העולם של ספארקל

עשרים ואחת שנים הייתי צריכה כדי לגלות שאני לא שולטת על איך שאמות. מה כן? רק לתפוס את המושכות של חיי, ולא לברוח.

כדי להבין איך הגעתי לנקודה בה ניסיתי להתאבד, צריך לדעת ש"בריחה" ואני הולכות יד ביד עוד מימי הילדות שלי, במרילנד שארצות הברית. ההורים שלי היגרו מישראל לארצות הברית ותוך זמן קצר חיי הנישואין שלהם עלו על שרטון, ריבים וויכוחים רבים נשמעו בבית. לי, כילדה, היו רק שתי אופציות: לברוח או להתמודד. בחרתי בראשונה, חברתי הבריחה.

מכיוון שההורים שלי לא הרשו לי לצאת, וכל שכן ללכת רחוק מהבית, יצרתי יקום ענק וחדש בראש שלי. ואוי כמה שהעולם הזה היה יפה. הדרכים שלו היו מרוצפות באבנים נוצצות וזוהרות. כולם אהבו את כולם. אפילו החיות ובני האדם חיו באחווה ושירה. זה לא היה רק בדמיון, אפילו בניתי אותו. במרתף הבית, יצרתי מחומרי האמנות והיצירה של אמא שלי את העולם הקסום שלי, גזרתי והדבקתי קשת בכל מקום אפשרי, צבעתי בכל הצבעים היפים כל פינה בעולם, והבועה שלי יצאה לדרך. במקום השמח הזה הנשמה שלי התעוררה לחיים. ושם, בתוך עולם הקסום שלי, קראתי לעצמי – ספארקל.

הזמן עבר, וגיל ההתבגרות הגיע והמציאות נכנסה פנימה, מכריחה אותי להתמודד עם הגיל הלא פשוט הזה וסערותיו.

סירבתי לצאת משם, הייתי מוכנה למות רק לא לוותר על ספארקל שלי. בגיל 21 עברתי כמה אבחונים, אשפוזים במחלקה פסיכיאטרית וכמה סדרות של טיפולים. אבל שום דבר מכל אלה לא עזר לי להתנתק מהעולם השמח הקטן שלי. התגעגעתי לבועות היפות, לקשת הצבעונית, לזריחת השמש הנצחית ולחיוכים של הכוכבים. ברור שזה היה גם הרבה מעבר לזה, כי בלב העניין, הרגשתי לכודה.

חייתי חיים של מישהי אחרת.

מאמרים נוספים בנושא:

אמונה ברגעים הכי מטורפים

מה למדתי באותו יום?

הגלגל המעופף

הצפירה המסתורית

תודה, אבא!

בחיים יש גם הפתעות

שניות והזדמנות שנייה

התאונה

נס פקק הדלק

ניסים קטנים

על הניסים

ניסים קורים כשלא מחכים להם

ישראל למעלה מן הטבע

שבועה באנטבה

אל לימודיי בקולג' הגעתי כמו אחד שכיוונו לו אקדח לרקה. אף פעם לא הרגשתי במקום בו גרנו שאני בבית באמת. לפעמים, זה היה מרגיש שאני צריכה לתת להורים שלי את התחושה שהמעבר שלהם לארצות הברית היה שווה, שהקורבן שהקריבו היה ראוי. אבל השמחה הייתה מהם והלאה, כמו כוכב לכת רחוק. הם אומנם ניסו לעשות הכל כדי שלאחי ולי יהיו חיים טובים יותר, אבל נראה שזה לא בדיוק הלך להם. בכל אופן, באותו זמן כבר הפכתי לילדה כבדה וחסרת תועלת. ומעל לכל, העולם הכריח אותי לאבד את ספארקל שלי, אבל הוא לא ידע שלהיות ספארקל זה הדבר היחיד שהחיה אותי…

בסופו של דבר, כי הסוף של סיפורים כאלה די ידוע, ניסיתי להתאבד ולעצור את כל הסבל הזה. אני היחידה שיכולה להסיר את התחבושת. לפעמים עץ גדל חזק יותר אחרי שהוא מאבד ענף. כך האמנתי.

תוכנית ההתאבדות שלי התבררה בסופו של דבר ככישלון מוחץ, ועל זה אני אומרת – תודה רבה לך בורא עולם!

אני זוכרת ששמעתי את הפסיכיאטר אומר לי בצורה ברורה, "יכולת למות", כי הייתי קרובה לזה במרחק נגיעה. אבל לפני שיכולתי להבין את גודל האסון של מה שקרה, הערפל היה צריך תחילה להתפזר. ואכן, העמימות התפזרה שבוע אחרי שהפרמדיקים פינו אותי מהמעונות. אז כבר לא הייתי תחת השפעת תרופות והרופאים העבירו אותי מיחידת טיפול נמרץ ליחידת טיפול ביניים.

הזיכרון הראשון מהרגע הראשון שהתעוררתי, היה של אמא שלי יושבת לידי ורוקמת. אמא החזיקה לי את היד והזכירה לי, שוב ושוב, בקולה האוהב והנעים והעיניים הרכות המיוחדות שלה, שהיא אוהבת אותי. האמת, התגעגעתי אליה.

השיער שלי הפך לרסטות מסורבלות, הגבות הלא מסודרות נראו כמו שיח שצמח על הפנים שלי, ועצמות שפתאום הבנתי שקיימות בגוף שלי. מה שאני רוצה לומר לכם הוא, שאחרי ההתנסות הקשה הזו אני עדיין בחיים, ונוכחת! כי להציל את החיים שלי הייתה משימה לא קלה בכלל. הרופאים שאבו את הרעל מהבטן שלי, נהיה שם בלגאן גדול, גם הריאות נכנסו איכשהו לעסק והסתבכו והיה צריך להנשים אותי.

החלק הכי קשה כשהתעוררתי היה לא לנשום בכוחות עצמי. בלי החמצן שקיבלתי דרך האף, מי יודע אם הייתי בחיים היום. הסיפור שלי יכול היה להסתיים לפני 11 שנים מבלי שאף אחד יספר אותו. לפני שניסיתי להתאבד, הרגשתי לכודה. אבל עכשיו, הנה אני כאן, עם ידיים מלאות בעירויים ועוד סט של שקיות תרופות ונוזלים, שאמורות להיכנס לגופי דרך הווריד, תלויות על העמוד לצד המיטה, והרגליים קשורות כדי שלא אזוז. זה היה מלחיץ מצד אחד, אך מצד שני לא. למה? כי הייתי בחיים. הרגשתי שנתנו לי הזדמנות נוספת, זמן נוסף למצוא את דרכי.

החיים האטו את הקצב אחרי שהשתחררתי מבית החולים. אני זוכרת שאמא לקחה אותי לחנות הסנדוויצ'ים במרכז הקניות. לא היה לי תיאבון, אבל קיבלתי באהבה את טיול האכפתיות וההזדמנות לראות אנשים עסוקים בחייהם. כשעמדתי מאחורי הדלפק וראיתי אנשים לועסים ומדברים, פתאום זה הכה בי. חשבתי לעצמי, "אם מישהו זר היה צועד לעברי עכשיו והיה מציע לי מיליון דולר או את ההזדמנות לנשום עמוק שוב, לא היה בליבי שום ספק. רק לנשום! כי זה מה שרציתי – רק לנשום!"

נשימה היא חיים, והכוח של החיים נעשה ברור יותר כשנתקלתי בעמוד 49 בתיק הרפואי שלי בבית החולים, שם היה מתואר הרגע של לפני ואחרי החזרה שלי. לפני, הרופאים הכינו את ההורים שלי לגרוע מכל. הם היו צריכים להעביר אותי לטיפול אקוטי. אף אחד לא הצליח להסביר למה לא הגבתי. עד כמה שאני יודעת, לא הייתי שם. אני לא יודעת לומר לכם איפה הייתי, אבל יש לי הרגשה שהנשמה שלי הייתה בהמתנה והתנהל שם קרב גדול על גורלה. תודה לא-ל, חזרתי. הקב"ה נתן לי הזדמנות שנייה.

מאז שחזרתי החיים שלי השתנו, ועל זה אני לא מפסיקה להודות. סוף סוף הבנתי שבורא עולם לא רק החזיר אותי לחיים, אלא גם לאור! והתפקיד שלי הוא להביא אור עם כל נשימה. במקביל, התחלתי לתת לגוף שלי את הטיפול ותשומת הלב הראויים לו, גם לראש. אך בעיקר, לנשמה. ובעצם פעולה זו אני מקבלת הרבה כוח והבנה איך לשלב את ספארקל שלי בעולם הזה.

והנה חלום שמתגשם לו…

היום אני אדם שמח שעוד יותר שמח לחיות ומודה על כל נשימה ונשיפה, כי אני יודעת מקרוב מאוד שכל נשימה היא מתנה וברכה עצומה משמים.