אמרתי תודה ונושעתי: חלק טז- על הכל אומרים תודה

הייתי בבני ברק ועליתי במעלית עם איזה יהודי. הוא פנה אלי ואמר: “תשמע, אני רוצה לבקש ממך סליחה”. תמיד כשמישהו מבקש ממני סליחה, אני מיד אומר: “אני סולח לך! שיהיה לך כל טוב! תמשיך לדבר עלי, אני מוחל לך מראש! אני נותן לך רשות לדבר עלי עוד אם זה משמח אותך זה עושה לי טוב שיהודי שמח! אם אתה רוצה תקבל גם מכתב… אני אבקש מהקדוש ברוך הוא שיתן לך גן עדן על זה שאתה מדבר עלי…”

זה מה שאמר המלאך מהשמים למרן ה”בית יוסף” בספר מגיד מישרים’ (פרשת ויקהל): “ואשר קמו לנגדך אין להרהר כי הם לא הזיקו אלא הועילו לך כי מי שאומר לשון הרע על חברו מנכין לו מזכיותיו ונותנים לו, ואלו הוו ידעי בני נשא דא, הרי חדאן כד שמעין דאמרי ביש מנהון, כאלו הוה יהבי לון ככסף או זהב”, פרוש “אלו היו יודעים בני אדם דבר זה, כאשר היו שומעים שמדברים עליהם לשון הרע, היו שמחים כאלו שנתנו להם כסף וזהב”. וכן ב”חובות הלבבות” (שער הכניעה פ”ז) וב’ארחות צדיקים’ (שער הענווה) נאמר שהיו חכמים וחסידים שהיו שולחים מתנות לאלו שדברו עליהם רע, ואמרו אתם נתתם לנו את כל הזכיות שלכם, בתמורה אנחנו שולחים לכם מתנות.

אבל הפעם, לא יודע למה, לא אמרתי כלום, שתקתי והקשבתי לו… והוא אומר: “אני מבקש ממך סליחה כי תמיד אמרתי: הרב שלום ארוש אומר לומר תודה על כל דבר, כי יש לו חיים טובים, אין לו בעיות, אין לו צרות, אז מה זה חכמה לומר לאחרים תגיד תודה על החסרונות והצרות?! הוא לא חסר לו כלום, הכל יש לו, לכן הוא אומר לכלם “תגיד תודה”. אחרי שבורא עולם נתן לנו מתנה, לקח את הנכדה שלנו עליה השלום, עינא חנהבת יעל… ושמע שקבלתי את זה באמונה ובשמחה, הוא אמר: “אני מבקש ממך סליחה על מה שאמרתי עליך”.

למה אני מספר את זה? כי אף אחד לא יודע מה כל אחד עובר – נסיונות, קששיים, חסרונות, ענינים! אבל האדם בעולם הזה צריך לחיות באמונה! צריכים לדעת שאמונה זו המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל מהקדוש ברוך הוא, אמונה זה החיים היפים! אין רע בעולם כלל! ה’ טוב ומטיב! כל מה שה’ עושה, לטובה הוא עושה!

כי כמו שהסברתי בספר עץ הדעת’, הכלל הוא שהחסרון הוא היתרון, והיתרון הוא החסרון. כלומר, על ידי שיש לאדם חסרון, הוא מקבל ענוה. החסרון הוא כח הדוחף את האדם להתקרב לה’. ואלו כל יתרון – חכמה, גבורה, עשר או יחוס או כל דבר אחר שקבל האדם בלי תפלה – מכניס בו גאוה שמרחיקה אותו מהבורא.

וזאת יש לדעת, שצריך להודות גם על הישועות וההצלות. ושהאדם לא רק יודה על הצרה ועל החסרון, אלא יודה במיחד לבורא עולם לאחר שישלח לו את הישועה, ולאחר שיראה שהקב”ה משלים לו את חסרונו.

שכן, שמעתי מעשה שהיה עם איזה צדיק שהיה לו חזיון שעלה לעולם העליון, ונכנס בהיכל אחד שבו ראה המלה רבה, רבבות מלאכים עסוקים ונחפזים מכאן לכאן במהירות. שאל: ימה זה ההיכל הזה?’ אמרו לו: זהו ההיכל של התפלות של עם ישראל שמבקשים ישועות, והמלאכים מעבירים את הבקשות הללו’

עבר להיכל שני, וגם שם ראה את אותה המלה ורבבות מלאכים שנחפזים מכאן לכאן ומפה לשם… שאל: והיכל זה, מהו?’ אמרו לו: זה ההיכל של התפלות שנענו, ועתה אנו מריצים את הישועות לכל אלו שנענו’.

עבר להיכל השלישי, ושם ראה תמונה שונה: אין המלה ואין פעלתנות, רק כמה מלאכים מעטים שהולכים מצד לצד בעצלתים. שאל: והיכל זה, מהו?’ אמרו לו: זהו ההיכל שאליו מגיעות התודות של אלו שנושעו. היכל זה היה צריך להיות הכי פעיל מכל ההיכלות, אך לצערנו הרב, לא כך הם פני הדברים, בני אדם שיש להם צרות צועקים, מתחננים ומרבים בתפלותשה’ יושיע אותם. וכאשר ה’ מושיע אותם מהצרה, הם שוכחים להודות, שוכחים לקים את הדבר הבסיסי ביותר: לומר תודה ולעשות סעודת הודיה, אם צריך

ההודאה לה’ היא התכלית של כל העולמות, ורק בשל כך נבראה כל הבריאה כלה שכוללת עולמות אין מספה, זה למעלה מזה, ועולם העשיה לבדו יש בו רקיעים וגלגלים שהחלל המכר לנו הוא חלקיק קטן מהם. וכל זה נברא לתכלית אחת ויחידה, שיכיר האדם את בוראו ויודה לו, כמבאר בדברי הרמב”ן בפרושו על התורה (סוף פרשת בא) ובלשונו: “…שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. וכונת רוממות הקול בתפלות וכונת בתי כנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו”. כמו כן כתב הרמב”ן בדברים (לב, כו): “אבל ה’ ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו”, הנה כל תכליתנו כעם היא ההודאה, ולכן אנו נקראים יהודים, על שמו של יהודה שכאשר ילדתו לאה אמרה: עתה אודה את ה’, ונמצא שכל מהותו ושרשו של היהודי הוא ההודאה. וכך אמר הנביא ישעיהו (מג, כא): “עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו”, וברש”י שם “למען תהלתי יספרו”. וכן הוא בבמדבר רבה (פרשה ה, ו) “לפי שישראל נבראו לומר תהלתו של הקב”ה כמו דתימא עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו”.

זה שאומר המדרש (אותיות דרבי עקיבא) בתחלתו בבאור האות “א”: אל”ף – ראשי תבות “איפתח לישון פ’ה” אמר הקדוש ברוך הוא אפתח לשון פה של כל בני בשר ודם, כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום, וממליכין אותי בארבע רוחות העולם. שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום, לא בראתי את עולמי”, ומוסיף להביא שם פסוקים שכן ברא הקב”ה את המים והארץ וימים ונהרות והרים וגבעות וסדרי בראשית שיאמרו שירה לפניו.