כשדלת אחת נסגרת
כשדלת אחת נסגרת: נפתחת אחרת ויש האומרים שגם נפרצת חומה. אבל למה אנחנו ממשיכים להביט בצער על הדלת הסגורה, מתעלמים מזו שהרגע נפתחה?
היום בכיתי. הרבה. הדמעות זרמו על הלחיים שוב ושוב. וזה היה מוזר, כי לא הייתי עצובה. בעצם, הכל היה בסדר. שום דבר שאפשר להצביע עליו. אדרבה, אפילו ראיתי במו עיניי איך התפילות שלי נענות משמים. הבכי נראה לי כמו התגובה הכי לא נכונה לחדשות היום, אבל זה מה שהיה שם: קופסת טישו ליד המקלדת שלי, ערימת ניירות שניסיתי לנגב איתן את הדמעות, כדי לנהל את שיחות הווידאו שהיו על הפרק ולהמשיך את יום העבודה שלי מבלי שמישהו יחשוב שיצאתי מדעתי.
בכיתי ככה רק פעם אחת… ביום האחרון של כיתה ד. אוי כמה שאהבתי את המורה מכיתה ד. בית ספר היה ממש כיף בשבילי ואותה שנה במיוחד, ועכשיו היא הסתיימה. המשכתי קדימה. השינוי קרה ומאוד רציתי ליהנות מחופשת הקיץ ולהגיע לרגע בו תדרוך כף רגלי במפתן של כיתה ה. ולמרות זאת, הדמעות זרמו כמו נהר באותו יום.
אז היום, כשהדמעות זורמות ואני מסמסת שוב ושוב לבעלי – שרק הוא יודע איך לנחם אותי (ועדיין, מבולבלת לגמרי) ש"אני לא מפסיקה לבכות!", "אני מאוד רגישה עכשיו", "אני לא עצובה, אבל אני בוכה".
הבזק של מבט לאחור לוקח אותי לכיתה ד, לעצמי, הילדה שישבה וייללה מבכי כשראשה מונח על השולחן והמורה המנחמת (ועדיין, מבולבלת לגמרי) שאומרת לה, "הכל יהיה בסדר". ידעתי שהכל יהיה בסדר ואני יודעת גם היום שהכל בסדר. אבל לדמעות כנראה לא היה אכפת…
היום, מישהי שבאמת הערכתי ואהבתי לעבוד איתה התפטרה (היא הייתה המנהלת הישירה שלי) ועזבה את החברה. עבדנו ביחד זמן רב ואני יודעת שאתגעגע לשיחות הנפלאות שהיו לנו כל יום. האישה הזו עזרה לי לגדול ולהיות מי שאני, מי שכיוונה אותי למקום בו אני מרגישה אדם טוב יותר, ואני כל כך מודה לבורא עולם על הזמן שהעניק לנו ביחד. תוך כדי הבכי והדמעות התחלתי לחשוב דרך העזיבה שלה על הדלת שנסגרת, אבל גם על הפוטנציאל להרבה דלתות שייפתחו. וכאן, בנקודה זו ממש, התפילות שלי נכנסו לתמונה.
במשך כמה חודשים אני מתפללת על השינוי בהא הידיעה, השינוי הגדול והמיוחל שאני כל כך רוצה בו. הוא כזה גדול שאפילו לא הצלחתי לצייר בדמיוני איך הוא בכלל יקרה. ואז, לפני שהדלקתי את הנר השמיני של חנוכה, קראתי משהו מדהים מרבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א – "קדושת הלוי":
"הלילה השמיני – המספר שמונה הוא מעל הטבע, ועכשיו אנחנו יודעים שאין שום דבר שבורא עולם לא יכול לו. הוא מעל הטבע. הלילה האחרון של חנוכה הוא יום עוצמתי לתפילות על כל מה שאנחנו מרגישים שאין ביכולתנו להשיג…"
מאמרים נוספים בנושא:
אז התפללתי. התפללתי שתהיה לי אמונה שאני לא צריכה לדאוג או לחשוש איך השינוי הזה יקרה ומתי, כי הפתרון המדהים קיים אצל בורא עולם.
מהר מאוד הקב"ה הראה לי איך הוא יכול בקלות לסגור דלת שחשבתי שתהיה פתוחה זמן רב. כשהמנהלת שלי התפטרה, עלתה בליבי הדאגה שאולי גם אני אאבד את מקום עבודתי, כי המחליף יכול להביא את צוות התמיכה שלו. דלת ה"לאבד את מקום העבודה שלי" היא אחת כזו שלא חשבתי עליה, וכשהאפשרות הזו הקלילה לי בראש האור פתאום נדלק ויכולתי להציץ על כל האפשרויות שעלו על הפרק.
אם אאבד את מקום העבודה שלי, השינוי המיוחל יכול להתקיים בכמה דרכים. אם לא אאבד את מקום העבודה שלי, עדיין, ישנן עוד דרכים רבות ונוספות שהשינוי יוכל להתגשם דרכן. יש פתרון והכל בשליטתו של בורא עולם.
אבל דאגתי.
ככל שעברו הימים הבנתי שהקב"ה לא צריך את הדאגות שלנו. זה לא עושה לו טוב ובטח לא לנו, גם לא לחץ או לנדנד לו איך אנחנו רוצים שהרצון או השינוי יתגשם ויקרה. הקדשתי מספיק זמן בחודשים האחרונים בניסיון להבין איך להפוך את השינוי המשמעותי והחשוב הזה בחיי למשהו מוחשי, אבל זה היה פאזל שלא הצלחתי להרכיב.
היום, הקב"ה אמר לי 'ג'ניפר, תראי! אני יכול להזיז את זה מפה לשם. לתת לאדם הזה רצון חדש (לטובתו כמובן). ובום! השינוי עכשיו אפשרי!'
טוב, אני לא יודעת אם בורא עולם היה אומר 'בום!' אבל הבנתם את הנקודה.
כי אצל בורא עולם, הכל אפשרי ולכן כל דבר אפשרי עבור כל אחד מאיתנו. ואם זה תופס אתכם, הדאגות המעצבנות האלה שנוגסות ברוגע הנפשי שלכם הפנו אותן, בתוספת השאלות והמחשבות, ישירות לבורא עולם. אל תבזבזו זמן בניסיון לפתור את הלא פתור (המעושה והכאילו) כי התברכנו באבא יקר שבשמים שהוא אלוף בהרכבת פאזלים. וכל מה שאנחנו צריכים לעשו הוא רק לתרגל את שריר האמונה שלנו ולהמשיך לנסות. כי בדרך זו או אחרת הכל יהיה מושלם עבורנו, יעבוד בדיוק כמו שצריך ורק לטובתנו!
וכמו פתגם ישן אבל אמיתי כל כך, כשדלת אחת נסגרת נפתחת אחרת ויש האומרים גם שנפרצת חומה!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור