מחדשים לכם
אף אחד לא אוהב שינויים, בטח לא כשהם נשמעים כמו מהלומות פטישים ורעש של כלי עבודה מפלצתיים. בוקר אחד החיים של ליאור ושל שכונה שלמה השתנו ויש לו מה לומר על זה.
מהלומות הפטישים, או מה שזה לא היה אבל נשמע חזק מאוד על משהו מפח או ברזל, הלמו לא רק בחוץ אלא גם בראשי. 'ריבונו של עולם, מה הם עושים שם?' שאלתי אותו ואת עצמי.
את התשובה קיבלתי בחוץ.
גן המשחקים היפה של השכונה שלנו הוקף בגדר הלבנה המוכרת של אתרי בנייה עם שלטים מסביב של "סכנה! כאן בונים". בקצה הגן שברגע זה הפך לאתר בנייה היה שלט גדול שהציבה העירייה: "מחדשים לכם! כאן יוקם פארק חדש ורחב ידיים…." תאריך סיום משוער בעוד כשנה, כך נכתב בתחתית השלט. ואתם יודעים איך זה, תאריך לחוד ומציאות לחוד. אבל למה להקדים את המאוחר.
לא עבר יום וכלי רכב מפלצתיים בדמות טרקטורים ענקיים, דחפורים, משאיות ועוד כמה כאלה שאני לא זוכר את שמם המדויק, החלו להגיע אחד אחרי השני וקבעו עובדה בשטח. 'אנחנו כאן כדי להישאר, לחפור ובמידה מסוימת גם לעצבן אתכם עם כל האבק והלכלוך וחוסר הנוחות שתחוו בתקופה הקרובה. אבל בסוף אתם תגידו לנו תודה…'
ולסוף של כל הבלגאן הזה חיכו לא מעט שכנים, בעצם שכונה שלמה.
הירוק והיפה שפרח שם, האבנים האותנטיות של גן המשחקים הישן הזה – שנראה מיוחד דווקא בגלל שהוא ישן, המגרש, מתקני המשחקים וכל המסביב, הכל נעקר ממקומו.
המשאיות העמיסו את הגן הישן על כל תכולתו והעבירו אותו לאתר פסולת כלשהו. החפירות היו מזעזעות, הבתים והבניינים מסביב רעדו ללא הפסקה, הדחפורים הוציאו עוד ועוד עפר, אבנים, צמחייה, חתיכות של מה שהיה פעם הכביש של הרחוב עם החנייה הקטנה שהייתה באמת קטנה מלהכיל את הרכבים של תושבי השכונה. לא פעם, נדמה היה כאילו כולנו משחקים פה משחק הכיסאות עם חניות, איזו מכונית תתפוס ראשונה מקום…
מדי פעם יצאו שכנים שכבר לא יכלו להתמודד עם כל הרעש והבלגאן ושחררו קיטור על העובדים, שעשו את עבודתם נאמנה. מנהל העבודה, יש לציין, גילה אמפתיה לסבלם של התושבים ועשה הפוגות, אם כי קצרות, כדי להרגיע את השכן או השכנה שכל העסק הזה הוציא אותם מדעתם.
מאמרים נוספים בנושא:
הגן היה ממש במרכז השכונה, מסביב לו בתים ושני בניינים. אתם מבינים, אתר בנייה באמצע השכונה. לא בצד או בקצה. באמצע. וכולם בלי יוצא מן הכלל סבלו. אלו שהיו בקצוות הרחוקים של השכונה לא סבלו את האבק כמו אלה שגרים בקו הראשון מול הגן, כמוני למשל. ולמרות שסגרנו חלונות רוב הזמן, מזל שעיקר העבודה השחורה הייתה בחורף, אבל את הבית צריך לאוורר מדי פעם. וכשהחלונות היו נפתחים, גרגירי האבק היו מסתערים פנימה כמו חיילים שקיבלו פקודה מהמפקד להסתער על כל רהיט שיש.
החיים לצד החפירות והרעש הנוראי של כלי הרכב הענקיים הללו היו לא קלים בכלל, אבל מכיוון שאין לאן ללכת ומכיוון שלא מדובר ביום-יומיים שאפשר לארוז וללכת להורים או אפילו למלון, האופציה היחידה הייתה להתרגל לשינוי. להתחדשות ולהרחבה.
"מחדשים לכם!" – משום מה, שתי המילים שהיו כתובות בגדול ומודגשות הרגיעו אותי כשעברתי ליד השלט שהוצב בכניסה לגן-אתר-בנייה.
גם בחיים זה כך.
כשבורא עולם רוצה לשדרג אותנו, לחדש לנו את ארגז הכלים, אנחנו קמים בוקר אחד ושומעים את מהלומות הפטישים על אותו ברזל מול חלון הבית, חלון הנשמה שלנו.
ושינויים, יקרים ויקרות שלי, זה לא עניין של מה בכך. זה אתר בנייה לכל דבר. משהו קורה בתוכנו. הישן והמוכר, אזור הנוחות, ההרגלים או מידות הנפש שזקוקים לשיפוץ-שינוי ומתיחת פנים, כבר לא מתאימים. צריך לשדרג, לחדש ולבנות משהו אחר. אז צי כלי העבודה יוצא לשטח ומתחיל לעקור, לחפור ולהוציא. וזה כואב ולא נעים.
הרעש, הבלגאן והאבק הם הדבר האחרון שנבקש, גם בהיבט הרוחני, אבל אל דאגה – מישהו מפקח על כל העסק. אז תיהנו מהשינוי…
אבל היי, "מחדשים לכם!". עוד מעט, רק עוד קצת סבלנות וכל האבק הזה, כל הרעד והרעש הבלתי נסבל הזה יחלוף, הוא כבר לא יהיה שם.
בעל הבית בהחלט מתחשב, מעניק הפוגות להכיל את השינוי, את התקופה הלא נעימה שאנו חווים, נותן עוד כמה דקות של אוויר לנשימה כדי להמשיך הלאה, לקראת סיום הפרויקט.
שנה שלמה עברה, ועוד קצת (כי כתוב לחוד ומציאות לחוד…) והגענו לאביב. וכמו שהחג שבא עם תקופה זו ומבשר עליה – פסח, מביא איתו גם חידושים ומשבי רוח מרעננים בבית – כמו צביעתו, קניית כלים ובגדים, אוכל שונה ממה שאנו רגילים לאכול בשאר ימות השנה, כך גם השכונה.
בוקר אחד הגדר כבר לא הייתה שם.
ואז, הוא התגלה.
פארק מדהים עם פרקט עץ, כרי דשא, ספסלי ישיבה מיוחדים, תאורת רחוב מהממת, מגרש הכדורגל והכדורסל קיבלו לוק חדש וצעיר. הבטון האפור שהיה שם עם כמה סימנים בצבע לבן התכסה במשטח בצבעי ירוק וכחול ועכשיו כולם נהנים לשחק בו יותר מתמיד. את מתקני המשחקים הישנים החליפו מתקנים חדישים – גם לילדים וגם למבוגרים – מתקני כושר שאפשר ליהנות מהם בשעת בין ערביים בימים המתחממים עלינו לטובה. מתחם מיוחד הוקצה גם להופעות וכינוסים ציבוריים באוויר הפתוח. סוככים צבעוניים, פחים מעוצבים, פרגולות…
וחנייה בשפע.
החיים בשכונה חזרו לסדרם, אם כי משודרגים ויפים יותר. כולם שכחו מהבלגאן והסבל שהיה מנת חלקם בשנה פלוס האחרונה, וצחוקם המתוק של הילדים המשתעשעים נשמע שוב.
סוף סוף, אפשר לפתוח את החלונות לרווחה וליהנות מכל טיפת אוויר שנשאפה לריאות ועשתה טוב בנשמה.
וכמו שהכלים המפלצתיים הבטיחו בכאילו שבסוף גם נאמר להם תודה, אז הנה, הגענו אל הסוף וזה הרגע לומר: ת-ו-ד-ה ענקית מכל הלב.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור