הבלתי פגיעים?

אני נזכרת בזה עכשיו (משום מה) כשילדתי את הבן הראשון שלי לפני 14 שנים. חוץ מההלם של כאבי הלידה שכמעט הרגו אותי, הייתי בהלם מרגש אחד שאף פעם לא חוויתי עד שהפכתי לאמא.

פגיעות.

הייתי מפוחדת. אפילו מבועתת. היצור הקטן הזה שאיכשהו באופן ניסי גדל בתוכי ועזב את הגוף שלי כשהוא כמעט הורג אותי, פתאום היה הדבר הכי חשוב בחיים שלי.

חטפתי מכת אהבה עצומה כזו, אכפתיות ודאגה לרווחתו של היצור הקטן הזה שיצא מתוכי ונכנס אל חיי. וזה הפחיד אותי.

העובדה שהייתה לי מעט מאוד שליטה של מתי הוא, חלילה, יחלה ובמה, האם הוא יבכה הרבה, לא ירצה לאכול, ואיך הוא יהיה מבחינת האישיות שלו – כל הדברים האלה ועוד רבים גרמו להרגיש חסרת אונים.

מתחברים?

אהבתם פעם מישהו כל כך עד שהרגשתם רגישים ופגיעים? זאת הרגשה מפחידה, נכון?

כשאנו מרגישים פגיעים, זה קורה בעצם כשאנו מבינים שאנחנו לא בשליטה. כן, שאין לנו שליטה. אנחנו מתמודדים עם המציאות המפחידה של הקיום העדין שלנו, שבכל רגע כל דבר יכול להילקח מאיתנו כולל החיים שלנו.

מאמרים נוספים בנושא:

עד כמה חשוב העבר שלכם?

תיהנו מהחיים

משבר, זה טוב או רע?

מראה קטנה שלי

האויב הזקן

זקנה של שש בש

צעיר וזקן מול חידת החיים

צעירים לנצח

הכובע של מירי

חלון יפה

לאמץ את ג'וי

מאמר מעודד, הא?

אבל הרשו לי להפנות את הזרקורים אל החלק החיובי של עניין הפגיעות הזו.

במציאות, להרגיש פגיעים זה דבר טוב. או לפחות כך אני חושבת, יש למצב הזה פוטנציאל להיות דבר טוב, אם אתם לא נסחפים אחרי הצד השלילי של הרגש הזה.

כשאנו פגיעים (וכתוצאה מכך הופכים רגישים) אנחנו יודעים שאנחנו לא בשליטה. וזה מפחיד. את זה כבר אמרתי, נכון? אבל הנה החדשות הטובות! אם אנחנו לא בשליטה זה אומר שבורא עולם בשליטה.

וזה אומר, בזמן שאנו חווים את ההרגשה הזו, שאנו מתמודדים עם הזדמנות אדירה לחזק את הכוחות הפנימיים שלנו, להעשיר את ארגז הכלים אותו קיבלנו ולחזק את שריר האמונה שלנו! כי בורא עולם בשליטה. וזה אומר, בעצם חייב לומר, שכל מה שקורה לנו הוא רק לטובתנו הנצחית.

פלוס הידיעה שאין ממנה מנוס, שאנחנו נאלצים להתמודד עם העובדה שבורא עולם יודע קצת יותר ממה שאנחנו יודעים, והוא מן הסתם גם רואה את התמונה הגדולה והכוללת, בעוד אנו רואים רק חלק אחד של הפאזל הענק הזה.

ברגע שאנו מבינים שבורא עולם שולט בעניינים, אנו מקבלים מיד את ההזדמנות המיוחדת לפתח איתו קשר מדהים. כשאנחנו פגיעים ורגישים אנחנו מבינים שאנו צריכים להישען עליו ולשפר את המצב, או לפחות לשמר את זה הקיים ולא לדרדר את המצב.

כשכל סימני השאלה הופכים לסימן קריאה אחד גדול והתמונה מתבהרת, החיים נראים אחרת…

ואיך עושים את זה?

פשוט מאוד! מדברים איתו ממש ברגע זה כי הוא החבר הכי טוב שלנו! באמת, תחשבו על זה לרגע. כשאתם מתמודדים עם משהו 'כבד' או כל דילמה שתופסת אתכם באמצע החיים, הדבר הכי נכון לכם לעשות הוא להתקשר לחבר הכי יקר, לאדם הקרוב אליכם, ופשוט לשפוך את הלב בפניו. כי בשביל מה יש חברים?!?

אז זהו, חבר כזה תמיד נמצא איתנו. לא צריך אפילו לחייג. רק לומר את מילת הקסם "אבא" והוא מיד עונה. ואז, לבקש ממנו כל מה שאנחנו צריכים, לספר לו ולשתף אותו בהכל.

למה?

כי אנחנו פגיעים ואין לנו שליטה על המצב. אנחנו לא שולטים על כלום.

ויש בונוס נהדר שהולך עם הרגש המוזר הזה של פגיעות שנקרא – ענווה.

כי כשאנחנו פגיעים ואין לנו שליטה על המצב אנחנו פתאום מרגישים ענווה, הכנעה.

מוכנעים, בגלל שלפעמים האגו כזה גדול עד כדי כך שהוא לא יכול להתמודד עם שום דבר שפולש לטריטוריה שלו.

כי בכל מצב, ענווה היא דבר גדול ויעיל. היא מגינה עלינו מהרע שברעים – הגאווה.

"גאווה שמאווה"…. הייתה אומרת אמא שלי על המידה האיומה הזו כשהפגנתי אותה במלוא עוצמתה.

אז בפעם הבאה כשאתם יוצאים משדה האגו הקטן שלכם, מהדחף להיות כל הזמן בפוקוס עצמי, מהגאווה שנדחפת לחיים שלכם כמו פיל בחנות חרסינה – זכרו! פגיעות היא הסיכוי שלכם לשחרר ולאפשר לבורא עולם להראות לכם מי הבוס!

וזה לא אתם.

בלתי פגיעים? אין חיה כזו. זאת אומרת, בן אדם כזה. הרגש הזה, שמוביל להבנה של מי שולט בעניינים, פותח בפנינו שערים נפלאים – עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. חיי החברה שלנו נראים אחרת, יש לנו יותר אכפתיות והכלה של האחר במיוחד כשמידות הנפש הנכונות נמצאות בעמדות שלהן ומעובדות כמו שצריך.