שמחה, ברצינות!
זאת לא מליצה וגם לא המלצה, אלא הדבר האמיתי! שמחה, לא פחות. ואני מתכוון לזה. אז שימו עליכם את הבגד הכי יפה, חיוך ענק על הפנים ובואו לגלות איך עושים את זה!
חשבו על הסיטואציה הבאה: אתם הולכים לאירוע חגיגי של חבר, מתלבשים במיטב בגדיכם. יש לך כל כך הרבה מה לעשות, ואתם "מקריבים" ערב מהחיים שלכם, משקיעים בדלק, אתם עייפים אך בכל זאת נוגים שעה הלוך ושעה חזור, חוזרים הביתה בשעה מאוחרת בידיעה שזה הולך להתנקם בכם ביום הבא, נכנסים לאולם עם מתנה מכובדת, מגיעים עם חיוך רחב. אתה באמת לא מצפים להרבה, לא מצפים שבעל השמחה יעזוב את כל האורחים ויתמקד רק בכם, אתם גם לא מצפים שיושיבו אתכם בשולחן הכבוד, אבל למעט הערכה אתם כן מצפים…
עכשיו חשבו שאתם מתקרבים לבעל השמחה, שעסוק בלהט ובמאור פנים בקבלת האורחים, ולפתע, ברגע שהוא רואה אתכם, הוא מפסיק לחייך, מסתכל עליכם עם מבט חסר הבעה, לוקח את המתנה, מסנן מבין שיניו "תודה" רפה מבלי להראות שום סימן התלהבות, ומשאיר אתכם עומדים המומים במקום. והוא, ממהר לאורח אחר ומקבל אותו במאור פנים.
סיטואציה כזאת מספיקה כדי לגרום לבן אדם לא להירדם במשך שבוע. המחשבות לא יעזבו אותו: מה עשיתי לו רע? למה מגיעה לי כזאת השפלה? אשתו שואלת אותו: מה קרה? גירשו אותך מהאולם? ביזו אותך ברבים? השפילו אותך? קשה מאוד להסביר את ההרגשה הצורבת אבל זה אפילו יותר גרוע.
ובעל השמחה? הוא יכול להיתמם: "שאני אתכוון לפגוע בך? הרי אנחנו חברים קרובים משכבר הימים! אתה יכול להבין שהייתי קצת טרוד, קצת מרוגש. ובינינו, מה בסך הכל עשיתי? לא חייכתי? אל תהיה קטנוני…"
האורח המיוסר אפילו לא יכול להסביר את עצמו. הוא לא יכול להסביר מה כואב לו. זה הוא שכעת נתפס כאדם רגיש פגיע וקטנוני המחפש מעט תשומת לב… אבל האמת היא שהוא צודק במאה אחוז. הוא אכן עבר השפלה צורבת מאוד.
"מחמאה" שהיא יריקה בפנים
דוגמה נוספת. לכבוד יום הנישואים בישלה גלית לבעלה ארוחת מלכים. תכנון של שבועיים, קניות של יומיים, ויום שלם של עמידה על הרגליים. היא גם ערכה שולחן ערוך בטוב טעם ועמוס במעדני מלכים.
ליאור, בעלה, בא הביתה. הוא יושב לאכול – זה התפקיד שלו, לא ככה? היא מבשלת והוא אוכל. והוא אכן אוכל בהידור רב, לא מפספס שום סלט ושום מנה ואפילו מלקלק את הצלחת, אבל מקיים גם באופן מהודר את ציווי חז"ל "אין מסיחין בסעודה". עד כדי כך שאפילו מילה טובה אחת הוא לא אומר.
גלית מצפה ומצפה עד שהיא מחליטה לרמוז לו בעדינות, "איך האוכל, ליאור?" אבל הוא רק חושב לעצמו, "מה היא רוצה ממני? היא לא רואה שאכלתי הכל? זה כבר סימן שטעים לי, נכון?"… הוא עונה לה בחוסר התלהבות: "האוכל בסדר…"
סטירה יותר מצלצלת מזו לא היה יכול לתת לה. שיא של אטימות גברית – וליאור אפילו לא מרגיש 'לא בסדר'. אם הוא היה דורך על נמלה ברחוב היו לו יותר רגשות אשם. וכאן, אחרי ששפך את דמה של אשתו – כלום, אין אפילו טיפת נקיפות מצפון. ואם היא תעז להתלונן אז זה אומר שהיא סתם מחפשת על מה לריב…
מאמרים נוספים בנושא:
איזוהי שמחה?
הסוד הכי שמח
איך נהיה שמחים?
שנים חיפשתי אותה
כנסו לתמונה
לשמחה שלי שלושה עמודים
הוא לא נותן מעצמו, הוא נותן את עצמו
מה כל זה אומר לגבינו? בורא עולם נותן לנו את עצמו. לא פחות. התורה והמצוות הן לא רק מערכת חוקים, אלא הן המתנה הגדולה ביותר שקיימת בעולם, הביטוי העמוק ביותר לאהבה אינסופית, כמו שאומרים חז"ל שהקב"ה אומר לנו: "אנא נפשאי כתבית יהבית" – אני את עצמי כתבתי ונתתי. כל הרצון והעצמוּת של הטוב והמטיב שהוא תכלית הטוב – היא רק להיטיב, ואת כל הטוב הזה הוא נותן לנו.
אין לנו הרבה מה לתת לבורא בתמורה, כי לוֹ הכסף ולוֹ הזהב ולוֹ כל חַיְתוֹ יער, ושלו הכל ומידו אנו נותנים לו. לכן בורא עולם לא מוכיח אותנו על קיום המצוות ולא על הקרבנות, כמו שכתוב בתהלים: "לא על זבחיך אוכיחך…" על מה כן? בהמשך אותו מזמור כתוב: תגיד תודה, תיצור קשר ו… ותכבד!
אל תבזה את הבורא. אל תירק בפרצוף למי שנותן לך את המתנות היקרות ביותר.
חוסר שמחה משדר ומגלה חוסר עניין מוחלט. זה לא חיסרון טכני או צדדי, אלא זה ממש חיסרון בלב של המצוות. זה ביזיון. תורה ומצוות בלי שמחה זה ביזיון. לא לשמוח בתפילה זה ביזיון. האוהב הכי גדול שלך נותן לך את עצמו ואתה מגיב בחוסר עניין – זה ביזיון.
קיבלנו מתנה עצומה: ביטוי לאהבה אינסופית! בואו נשתמש בה בחכמה…
ביתי בית תפילה
בחדר המתנה בקופת חולים או בדואר – כל אחד יושב בשקט מכונס בעצמו בהבעה חתומה כמי שכפאו שד, וכל ישותו ומהותו אומרת: 'אם רק הייתי יכול, הייתי מוותר על "התענוג"…' אבל בית כנסת זה לא חדר המתנה. בית כנסת זה פגישה עם בורא עולם, זה "עבדו את ה' בשמחה", זה מקום של חיות, זה יהודים שמתחברים יחד להשראת שכינה ולקדש את שמו יתברך בעולם. תראו התלהבות כפי שראוי למקום שכזה ולמעמד שכזה.
ישנה מצווה והלכה פסוקה לכבד את בית הכנסת, את השבת ועוד. ומה זה נקרא לכבד? האם רק 'לא לזלזל ולא לדבר דברים שאינם ראויים'? ובכן, עיקר הכבוד הוא מאור הפנים, השמחה, ההתלהבות. בלי שמחה ומאור פנים – זה לא רק שהעיקר חסר מן הספר, אלא שזה בדיוק הפוך. בדיוק כמו שאם אדם יעשה הכל בשביל אשתו, קניות, עזרה בבית, יסיע אותה לאן שהיא צריכה, אבל את הכל יעשה בלי שמחה – בשביל האישה זה סבל ופגיעה. כך בדיוק השמחה בעבודת הבורא! זו נקודה עמוקה מאוד. שמחה זה כבוד לבורא עולם. והקב"ה הבטיח "כי מכבדי אכבד" – אתם שמחים במצוות? תקבלו הרבה מאוד שמחה.
הבסיס של המצוות
הלב של כל מערכת המצוות הוא הקשר עם בורא עולם'. המצוות המרכזיות נקראות "ברית" שפירוש המילה הוא 'קשר', וגם שאר כל המצוות הן קשר כי המילה "מצווה" היא מלשון 'לְצַוֵת' – כלומר לחבר ולקשר את האדם עם בוראו. האם ניתן להיות בקשר עם בורא עולם ולהחשיב את זה כקליפת השום? האם ניתן לקיים מצוות ולתת לבורא "הרגשה" רעה כביכול?
חשוב מאוד להבין ולהפנים את המסר הפשוט והיסודי האומר – שהשמחה וההתלהבות במצוות הן חלק בלתי נפרד מהקשר עם הבורא. אם בן אדם לא שמח – אין לך חוסר הערכה כלפי הבורא יותר מזה, וזה ממש זלזול. מה תגידו? 'אבל קיימתי את כל המצוות ועמדתי בכל התנאים…' אם הבנתם את המְשָלִים, אתם כבר מבינים שהעיקר חסר מן הספר.
זאת אומרת, שהמצווה של השמחה היא לא 'עוד מצווה', אלא היא מצווה המהווה את הבסיס של כל קיום המצוות. מצווה בלי שמחה היא מצווה בלי בסיס. אפשר לומר שהיא ממש כלום וזה מה שהתורה אומרת לנו בפרשת הקללות, שכל הקללות הנוראות הן "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
אז למה אין מצווה מפורשת להיות בשמחה? התשובה היא, שישנו חיוב בסיסי והגיוני לכבד את הבורא ולא לזלזל בבורא עולם ובמצוותיו. השמחה שלכם משקפת בדיוק את מה שאתם חושבים על הבורא ועל תורתו ומצוותיו. לכן גם אם אתם חושבים שאינכם "חייבים" לשמוח, אבל לזלזל?!?
זכינו לימי השמחה הנפלאים של פורים וחודש אדר, ואנחנו הולכים מחיל אל חיל ומתכוננים לחודש השמחה הגדול שהוא חודש ניסן. זה הזמן להילחם על השמחה, להרבות בה ולשאוב כוחות לקיום המצוות בשמחה במשך כל השנה כולה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור