אבודה בבודפשט

בעלי ואני חזרנו לא מזמן מבודפשט. היינו שם כמה ימים לצורך עסקים אך השארנו קצת זמן, בין לבין, לנוח וליהנות ממה שיש לעיר הזו להציע למתיירים בה.

זה מקום מעניין, בודפשט. הבניינים גבוהים, ישנים וצבעוניים וליד חלק מהם ישנם פסלים. פסלי גברים ונשים ללא בגדים קיבלו את התיירים שהגיעו בכניסה לבתי המלון, כך גם בפארקים שבאזור. קצת מוזר, אבל ככה זה מזרח אירופה. א

למלון הקטן בו התאכסנו קוראים "קווין מארי" (המלכה מארי) והוא ממוקם במקום בו היה הגטו היהודי בזמן המלחמה. החומות שהקיפו את הגטו כבר לא קיימות, אבל הרחובות הישנים עדיין שם – צרים, חשוכים וקודרים.

כשהלכנו לכיוון הפיצה הכשרה (קפה תל אביב) דמיינתי לעצמי את היהודים שהיו כלואים שם בגטו בלי אוכל ובלי חימום, חיים בפחד תמידי. מה הם עשו כדי לשרוד בתנאים הקשים שהיו להם, כמה תפילות יצאו מהעיר העלובה של אותם ימים, כמה מהם מתו ברחובות כשהם חולים, גוועים ברעב ושבורי לב?

והנה אנחנו כאן – רגועים, שמחים ובדרך לאכול ארוחה טובה כשאין שום נאצי באופק. למעשה, בודפשט היא עיר ללא מוסלמים מכיוון שההונגרים מתנגדים להכניס לארצם פליטים, ובעיקר אחרי שראו את מה שקרה במדינות המערב – אנגליה, גרמניה וצרפת, שפתחו את שעריהן לפליטים הרבים שהגיעו אליהן.

ביום השני שלנו בבודפשט הלכנו לסופרמרקט הכשר, שעמוס במוצרים מישראל, וקנינו כמה בקבוקי שתייה וחזרנו למלון, שהיה במרחק של רבע שעה הליכה. תוך כדי ההליכה למלון בעלי החליט שהוא רוצה להתפלל מנחה בבית הכנס המקומי, אז לקחתי את הבקבוקים והמשכתי לקווין מארי. "אפגוש אותך במלון", אמרתי לבעלי.

מילים אחרונות מפורסמות…

מסיבה כלשהי, דעתי הוסחה (ולא יודעת ממה). הלכתי והלכתי אבל לא מצאתי את המלון שלנו. התחיל להחשיך והתחלתי לבקש מהמקומיים שיעזרו לי, יכוונו אותי בחזרה למלון. העניין הוא, שרובם בכלל לא דיברו אנגלית. ואחרים, היו תיירים כמוני. אף אחד לא הצליח לומר לי, אפילו בעזרה מעטה, היכן נמצא המלון.

חרדות החלו להציף אותי. 'מה קורה פה, ריבונו של עולם? זה ממש לא הגיוני?' ידעתי פחות או יותר היכן אני נמצאת, זו לא הפעם הראשונה שאני שם. האם יכול להיות שאני בתחילתה של מחלת האלצהיימר? אולי זה סימן מקדים? לא הצלחתי להתרכז.

מאמרים נוספים בנושא:

אמונה ברגעים הכי מטורפים

תחנה באדיס אבבה

התבלין שמשנה את הטעם

במקום שהשכל נגמר

מצב טיסה

קו 9

שיעור בתחנת האוטובוס

האוטובוס שלך

מניעה או הצלה

רק שלושה ימים

טיסה למחשבה

לבסוף, החלטתי לחזור לאזור היהודי, המקום שבעלי התפלל והמסעדות הכשרות וחנות המתנות. שם ארגיש בטוחה ושם בטוח מישהו יעזור לי. אני יכולה לבקש להתקשר מהטלפון של מישהו או מאחת החנויות.

פתחתי את הדלת לכרמל, המקום בו אכלנו ארוחת ערב נפלאה ערב קודם. היה שם חם ונעים ומיד הרגשתי רגועה כשצלילי השפה העברית החלו להישמע. מערכת העצבים שלי חזרה לאיתנה. ניגשתי למלצר שבדיוק שוחח עם אחד הלקוחות, בחור צעיר, וסיפרתי שהלכתי לאיבוד ושאלתי אם הוא יכול לעזור לי, והוא בשמחה החל להסביר לי את הדרך חזרה. ואז, חברו של המלצר, דויד, הציע ללוות אותי. למעשה, הוא ממש התעקש. הסכמתי. הודיתי למלצר ויצאנו משם. זה היה קצת מביך, אבל בעיקר דאגתי מהדאגה שבעלי נמצא בה בשעה זו.

אחרי כמה דקות ראינו את בעלי מתקרב אלינו. הוא חיפש אותי. "הנה בעלי" אמרתי לדויד, ולאחר מכן עשיתי הכרות בינו לבין בעלי וסיפרתי לו מה קרה. אמרנו תודה מעומק הלב לדויד ונכנסנו למלון. ההקלה של בעלי הורגשה מאוד והבדיחות על חשבוני כיכבו כמעט כל הערב.

אחרי שישבתי לי קצת, חשבתי על מה שקרה לי. איך יכולתי להתבלבל כל כך במקום קטן מאוד, ללכת במעגלים קרוב לשעה. תודה לא-ל, ידעתי איך לחזור לאזור היהודי… ואז נזכרתי במשהו ששמעתי מד"ר זאב בלן.

כשחז"ל ניסו להחליט אם כלב ים הוא יצור יבשתי או ימי, הם קבעו פה אחד שהוא יצור ימי. ומה הוביל אותם להחלטה זו? אחרי הכל, כלב הים מבלה חצי מחייו על היבשה, נוח לו עליה בדיוק כמו במים. אז למה הוא מוגדר כיצור השייך לעולם המים? התשובה היא – שטבע התנהגות החיה נקבעת לפי המקום אליו היא פונה כשהיא מרגישה מאוימת. כלב ים תמיד יחזור למים כשהוא ירגיש מפוחד, מאוים או מבולבל – זאת ההוכחה.

כשהלכתי לאיבוד בבודפשט, הדבר הכי טבעי והגיוני עבורי היה לחזור לאזור היהודי, שם ידעתי ארגיש בטוחה. ידעתי שמישהו שם יעזור לי, וזה מה שהיה.

אבודה בבודפשט, באופן אינסטינקטיבי חזרתי לעם שלי – למרות הסבל הרב שחווה, למרות הגלות הארוכה, יוצר, מייצר ומסוגל תמיד להראות לי את הדרך חזרה הביתה!