תשמרו על הפה
שמתם לב לעובדה שלפעמים, או הרבה פעמים, אתם אומרים דברים בלי לתת את הדעת מי נמצא בסביבה? ומישהו יודע לאן נעלמו המילים היפות? היכן עברית השפה היפה והמוכרת?
כמיהה…
נכון שזו מילה יפה?
אז אני קצת המומה, אפילו מבועתת (כן, לא צוחקת) מקריסתה המתמדת של השפה היפה בה משתמשים אנשים. אני ממש כמהה לה ולמילים היפות בהן השתמשו פעם אנשים. כמי שכותבת, אני יודעת מה המשמעות של כל מילה ואיזו השפעה יש לה, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש איך 'השפה החדשה' הפכה מקובלת יותר ויותר.
מילים שהיו גורמות לאימהות שלנו להתכווץ מרוב בושה, עכשיו נאמרות על בסיס רגיל כמעט בכל משפט. נושאים שפעם היו לוחשים והיו "למבוגרים בלבד", עושים דרכם לכל אוזן שנמצאת בסביבה בלי לחשוב פעמיים אם יש ילדים בסביבה.
אנחנו כבר לא מבחינים מהו הגיל הראוי ואיבדנו את חוש העידון והרגישות. ילדים יודעים היום יותר ממה שהם צריכים לדעת, הרבה יותר מוקדם מהזמן הנכון והמתאים לנפש שלהם להכיל אותם. והאמת? אני כל כך מרחמת עליהם.
אני זוכרת שלא מזמן הבת של השכנה שלי חזרה הביתה בוכה. "אמא!" יבבה הקטנה, "ליאתי אמרה לי משהו שלא הייתי אמורה לשמוע!". ברור, ילדה קטנה בת שבע קיבלה את "עובדות החיים" מחברתה הקטנה, בת שבע גם היא. ומהיכן קיבלה ליאתי את האינפורמציה הזו? מי יודע? ברור שמישהו היה חסר אחריות.
נכון, הילדים שלנו צריכים להיות מודעים לדברים מסוימים, אך נראה – בגלל החשיפה הקיצונית של כל הדברים שמסתובבים היום ברשתות כמו גם בשלטי חוצות, אוטובוסים ואיפה לא?! – שאנחנו אכן צריכים לתת להם הכוונה מסוימת עליהם ולהזהיר אותם מפני כל מיני דברים שלא היינו רוצים שייחשפו אליהם או יחוו אותם חלילה. גם המדיה תורמת את חלקה ולא 'סופרת' אף אחד כולל את הנשמות הקטנות והרכות הללו, ומשמיעה כל מה שאפשר להשמיע בכל רגע נתון מבחינתה.
אני זוכרת את הימים בהם פרשת נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי עלתה לכותרות בקול רעש גדול בלי להשמיט שום פרט – קטן ונמוך כאחד, כזה שהתקשורת 'הצליחה' לשלוף החוצה וליידע את כ-ו-ל-ם.
באותה תקופה הייתי שותפה לקבוצת אימהות שעשו תורנות הסעות לילדים שלנו לבית הספר. אז אתם מבינים שלהפעיל את הרדיו היה כרוך בלקחת סיכון גדול מאוד, כי אף פעם לא ידענו מתי הילדים ישמעו משהו שהם לא צריכים לשמוע…
מאמרים נוספים בנושא:
אני גם זוכרת שפעם צמד המילים "לך לעזאזל" היו המילים הכי דרמטיות שהוצאנו מהפה. מעבר לזה, כבר היינו מסתבכים בצרות עם ההורים או מבוגרים אחרים בסביבה. אומנם נאמרו באותם ימים כמה דברים בקול, אך עדיין, הדיבור היה יפה ומי שהשתמש בו נחשב לאדם משכיל ומחונך ואנשים התגאו באוצר המילים שלהם. שפה לא יפה הייתה סימן למנת משכל נמוכה. ג'נטלמנים אף פעם לא ניבלו פיהם בנוכחות נשים.
ולא רק, פעם הייתה גם "ליידי לייק" – מעין שפת נשים הולמת, כזו שהסבתות שלנו השתמשו בה ברהיטות ובמיומנות מרשימה מאין כמותה.
זוכרים את המושג "אמנות הדיבור (השיחה)"? אלה שניחנו בכישרון המדהים הזה – זכו להזמנות רבות לאירועים נחשבים, לחיי חברה איכותיים ועוד דברים נפלאים שנלוו לזה.
עוד מימי קדם מלמדים אותנו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת פסחים דף ג' ע"א) לדבר בשפה נקיה באומרם (בברייתא המובאת), "תניא דברי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקייה". כלומר, שפה נקייה ויפה. ואת זה חז"ל לומדים מלא אחר מאשר בורא עולם בכבודו ובעצמו שכתב את התורה בשפה הכי יפה. כך, במילים הכי מדהימות הוא לימד אותנו לדבר עם טקט ולא לאבד את זה.
ושפה נקייה, היא שפה בה משתמשים הורים אחראיים כדי לתאר דברים בצורה נאותה ואחראית, ללא ניבולי פה או מילים נמוכות. אחרת, אוזניים יש לכותל-ילד שמקשיב, מפנים ומעבד בתוכו מידע לא ראוי שפוגע בנפשו הטהורה.
זה עצוב מאוד לראות איך החברה הופכת אדישה ומקהה את רגשותיה. זה מכעיס אותי לראות איך למדיה על כל ערוציה לא אכפת מהילדים של החברה בה היא עצמה גדלה ומתפתחת. האם הילדים הרכים והמקסימים האלה לא ראויים לאיפוק וריסון, גבולות ודיבור טהור? האם הם חייבים לשמוע, ואחר כך להשתמש, בשפה לא מוסרית וצורמת לאוזן כל השומע אותה? האם הם צריכים לדעת את מה שעכשיו הם לא צריכים? כל שלב ויכולת ההכלה וההתמודדות שלו, כולל הנושאים המתאימים לו. סבלנות. זה כיעור, דבר מאוד לא יפה. הייתי אומרת שזו אפילו התעללות בילדים והחברה עוד תשלם מחיר לא פשוט בדמות דפוסי התנהגות נמוכים מאוד.
כשהורים מגדלים את ילדיהם בבית בו משתמשים בשפה נקיה, רחוק מערוצי המדיה – או לפחות בזמנים (אם יש כאלה) נטולים נושאים ושיחות של 'למבוגרים בלבד', וכן רחוק מאנשים שנוהגים לדבר בשפה נמוכה – לילדים האלה יהיה צ'אנס להישאר נקיים בפנימיות שלהם, לפחות עד לרגע בו ייחשפו אל הדבר הזה שאנו מכנים ציוויליזציה.
לא סתם אומרים עברית שפה יפה, נכון? אמצו אותה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור