אמרתי תודה ונושעתי – חלק ב’: וממצולות ים תוציאני

אחד התלמידים סיפר לי, שיום אחד בתקופה האחרונה הוא היה בים , יחד עם חבריו ובאותו יום הים היה די סוער. הם שחו קרוב לחוף באזור שבו המים רדודים, אבל בגלל שהים היה סוער, הגיעו גלים גדולים ושטפו אותם. ולפתע אותו תלמיד הרגיש שנפלה לו שן לתוך המים הוא נלחץ מאוד, כי שן כזו עולה הרבה כסף. אלו לפחות הייתה לו השן ביד, הוא היה יכול ללכת לרופא שנים ולהדביק אותה בחזרה, והיה יכול לחסך את ההוצאה הגדולה ואת הטרחה של הכנת שן חדשה, אבל עכשיו היא נפלה לים, ואפילו אם הים לא היה סוער, לא היה סיכוי למצוא שן קטנטנה בקרקעית חול הים, כל שכן עם כל הסערה והגלים שכבר לא היה לו שום סיכוי.

אותו תלמיד התייאש והצטער מאד, אבל מיד לאחר מכן נזכר בשעורים על התודה, ואמר לעצמו: “קדם כל אגיד תודה. אני לא מבין כלום. הכל לטובה. אני צריך להתבטל לרצון ה’ ולקבל באהבה ובהכנעה את מה שנגזר עלי כי בודאי זה לטובתי. אני אגיד תודה”. אמר ועשה, והתחיל לומר תודה רבה לה’ על זה שנפלה לו השן. אמר תודה עשרים דקות, ופתאום הים נרגע, והוא מסתכל בקרקעית הים ורואה את השן שלו נחה על הקרקעית. הוא היה המום מהכוח של התודה. הוא לא הבין איך זה איך זה יכול להיות, הרי עבר הרבה זמן הוא כבר שנה את מקומו והוא אפילו לא זוכר איפה נפלה לו השן, ופתאום הוא רואה את השן על הקרקעית בצורה כל כך ברורה. זה היה בעיניו לפלא ולנס גלוי, כי זה באמת לא מתקבל על הדעת כלל. אבל על ידי התודה, ועל ידי שמקבלים את רצון ה’ באהבה גמורה, ממשיכים ניסים ונפלאות גם מעל הטבע.

מה שרבנו אמר (ל”מ, ז) ש’הטבע מחייב כן והתפלה משנה את הטבע’, זה הולך בפרט על התודה, כי כשרבנו דבר על תפלה, הוא דבר על תפלה באמונה שלמה, כי רבנו מביא את התפלה, בתורה של האמונה! הינו שרבנו קושר ומחבר בין אמונה לתפלה, וכמו שאני תמיד אומר: ‘אם אתה מאמין אתה מתפלל’, ושלמות האמונה היא ההודאה, שאדם חי בתודעה של תודה, כי אם אתה לא אומר תודה, חסרה לך האמונה העקרית – “ככה ה’ רוצה”, ואתה לא שומע את האמונה שמדברת איתך שאומרת לך: ה’ רואה שאתה לא יכול להגיע למה שאתה צריך להגיע בלי הענין הזה…

הוא סיפר את הנס הזה באמצע השיעור שלי בשבת, והיה ממש קשה להאמין לספור הזה, אבל אברכים שהיו אתו בים אמרו לי: “ממש כך⁠ עמדנו לידו וראינו את זה בעיניים”.

אותה הרגשה של צער שהייתה לו, היא למעשה כפירה וחוסר אמונה שמה שקרה אתו היה הכי טוב בשבילו, כי הוא חלק על ה’. הוא חשב שזה לא היה צריך לקרות לו, ולכן הרגיש צער. אבל אחרי שהוא התחזק בהודאה, הוא למעשה התבטל לרצון ה’ באמת, וחזר אל האמונה. יוצא שבאמת גם אם הוא לא היה מוצא את השן שלו, עיקר הישועה שלו הוא העובדה שהוא נצל מלחיות בכפירה ובשקר, שהם המקור לכל ההרגשה של הצער, כי על ידי התודה הוא חי את האמת שהכל לטובה, ולמעשה, הנס היה רק עוד חיזוק לעניין, וגם אלמלא היה קורה לו נס, הוא היה צריך לשמח בזה שהוא זכה לחיות באמונה וניצל מהכפירות שרצו להשתלט עליו בדמות העצבות והצער.

מדוע “אמרתי תודה ונושעתי”? מדוע כשאדם אומר תודה לה’ הוא מקבל את הישועה?

יש כמה תשובות בדבר שנלמד במהלך הפרקים הבאים אבל התשובה העיקרית היא, שמאחר שאין ייסורים ללא עוון, כל חסרון שיש לאדם זה אומר שהוא לא מקיים את תכלית בריאת העולם והאדם שהיא להגיע לאמונה. זאת אומרת, שמי שיש לו חסרון, זה מרמז לו שחסרה לו אמונה. כל חסרון שיש לאדם בא לעורר את האדם שיתחזק באמונה.

לכן כשיש לאדם חסרון והוא אומר תודה על החיסרון חצי שעה ביום, פרושו שהוא מאמין שהחיסרון זה מה’ לטובתו, לעורר אותו שיזכה לאמונה. לכן הוא מגיע מיד לאמונה שהכל לטובה, אם כן אין שום סבה שיהיה לו חסרון. הוא מגיע לכזו שמחה, שהוא מאמין – מה שה’ עושה זה טוב! יוצא שעכשיו שהוא זוכה לאמונה, הוא השלים את האמונה שלו, את הדעת שלו, אז אין סבה שיהיה לו חסרון. החסרון זה בגלל חסרון הדעת, עכשיו יש  לו כבר דעת, אז ממילא לא יהיה לו חיסרון. כי החיסרון בא מחסרון אמונה , מחסרון הדעת – עכשיו הוא השלים את האמונה, אז ממילא גם יושלם לו החיסרון מאד פשוט להבין את הדבר הזה!

אם היתה לאדם אמונה, לא היה לו שום חיסרון אם דעת קנית מה חסרת? אדם שיש לו אמונה, שזה דעת. לא יחסר לו כלום.

לקניית ספרו המרתק של הרב שלום ארוש: ‘אמרתי תודה ונושעתי’ לחצו כאן