אני ומחלת הליים
יש בקרים שלא בקלות אפשר לשכוח. לי זה קרה. אותו בוקר שהרופא אמר לי שאני חולה במחלת הליים. ואותו בוקר הביא גם את השינויים המיוחלים והגדולים בחיי.
את הבוקר ההוא באמת שלא אשכח מהר. הכאבים, העייפות, החום… סימנים שמקסימום יכולים להעיד, לפחות אצלי, על התקררות או שפעת, לא מעבר. אבל כשהכאבים החמירו וסימנים מוזרים החלו לצוץ על פני העור, משהו כבר באמת הדאיג אותי.
"מחלת ליים" אמר הרופא, ואני עוד מנסה לעכל את השם המוזר של המחלה הזו, "ליים". אחרי הסבר של הרופא, הבנתי שמדובר במחלה זיהומית רב מערכתית שמועברת לאדם על ידי עקיצה של קרצייה נגועה בחיידק שגורם לחולי עם השם המוזר הזה, "ליים".
כשהליים הכאיבה לי מאוד בפרקים כבר חששתי שמדובר בדלקת מפרקים. בימים הטובים חלק מהמפרקים כאבו כשהזזתי אותם, אך עם מאמץ רב. ובימים הגרועים, רק להזיז את המפרק היה כאב בלתי נסבל ופרויקט בפני עצמו. בשיא החולי היו לי שלושה מפרקים עיקריים שכאבו וגרמו לי את הסבל הכי קשה שחוויתי. הראשון והעיקרי – שני המרפקים שכאבו מאוד כשהושטתי את הידיים והחזרתי אותן חזרה. זה הגיע עד לנקודה שבקושי יכולתי לעבוד. אני מאמן כושר אישי ובמצב הזה לא יכולתי לתפקד. לקחתי שבועיים חופש מהעבודה והודעתי ללקוחות שלי שאצור איתם קשר ברגע שארגיש טוב יותר.
במהלך שנות חיי הצלחתי להבין מסרים מבורא עולם בדרכים שונות ואפילו מצחיקות. לא מזמן, למשל, הוא העביר לי מסר דרך הילדים המקסימים שלו שעזרו לי להבין שהשינוי מתבקש ובהקדם. ואני מדבר על שינוי בעבודה. אני מאוד אוהב לעבוד בחדר הכושר, אבל האגו שלי אוהב את זה יותר. זאת הזדמנות לקבל תשומת לב מאנשים, הערצה, הערכה, וכבוד.
התורה מורה לי לדאוג ולשמור על גופי, זה חלק מהערכים שלה, כדי שאוכל להתעלות ברוחניות שלי ולזכות לקרבת הבורא. אבל האם אני צריך להרוג את עצמי וכל היום לעסוק בדדליפט בשביל זה? האם אני צריך גוף שרירי? לא. אבל האגו שלי המשיך לשכנע אותי לרדוף אחרי המטרות הללו בטענה ש"זה חשוב שיהיו לבן אדם מטרות". המטרה של האגו שלי הייתה לקבל הערצה וכבוד מהמאומנים שלי והאנשים שהגיעו לחדר הכושר. "וואו, פיני, איזו הרמה מעולה!", "אתה נראה מעולה!" או זו האהובה עלי ביותר, "בבקשה, תגיד לי איך אני יכול להשיג את התוצאות שלך". הייתי במצב בו הקב"ה הבהיר לי בצורה הכי ברורה שעלי לחדול לטפח בחדר כושר גם את האגו חוץ מאת הגוף, אבל לא יכולתי לעצור. כששני המרפקים הורגים אותי מכאב נאלצתי לעצור את העבודה, ולהתחיל לחשוב ביתר רצינות על המניעים שלי במקום עבודתי.
מאמרים נוספים בנושא:
האזור השני שהושפע מאוד מהליים היה הצד השמאלי של הלסת שלי. ביום טוב, היה לי קשה ללעוס ביס מהטורטייה. ביום גרוע, היה לי קשה ללעוס אפילו בננה רכה. בנוסף, בשבתות של לפני הליים היצר הרע שלי היה משתמש באוכל כמסיח הדעת העיקרי ממה שאני באמת צריך לעשות בשולחן השבת. הסעודה הייתה נמשכת ואנשים דיברו ונהנו. הם לא דיברו על מה שרציתי לדבר, מה גם שהשיחות שלהם בכלל לא עניינו אותי. כשהדחף להוסיף עוד קצת אוכל לצלחת התעורר, אני מניח שיכולתי לוותר או לעשות בירור קל עם בורא עולם מה כדאי באמת לעשות במקום סתם לדחוף עוד אוכל לקיבה. אבל לא עשיתי את זה, העדפתי למלא את הצלחת או ליהנות מקינוח או שניים כדי להעביר את הזמן. המותניים שלי, מיותר לציין, לא כל כך אהבו את הרעיון ו'הגלגל' שנוצר בגלל אכילה מרובה בשבתות כאלה. אבל כשהליים נכנסה לתמונה והכאיבה לי בלסת, אז אכילה מתוך כאב כזה עזרה לי להבין את המסר המתוק מבורא עולם – פיני, תעבוד קצת על תאוות האכילה שלך, ובעזרת התפילה האישית הצלחתי לתפוס כמה ציפורים ביד – עבודה על האכילה, נוכחות מלאה בשולחן השבת, לנצל את זמן האיכות הזה עם המשפחה ועוד.
השלישי, הייתי מכור לטלפון שלי. היו זמנים קשים בהם התמודדתי עם הדחף לשלוף את הנייד מהכיס, ברגעים שהייתי צריך להיות נוכח. כמו הרבה אנשים בעולם, ניסיתי לא להישאב לתוכו כשאני נוהג, דבר שלא תמיד מצליח ולצערנו גובה לא פעם מחיר כבד. הוא גם נשלף מהתיק ברגעים משעממים כשהלקוחות שלי התאמנו בעוד אני ישבתי בצד עם הסמארטפון. ניסיתי מאוד לא להיענות לקול המפתה של הצלילים שלו כשהייתי עם הילדים שלי. 'אוי פיני, מתי תבין סוף סוף שהם זקוקים לתשומת ליבך במאת האחוזים?!' שאלתי את עצמי כשהעליתי והורדתי מסכים. כשהמרפק של היד השמאלית כאב לי מאוד בגלל הליים כבר היה קשה לשלוף את הטלפון בקלות. לפני הליים, הבורא באהבתו הרבה וברמזים העדינים, שבהמשך הפכו לעבים, אמר לי לא פעם להשאיר את הסמארטפון בכיס ולהתעסק במה שאני עושה. הכאבים הבלתי נסבלים של הליים לא רק שגרמו לי לא להושיט את היד לכיס האחורי, אלא גם לא להתעסק בטלפון בכלל.
זה היה בימים בהם חליתי במחלת הליים.
עכשיו?
בזמן שאני כותב לכם את השורות של מאמר זה, הליים קרוב לשלושה חודשים כבר לא איתי, תודה לא-ל. עשיתי שינויים גדולים ומשמעותיים בחיי ובעבודה. קיצרתי את הזמן שהשקעתי בחדר הכושר והעצמתי את זמן האיכות עם המשפחה, ברוחניות, בתפילה ועוד כמה דברים נפלאים שזכיתי בהם. אני באמת מנסה לדבוק במה שאני עושה – ברוחניות ובגשמיות, כדי שהגוף והנשמה יזכו וייהנו, ומסמן כל יום 'וי' על רשימת הדברים שבורא עולם הראה לי לעשות: לטפל במשפחה שלי, להיות יותר עם הילדים, לשחק איתם, להשקיע בשלום הבית שלי ובזמן האיכות שלי עם אשתי ועוד. בעבודה אני כבר יודע שעת לכל דבר כולל לטלפון (ובבית לפעמים אני חוזר להרגלים הישנים, זה קורה בעיקר כשאשתי תופסת פיקוד עם הילדים, אבל זה עובר בקריצה וחיוך מצידה…). בשבתות האחרונות זכיתי ליהנות מכל מה שרציתי – לאכול טוב, נכון ובמידה, להשתתף בשיחות של שולחן השבת, לשיר, לשמוח…. חוץ משבת אחת שבה זללתי את החלה שאשתי הכינה, כמו גם את הקינוחים הטעימים שרק היא יודעת להכין וכל מה שבאמצע. אבל בגדול, אני שמח מהתהליך המקסים שאני חווה.
לא נראה לי שהייתי מצליח לעשות את כל השינויים הנפלאים האלה בלי הליים. כן, עד כדי כך, שיום אחד אעצור ואשאל את עצמי, 'פיני, לאן אתה חושב שתגיע עם איך שאתה מתנהל?'. בורא עולם עזר לי בחמלתו המתוקה לעצור ולהתבונן, לבחון ולשאול, ולענות את התשובות הנכונות. ולמרות שאני עדיין לא יכול לסבול כאב ומשתדל להימנע ממנו כמה שרק אפשר, אני מבין שהכאב הוא שעזר לי לגדול. ועם הזמן, אפילו למדתי להודות לבורא עולם עליו.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור