היכולת לומר טעיתי
כאשר יהודי יודע כמה הוא חשוב ויקר בעיני ה' יתברך, והאהבה של ה' אליו אף פעם לא בסיכון, ואין שום חשש למעמד ולערך המוחלט שלו – ממילא הוא מסוגל לקבל מכל אדם ולשמוע את האמת ממי שאמרה בלי חשש ובלי המחסום של הגאווה ורק הוא יכול לזכות לחכמה אמתית ולחיבור עם בעלי חכמה ושכל אמתיים.
למה זה כל כך קשה?
האם שאלתם את עצמכם פעם מדוע כל כך קשה לאדם להודות בטעויות שעשה? רק אנשים גדולים ובאמת מורמים מעם – רק הם, ודווקא הם, מִמְּרוֹם גדולתם, מסוגלים להודות בטעויות, מסוגלים להתייעץ גם עם קטנים מהם, מסוגלים להקשיב ולקבל דברי אמת גם מצעירים מהם ומסוגלים לחזור בהם מדבריהם.
ממידות החכם בפרקי אבות היא “מודה על האמת” אף על פי שיש לו יכולת להשיב בטענות ולנצח בדיון. משה רבינו בא בטענות קשות לבני אהרן אבל כאשר אהרן עומד ומתווכח – “וישמע משה וייטב בעיניו” ואומרים חז”ל: “הודה ולא בוש לומר ‘לא שמעתי’, אלא ‘שמעתי ושכחתי'”.
ובעקבותיו הלכו כל חכמי ישראל בכל הדורות והיו תמיד אות ומופת להכרה בטעות. כמו שאומר ה”פלא יועץ” שקיבלו האמת ממי שאמרה ואפילו מקטן שבקטנים ובמליצה אומרים “מודים דרבנן – היינו שבחייהו” וקדמו החיד”א שכתב: מודה על האמת אפילו שיצא מפי התינוקות.
גם בעולם הכללי, המְסֻגָּלוּת להודות על האמת היא מוערכת מאוד ונתפסת כדבר נאצל שבכלל לא מובן מאליו, מכיוון שכולם מבינים את הקושי העצום והכמעט על־אנושי שבדבר. אבל צריכים להבין לעומק למה זה כל כך קשה?
הערך המוחלט
והתשובה היא פשוטה. הערך העצמי שלנו הוא הדבר היקר והחשוב ביותר עבורנו. עליו אנחנו מוכנים להילחם בכל מחיר! השאלה היא מה יוצר את הערך שלנו, על מה הוא בנוי. הערך העצמי של רוב העולם בנוי על הסביבה, על מה שהאנשים האחרים חושבים עליהם, ולכן הם יעשו הכול כדי לא להיראות רע בעיני בני אדם, גם במחיר של ויתור על האמת. זה בבחינת פיקוח נפש עבורם.
אבל אם הערך העצמי שלך לא תלוי בבני אדם – ממילא, אין לך שום בעיה להיראות ולהיתפס כטועה. זה לא פוגע כהוא זה בערך העצמי שלך.
ולכן הידיעה השלימה שה’ יתברך תמיד אוהב אותי, ומה שכותב רבי נתן שכל יהודי הוא יקר וחשוב בעיניו יתברך – הידיעות האלה, כאשר חיים אותם בשלימות ובעומק הלב, הן נותנות לאדם ערך עצמי מוחלט נצחי ובלתי תלוי, וממילא יש לו ביטחון עצמי בריא ואמיתי.
רק אדם כזה מסוגל ללמוד מכל אדם, ולהתייעץ עם כל אחד, וכמובן להודות בטעות בלי שום רצון לנצח ולהתנצח. ולכן רק גדולי ישראל שהייתה להם דעת אמִתית ושלימה – הם אלה שיכלו להודות על האמת, ולהכיר בטעויות שלהם ולחזור בהם כשהיה צורך!
הכול תלוי בזה
ומכאן ניתן לומר שרק מי שיש לו הכרה אמתית בערך עצמו, ואין לו שום בעיה לבטל דעתו מפני קטנים ממנו, כל שכן וכל שכן שהוא מבטל את דעתו מפני גדולים ממנו, ולכן רק הוא יכול באמת להתבטל לצדיק!
והביטול לצדיק הוא הדבר הגדול ביותר שכל היהדות עומדת עליו, כמו שאומר רבינו בליקוטי מוהר”ן: “העיקר והיסוד שהכול תלוי בו” – אין לשון כזאת בכל הליקוטי מוהר”ן. ומהו העיקר? “לקשר עצמו להצדיק שבדור, ולקבל דבריו על כל אשר יאמר כי הוא זה, דבר קטן ודבר גדול, ולבלי לנטות, חס ושלום, מדבריו ימין ושמאל… ולהשליך מאתו כל החכמות, ולסלק דעתו כאילו אין לו שום שכל, בלעדי אשר יקבל מהצדיק והרב שבדור”.
ניתן לטעות במושג “ביטול לצדיק” ולחשוב שכאילו הביטול העצמי הוא ביטול החשיבות העצמית של התלמיד. חס וחלילה. וזה בדיוק להיפך! אם אתה לא מודע לחשיבות העצמית שלך, אין לך את ההתחלה של ההתחלה של הביטול לצדיק.
ולכן אומר רבינו ש”בעניין ההכנעה טועים הרבה העולם”. לחשוב שאתה קטן וחסר חשיבות – זה לא ביטול ולא הכנעה אלא קטנות מוחין, אומר רבינו, וזה הדבר ההפוך ביותר מעבודת ה’. ואילו ביטול לצדיק זה ההיפך הגמור, זה שיא גדלות המוחין וההכרה בערך ובחשיבות של עצמו.
מקבלים דעת מהבר־דעת
אם הביטול זה לא מצד החשיבות, אז במה מתבטא הביטול? אלא הביטול הוא לשכל ולדעת של הצדיק, כמו שמדגיש רבינו, “לסלק דעתו” ולקבל את הדעת והשכל של הצדיק. ה’ אוהב אותך ואתה חשוב ויקר בעיניו יתברך מאוד ואין שום הבדל בין האהבה שהוא אוהב אותך לאהבה שהוא אוהב את הצדיק; אבל ה’ יתברך מוריד לעולם שכל ודעת דרך התורה הקדושה ודרך הצדיקים הדבקים בתורה, ולכן צריכים להתבטל לדעתם.
וגם אם למדת תורה הרבה וקנית דעת, עדיין עליך לשמוע ולהטות אוזן לדברי חבריך ותלמידיך, ולבטל את דעתך מפני דעתם כאשר אתה רואה שהם צודקים, וכל שכן שאתה צריך לבטל דעתך מפני דעתם של הגדולים ממך!
וזה אפשרי רק אם אתה יודע שהערך העצמי שלך הוא מוחלט נצחי ובלתי תלוי.
ואם הכול תלוי בביטול לצדיק, והביטול לצדיק עצמו תלוי בכך שאתה מכיר בערך ובחשיבות שלך – נמצא שהכול תלוי בידיעה שה’ יתברך תמיד אוהב אותך!
תורה יבקשו מפיהו
וכמו שכבר הקדמנו בעבר וחשוב להזכיר שוב ושוב, אין לנו שום השגה והבנה באחים הקדושים שבטי י-ה ואנחנו לא מדברים עליהם כלל ועיקר, אבל מותר לנו וחובה עלינו ללמוד מוסר פשוט לעצמנו מסיפורי התורה ובפרט בדברים שכבר קיבלנו מרבותינו; ועל פי הקדמות אלה נעיין שוב בסיפור יוסף ואחיו.
יוסף הוא הצדיק שכל האחים היו צריכים להתבטל אליו, כמו שחלם שכל האחים משתחווים לו, כלומר מכניעים עצמם אליו ומקבלים ממנו, ואם אכן היו מתבטלים ומקבלים ממנו – הייתה באה הגאולה השלימה.
וגם עכשיו בפרשה שלנו הם רואים שכל חלומותיו התקיימו, והם רואים את מעלתו העצומה של יוסף שהוא באמת לא שונא ולא מקפיד ולא נוקם ולא נוטר מתוך אמונה שלימה שה’ עושה אתו ועשה אתו רק טוב, וכל מה שהם ניסו ותכננו ועשו באמת נחשב בעיניו לכלום, הם היו צריכים להבין ולהכיר בדעת העצומה של יוסף הצדיק, ולפחות עכשיו לבקש ממנו שֶׁיְּלַמֵּד אותם ויהיה מורם ורבם!
אבל בכל מדרגה ומדרגה זהו נסיון קשה מאוד לבטל את דעתך ולהודות על האמת שיש מישהו שזכה יותר להשיג ולקבל את התורה והדעת השלימה מיעקב אבינו. זה מאוד קשה להודות שיש מישהו יותר טוב ויותר מוצלח ויותר חכם ממך, בפרט אם הוא קטן ממנו בשנים או מגיע מרקע אחר ממנו. זה גרם לאחים להרגיש כאילו הם פחות חשובים ופחות יקרים חלילה.
אם החשיבות שלך נגזרת מזה שאתה הבכור, או מהאחים הגדולים, או מבני האישה הראשונה, או מכל סיבה חיצונית אחרת, זה באמת קשה לוותר על החשיבות והמעמד ולהכיר בכך שיש מישהו טוב ממך.
להיות כלי לחכמה
ולכן היה קשה מאוד לחברי רבי עקיבא להתבטל לדעתו, שהרי הוא סוג של “בעל תשובה” שרק התחיל בגיל ארבעים ומגיע ממשפחה לא מיוחסת בכלל, והיה קשה להם מאוד להודות בכך שהוא זכה לחכמה ולשכל יותר מהם. ואם היו מתבטלים אליו – היו גם הם נכנסים לפרדס ויוצאים בשלום.
כאשר יהודי יודע כמה הוא חשוב ויקר בעיני ה’ יתברך, והאהבה של ה’ אליו אף פעם לא בסיכון, ואין שום חשש למעמד ולערך המוחלט שלו – ממילא הוא מסוגל לקבל מכל אדם ולשמוע את האמת ממי שאמרה בלי חשש ובלי המחסום של הגאווה ורק הוא יכול לזכות לחכמה אמתית ולחיבור עם בעלי חכמה ושכל אמתיים.
וזו נקודה עמוקה בביטול לצדיק: ביטול לצדיק זה לא אומר שאתה לא שווה כלום; אדרבא ואדרבא, ביטול לצדיק אפשרי רק כשאתה יודע שאתה אוהב ורצוי וחשוב ויקר בעיני ה’ ואתה בטוח בזה. רק אז אתה יכול לקבל חכמה מהצדיק, כי אתה מתבטל לצדיק רק בענין החכמה והשכל של הצדיק.
הרב שלום ארוש במסר מיוחד:
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור