פסגת האקסטרים

אם יש משהו שאנחנו אוהבים לעשות כמשפחה, עם חברים כמובן, זה נהיגת שטח אקסטרימית מטריפה.

את הכיף הזה התחלנו כשהצטרפנו למועדון 4X4 המקומי ויצאנו לשטח. וכשאני אומרת 'שטח' אני מתכוונת לנהיגה בתוך יערות, מדבריות, חציית נחלים, הרים ועוד הרבה מקומות שמזרימים את הדם בקצב שאי אפשר לתאר. למרות שהרכב שלנו היה בנוי לנסיעות מהסוג הזה, ולשטח בו נהגנו, הייתי תמיד נלחצת מהמפגש עם האקסטרים הבא שחווינו בדרך. האגרופים קפוצים מתוך עצבנות יתר כשעלינו על סלעים, כשנהגנו על צידי הגבעות התלולות כשחצינו הרים, או כשהרכב נכנס בין הנחלים הסוחפים. אני חושבת שהייתי היחידה בקבוצה שהרגישה כך. ואם אתם שואלים למה, אז ממבט קצר על הפנים של החבר'ה אפשר היה לראות שכולם נראו נהנים ומאושרים, חווים את הכיף שיש להם עם בכל רגע שהדרך הופכת מאתגרת יותר ויותר.

וכמובן, שאתגרים לא היו חסרים. כל נסיעה הביאה את האתגרים המיוחדים לה. לרוב, כשהגענו לרגע בו התחיל האקשן הגדול ביקשתי לצאת מהרכב. ולפעמים הייתי 'אמיצה' וחשבתי שאולי הכי כדאי להיות חלק מהדרך, מהאתגר… רק שהאמיצות הזו הסתיימה כשבעלי היה צריך לעצור באמצע האתגר (שלא בהכרח היה הדבר הנכון והבטוח לעשות) ואפשר לי לצאת מהרכב. הדברים המשוגעים האלה היו גדולים עלי. מאוד.

המשכנו להצטרף לטיולים שמועדון ה-4X4 הציע לנו במשך שנתיים, כשאני נושאת את הטייטל הפחדנית של הקבוצה. המשכתי להגיע למרות החששות והתנודות המזעזעות במערכת העצבים שלי, בגלל שבאמת אהבתי את הזמן הזה של להיות בחוץ ולהתחבר לטבע הנפלא שבורא עולם ברא, רחוק מעיניה ובנייניה של הציוויליזציה. האהבה לעולם שבחוץ היא מה שדרבנה אותי להסכים להצטרף לחבורה שנסעה עשרות קילומטרים הרחק מהבית, לאירועי שטח שמציפים את האדרנלין במדינת יוטה שבארצות הברית, לא רחוק מהמקום בו אני גרה.

כל אירוע כזה היה מרגש יותר מהקודם. המפגשים התרחשו אחת לכמה זמן למשך כמה ימים עם דרכים חדשות ולא מוכרות אליהן הגענו כל יום, נופים מטריפים שאף פעם לא ראיתי, סלעים כמעט אנכיים שטיפסנו עליהם – דברים שהצריכו בטיחות מרובה – חבלים חזקים לרכבים שלא יתהפכו, נסיעה בין נקיקים צרים שאי אפשר היה אפילו לפתוח את הדלתות של הרכב, קירות של סלעים משני צידי הרכב… אלה הקטעים המלחיצים שמרגישים שקצת קשה לנשום (כנראה שרק אני חוויתי את זה…).

מאמרים נוספים בנושא:

השראה להתחלה

היציאה הבאה?

לנצח בלי שאף אחד יראה

הרגע שעשה את ההבדל

אבודה בבודפשט

הגיבורים השקטים

גיבורות אמיתיות

אמונה ברגעים הכי מטורפים

בכל אופן, זה היה מדהים סוחף ומרגש, וללא ספק אירוע של מתיחת הגבולות והעצבים שלי לכל הכיוונים.

הייתה פעם אחת במיוחד שכל המערכות בגוף שלי חוו זעזוע, בעיקר זו של העצבים, וכמעט שאיבדתי את זה. אבל תמיד בדרך חזרה כשאני עם מבט לאחור אני לא מפסיקה לצחוק על עצמי ועל התגובות ההזויות שלי. הצחוק הזה גם אפשר לי להבין שמאוד אבל מאוד נהניתי מהטיול-אתגר הזה. כשהחלקים המעניינים של הדרך כבר לא מאיימים עלי, פתאום הגבעה התלולה והמסולעת שגרמה לי לצעוק ולנשום בקצב מטורף, הרגישה כמו הדבר הכי כייפי שחוויתי. יכול להיות שהתחושה הזו באה בעקבות הנסיעה בערבות הבראשיתיות המדהימות, שבאו אחרי חווית הגבעה, ואיזנו את קצב פעימות הלב וזרימת הדם וכל המערכות שחוו תנודות לא רצויות.

אבל היא תמיד ניקרה לי בראש, השאלה הזאת – איך פתאום הפרספקטיבה שלי משתנה באחת? נכון שברגע שנכנסים לקטעים רגועים אז קל יותר לעשות סוויץ', אבל אני חושבת שעם כל נסיעה גם למדתי וגדלתי. עברתי כמה וכמה אתגרים גדולים ושרדתי אותם, כך שאני כבר לא בפאניקה מהטלטלות שבדרך.

עברו שנים מאז אותן שנתיים היסטריות וזכיתי להגיע ללא מעט מסלולי שטח במערב ארצות הברית. כל פעם האתגר שונה וקצת יותר מאתגר מקודמו, השינוי שחל בי מורגש אם כי יש עדיין את הפעמים בהן אני מעדיפה לצאת מהרכב. אבל אני יודעת שהכל זה עניין של ללמוד ולגדול. אין דרך אחרת.

לא מזמן היה לי אתגר אמונה שהתחיל בגלל כמה משפטים שקראתי ופירשתי לא נכון, כאלה שהשאירו מיליוני סימני שאלה סביבי בעניין מסוים. מבחינה רגשית הרגשתי שהייתי שם, באותם מסלולים מפחידים בין הנקיקים הצרים שבקושי אפשר היה לנשום, ונראה שכלי האמונה שלי פשוט נזרק לתחתית. עמדתי עם ידיים על המותניים והסתכלתי עליו, על כלי האמונה הריק שלי והרגשתי מובסת ועצבנית. 'איך יכול להיות שאיבדתי את כל האמונה שלי כל כך מהר?' שאלתי את עצמי שוב ושוב, 'האם באמת הייתה לי אחת כזו?'

אני כל כך מודה לבורא עולם על אתגר האמונה שמתח אותי לכל כיוון, גרם לי לשאול ובעיקר לצאת ולחשוב מחוץ לקופסה ולשדרג את ארגז הכלים שלי…

לא אלאה אתכם בפרטים המעצבנים שליוו את המחשבות שחלפו בראש שלי כמו מטוסי קרב, גם לא במשמעויות השונות שנתתי למצב בגלל שלצורך העניין זה באמת לא חשוב. מה כן? שהמסקנה החשובה הייתה שני מסרים נפלאים שלמדתי:

הראשון – הייתי צריכה לרוץ לתפילה האישית ברגע שהבלבולים החלו להכות בי ללא רחמים.

השני – לפנות אל המדריך הרוחני שלי.

אבל במקום לעשות את זה העברתי שבוע מענה ומלא סבל רוחני. הייתי אבודה ומבולבלת והגעתי בדיוק למקום שהיצר הרע רצה שאגיע אליו.

את גלגל ההצלה המיוחל קיבלתי מחברה שלי: מספר משפטים שפיזרו את העננים הקודרים שהסתירו את השמים הבהירים שהיו מאחוריהם. וכשהבהירות נכנסת לתמונה יש הבנה נכונה של המצב. כשקראתי את מה שהיא כתבה לי שוב ושוב, פתאום התשובה הייתה כל כך פשוטה עד שלא האמנתי איך בכלל הגעתי למצב שלא הבנתי את מה שקראתי.

שבוע הבלבולים והמבוכות שחוויתי היה כמו סלע ענק במסלול האמונה שלי – כזה שטיפסתי על הפסגה שלו וקפאתי מפחד בגלל שלא ידעתי איך לעבור לצד השני. כשסוף סוף חזרתי לעצמי, מספיק כדי להגיע לתפילה האישית ולמסלול האמין שלי, ההבנה שלי הוארה והייתי מסוגלת להמשיך בדרכי כשאתגר האמונה זה מאחורי.

והנה החלק המעניין – אני כל כך מודה לבורא עולם על אתגר האמונה הזה. הוא מתח אותי, גרם לי לשאול ולהעלות רעיונות מסוימים ממקום פנימי אל פני השטח, הוא גרם לחשוב מחוץ לקופסה ונתן לי את היכולות להתמודד עם אתגרים בעתיד.

עברתי את אתגר האמונה הזה והיום כל טלטלות האמונה הקטנות שבדרך כבר לא נראות כמניעות. עכשיו הן בחזות האמיתית שלהן: הזדמנויות נפלאות להודות ולחייך… לדעת שבורא עולם הוביל אותי בצורה בטוחה במסלולים מסולעים ומפחידים הרבה יותר.

זו סיבה מספיק טובה לבטוח בו תמיד שהוא שם ויהיה שם תמיד לעזור לי ולהוביל אותי במסלול חיי.

ומה השאלה, גם שלכם!