שמונה עשר ימי האמונה שלי

שמונה-עשר ימים מרגישים כמו המון זמן כשמחכים כשגזר דין של חיים או מוות מרחף מעל הראש. הבת שלי, שני, חוותה את הזמן הזה כשהייתה בתרדמת (קומה) והיא רק בת 16, בעוד אני הרגשתי תלויה באזור הדמדומים, מחכה לדעת מה יהיה.

זה קרה לפני עשר שנים. שני הייתה בדרכה לעשות בייביסיטר ביום חורפי אחד אחר הצהריים. היא יצאה לדרך ואחותה הקטנה ואני יצאנו כמה דקות אחריה לחוג. ראיתי אותה מרחוק רצה כי היא לא רצתה לאחר. היא נעלמה בסיבוב ושתי דקות לאחר מכן הגענו לשם. המחזה היה מזעזע, שני שכבה על הרצפה חסרת הכרה. האבחון הראשון – דום לב. ולא, לא היה משהו מקדים או מולד, שום כלום. הכל היה בסדר אצלה. אפילו מושלם.

מתנדבי איחוד הצלה הגיעו ראשונים למקום והחלו להחיות אותה. בשלב כלשהו נכנס לתמונה גם מכשיר ההחייאה החשמלי. מכות החשמל החרידו אותי. הזעקתי את בעלי והיינו במקום קרוב ל-45 דקות עד שהצליחו לייצב את המצב שלה. בעלי ישב על המדרכה לידה ובכה תוך שהוא ממלמל פרקי תהלים לישועתה. אני הלכתי וחזרתי על המדרכה כמו חיה פצועה בכלוב. "בבקשה, השם! בבקשה! תחזיר אותה לחיים. אל תשאיר אותה ככה בין שמים וארץ, חצי חיה חצי מתה…" לא יכולתי לסבול את המחשבה שהילדה שלי תהיה צמח, ורק השם יודע כמה זמן זה יכול להימשך. זה אחד המצבים הכי מזעזעים שהאדם, נזר הבריאה, יכול להיות בו – חסר חיים, תזוזה ומונשם. זעזעה אותי המחשבה שהילדה שלי תלויה היכנשהו בין שמים לארץ, בין העולם הזה לעולם הבא…

השעות הבאות היו מורטות עצבים ונמתחו כמו גומי מעצבן. התפללתי ובכיתי כל היום בלי הפסקה, עד שהרגשתי שאני מרוקנת מכל טיפת כוח. בפעם הראשונה הבנתי עד כמה התפילה היא באמת עבודה רוחנית. מליבי השבור והמנופץ התפללתי לבורא עולם שיציל את הלב של הבת שלי.

שני הייתה התינוקת של מחלקת יחידת הלב. הוא אושפזה עם אנשים שהיו גדולים ממנה לפחות בשלושים שנה או יותר, כולם מורדמים ומחוברים למכונת הנשמה. זה היה מזעזע לראות את המכונה הזו מחוברת אליה, מנשימה אותה. זה היה קרב של חיים ומוות. הקרב של שני שלי. קרב של חיים ומוות גם עבורי, קרב רוחני עם האמונה שלי.

אחרי כמה ימים הוא נותקה ממכונת ההנשמה ומחומר ההרדמה, אבל שום דבר לא קרה. שני לא התעוררה. פחד חדש התגלגל אלי, גל של טרור פנימי ו… סדקים באמונה. התחלתי לצרוח, לקרוא לה בשם שלה שתתעורר עד שאחד הבנים שלי תפס אותי ביד ובעיניים אדומות מבכי אמר לי, "אמא, מספיק. מספיק". שקעתי אל תוך הממד הלא מוגדר הזה שהבת שלי נשאבה לתוכו באותו יום חורפי.

מאמרים נוספים בנושא:

אלוקים לא טועה

יש לי טרשת נפוצה, תודה.

אז זהו, תודה

יש אלוקים? אז למה הם מוגבלים?

רפאל, הבן של אודליה

לטייל עם אבא

לא מושלם זה דווקא כן מושלם

ניסיון על כיסא גלגלים

המתנה של נתנאל

לכל סבל יש משמעות

ככל שהימים והלילות עברו, אפשר לומר שמבחינה רוחנית לא הייתי החברה הכי נעימה. אחרי כמה ימים הכאב התיישב בבקע פנימי שהוא יצר והיצר הרע שלי התחיל לסעור ולהכאיב. 'הקב"ה מעניש אותך! למה לא היית אדם טוב יותר? את לא ראויה להיות שמחה. היה תהיה צמח לנצח…' ידעתי שיש סיכוי גדול שלא אשרוד את החול הטובעני הדמיוני הזה, אם לא אחזיר את מושכות האמונה לידיים שלי. אחרי שנים רבות של עבודה על מידת האמונה ובאחדות ובטוב המושלם של בורא עולם, זה היה הרגע ליישם את כל מה שלמדתי. בדמיוני, ראיתי את עצמי מתנדנדת על סף השפיות. גיששתי באפלה וחיפשתי את הדרך לאבא האוהב שלי בשמים. ידעתי שאם לא אמצא אותו הנפילה למטה, אל תוך התהום, היא במרחק נגיעה…

ההחלטה התקבלה. הפשלתי שרוולים והתחלתי לעשות. הדבר הראשון שעשיתי היה, לפעול עם כל הכוח בהתבודדות, התפילה האישית שלי. בכל בוקר מצאתי מקום שקט בבית החולים ודיברתי עם האבא הכי יקר לי בעולם, "אני פגועה וכואבת, מבולבלת וכועסת" שפכתי בפניו את הלב הכואב שלי, "אני מפחדת וסובלת רק מלהסתכל על הילדה היפה שלי במצב המזעזע בו היא נמצאת. הגוף שלה זז בחוסר מנוחה. העיניים שלה פקוחות, היא מסתכלת עלי אבל לא מתקשרת. מנותקת. מבט זגוגי ומפחיד. בבית החולים הסבירו לנו שזו "תרדמת העיניים הפקוחות" – העיניים פקוחות אבל המוח כבוי… אבא, תעזור!"

אני חושבת שמבחינה רוחנית שיקפתי את המצב הפיזי של שני. גם אני הייתי מנותקת מאלוקים, חירשת ועיוורת לרחמים שלו עלי. הרגשתי שקשה לי להגיע אליו. עד שהתחלתי להתבודד, אז התחברתי אליו שוב, אל הכוח והעוצמה שמעבר למה שהשכל יכול להכיל. זה היה גלגל ההצלה הרוחני שלי.

הדבר השני שלקחתי על עצמי היה, להפגין את האמונה שלי וכמה שיותר, כי ידעתי גם ידעתי שהחוץ בכוחו להשפיע על הפנים. במשך 18 ימים קמתי מהמיטה בבוקר, התלבשתי יפה, התאפרתי והבאתי כיבוד לאחיות במחלקה. לפני שעזבתי את המחלקה בערב אמרתי להן תודה מכל הלב ועם חיוך על הפנים. ניסיתי לחיות את בת המלך שבי עם ביטחון מלא בבורא עולם ולהיות רגועה, עד כמה שאפשר.

הדבר השלישי שעשיתי היה, להודות לבורא עולם! נכון, זה לא קל. ויש מי שירים גבה. אבל התודה עושה ניסים ונפלאות! (תקראו את הספרים של הרב שלום ארוש בנושא ותבינו – שעריו בתודה, אמרתי תודה ונושעתי – סיפורי תודה אמיתיים ומחזקים). אמרתי לו תודה על הטיפול הטוב ששני מקבלת דרך השליחים הטובים והמסורים שלו. הודיתי לו על הביטחון שלו בי. הודיתי על עוד הרבה ברכות שהתחלתי לראות תוך כדי ההודאה והייתי מלאת הערכה על הטוב שלו, ועל התמיכה והאהבה שהקיפה אותי בימים הקשים האלה.

אני זוכרת שבוקר אחד ישבתי עם כמה חברות קרובות בקפיטריה של בית החולים. חיה מלכה אברמסון – מחברת הספר "מי באש", שרדה שריפה מזעזעת. ולמרות הפגיעה הקשה הצליחה להיכנס לבית שוב ושוב ולהציל את הילדים וסבתא שלה. חברה נוספת איבדה את הבת הגדולה שלה, והשאירה ארבעה יתומים. עוד חברה שאיבדה את בנה הקטן בתאונה קטלנית ומזעזעת. לחברה שישבה לידה יש ילד עם צרכים מיוחדים ומגבלות חמורות. וחברה נוספת שישבה לידי שרדה את מחלת הסרטן. כולן, בלי יוצא מן הכלל, המשיכו את החיים שלהן עם כל הכוח. כולן יראות שמים ומלאות חסדים. הן המשיכו לעבוד, לגדל את ילדיהן, לתמוך, לחיות את התורה והמצוות יותר מתמיד.

כששתינו את הקפה של הבוקר הבנתי שנפלה בחלקי הזכות ליהנות מארוחה בחברתן של אלופות! זה היה המרתון שלי באולימפיאדה רוחנית, והחברות שלי הן אתלטיות מאומנות, מלאות עוצמה וענווה ואמונה בבורא עולם, תומכות בי לאורך כל הדרך.

זה לא היה מועדון שרציתי להיות חברה בו, אבל היה זה כבוד גדול להחשיב את הנשים הללו כחברות שלי. "אנחנו איתך בכל מקרה. ואת תשרדי את זה!" היה המסר שלהן אלי.

איזו מתנה נפלאה! לא הפסקתי להודות לבורא עולם על החברות והאמונה שהן לימדו אותי, ושאני עדיין לומדת.

ביום ה-18 שני התעוררה מהתרדמת. זה קרה בשבת. הבת הגדולה שלי שרה התקשרה אלי מיד לאחר צאת השבת ובישרה לי את הבשורות הנפלאות. "שני התעוררה, אמא! שני התעוררה!" שמעתי אותה צוהלת משמחה. נסענו מיד לבית החולים ושני קיבלה אותי שהיא הולכת לקראתי כשהיא רועדת. "היי אמא" היא אמרה לי, והתחבקנו. האחיות במחלקה בכו איתנו מרוב שמחה. לא שמעתי את הקול שלה למעלה משלושה שבועות. הלב השבור שלי עמד על הרגליים שלו שוב.

עשר שנים עברו מאז. לא מעט שנים שני הייתה בשיקום והחלימה הרבה מעבר לצפי של הרופאים. היא נס מהלך. אני מנסה לחשוב עליה כעל "חדשה ומשודרגת" מזווית הראיה של אלוקים, כי היא לא אותו אדם שהיה לפני מה שקרה לה. גם לא אני. אני גרסה טובה יותר ומשודרגת. אני החדשה. למדתי שלא משנה מה עובר עלי, אני יכולה להחזיק חזק ולשמוח. אני יכולה להודות. אני יכולה למצוא נחמה. אני יכולה להאמין.

בעזרת השם, אני מאמינה בכל ליבי שהרגע הזה יקרה – הרגע בו בעלי ואני נזכה לצעוד ביחד עם שני לחופה. ובעזרת השם נחבק את הילדים שלה שיגדלו להיות ילדים מאמינים בני מאמינים.

בינתיים, אני ממשיכה לתחזק את האמונה שלי עם ההתבודדות, התפילה והתודה כשאני ממשיכה לצעוד על הגשר הצר של החיים.