אפילו לא הכרתי אותה

"אמא, אבל את אפילו לא הכרת אותה…"

אלה המילים הבלתי נתפסות שהבת שלי אמרה לי שוב ושוב באותו יום, כשנודע לי על פטירתה של אמא של חברו של בני, אחרי מחלה קשה ומייסרת כשהיא רק בת 40. אני כואבת ומתאבלת. נכון, לא הכרתי את גבריאלה רחל באופן אישי, אבל מה זה משנה? כל מה שאני יודעת זה שהעיניים שלי מלאות דמעות ובגרון תקוע לי גוש של כאב שגודל מרגע לרגע והלב שלי כואב עוד יותר רק מהמחשבה עליה ועל משפחתה.

"אבל אמא, למה את לוקחת את זה כל כך קשה? זו לא הפעם הראשונה שאת שומעת על מישהו שנפטר. מתי תתגברי על זה?" שואלת הילדה מתוך דאגה עמוקה לאמא שלה. היא רוצה את אימוש החברה שלה בחזרה…

אבל בראש שלי עולה מחשבה כואבת – עוד משפחה נוספה לשכול, עוד יתומים ואלמן. והלב כבר לא יכול להכיל את זה. זה מייסר. אבל אני יודעת שאני חייבת לאחוז בכל הכוח בעיקרון הכי יהודי וחזק שיש, זה שהשקעתי בו בעשור האחרון אינספור מאמצים ורגעים – האמונה.

הקול הנאמן והמסור שבתוכנו צורח, "אלוקים עושה הכל לטובה, זה יתגלה בשלב כלשהו ויצוף על פני השטח, אבל הכל לטובה והכל בא עם הכוונות הכי טהורות. בורא עולם אוהב אותנו".

אבל האמת, שקשה לי לבלוע את הגוש הכואב הזה שתקוע לי בגרון או לעצור את העיניים הדומעות. תוך כדי כתיבת המאמר ראיתי תמונה של גבריאלה רחל בפעם הראשונה. פתאום, לחבר את התמונה עם השם שהתפללתי עליו במשך שבועות, זה משהו שגרם לכאב רק להתפשט ולהכאיב עוד יותר.

השאלות שבאות מתוך ההיגיון, "איך זה יכול להיות? איך המשפחה תמשיך עכשיו? ובטח כמה גבריאלה רחל סבלה…" מנהלות קרב עקוב מדם עם תגובת ה'מעל ההיגיון' – קרי האמונה, "לאלוקים יש תוכנית משלו. זה הצדק והמשפט ההוגן שלו". ומי מהשניים מנצח? בכנות, אני שומעת את שניהם וכל אחד 'מנצח' וזוכה בתשומת הלב שלי בתורו.

מאמרים נוספים בנושא:

שלום של מלכה

שיעורים מאלפים מהמקלדת

סבתא, איפה שלא תהיי…

אל תהיו עיוורים לברכות

השראה מהלכת

מה למדתי באותו יום?

אמונה ברגעים הכי מטורפים

תעשו מקום לברכות

אז זהו, תודה.

אלוקים לא טועה

הכי מאושר בעולם

יש לי טרשת נפוצה, תודה.

אז זהו, תודה

יש אלוקים? אז למה הם מוגבלים?

כשהשיחה הפנימית ממשיכה להתנהל, הבת שלי מושכת את תשומת ליבי שוב וגורמת לי לחשוב. 'באמת שאף פעם לא פגשתי אותה. איך יכול להיות שזה משפיע עלי בצורה כזו עמוקה?'… אבל אנחנו עושים את זה כל הזמן. בורא עולם מבקש מאיתנו להתפלל על הסובבים אותנו, אפילו על כאלה שגרים בצד השני של העולם, אנשים שאף פעם לא פגשנו, וזה עוד בלי להזכיר שאין לנו מושג מה קרה להם ואיך דברים הסתדרו להם שם בקצה השני של העולם.

החלק הכי קשה הוא, לתפוס את היוזמה הזו ולהתפלל על רווחתו של מישהו ומתחננים ומפצירים בבורא עולם שירפא אותם.

אבל זו הדרך של אלוקים, כך הוא תכנן את העולם. אנחנו לא צריכים לפגוש אנשים פיזית כדי להכניס אותם ללב שלנו. אנחנו מתקשרים דרך 'מטריקס התודעה' ושוזרים עם דרכים שעוברות מעל להתנסות הפיזית והרגשית. לא הייתי צריכה לפגוש את גבריאלה רחל כדי להכיר אותה, לחוות את הכאב שלה ולהרגיש את הצער שמייסר את המשפחה. לב חם ואוהב לא צריך לחלוק את אותו סוג דם. הוא צריך רק אמפתיה ורחמים ואת עקרונות התורה שמעודדים את הכלל להשתתף בכאב ובשמחה.

פעם שמעתי ציטוט נחמד האומר, "שחלק מהאנשים שנכנסים לחיים שלנו הם ברכה, וחלק הם שיעורים מאלפים וצידה לדרך". גבריאלה רחל נפטרה בחודש תמוז, ומיד לאחריו חודש מנחם אב – אחד החודשים הכי קשים לעם ישראל בלוח השנה, בו אנו מציינים את חורבן בית המקדש הראשון והשני ביום תשעה באב. זמן שמשקף את החורבן הפרטי והכללי – חורבן ובנייה. ועם כל אובדן, יש קריאה גדולה לבנייה.

האמונה מאפשרת לי להתעלות מעל שלב ההבנה הנוכחי ולפתוח לי את הדלת ל'אולי יש כאן עוד משהו שאני צריכה להבין'. מה אני צריכה לעשות עם הכאב הזה, ואיך אני אמורה ליישם אותו לגרום למצב שיהיה מזה טוב יותר לי ולאחרים? ואז, שלב גבוה יותר של הבנה מתחיל להתגלות לי. איך אני יכולה לכבד את גבריאלה רחל בדרך שתטביע את חותם נוכחותה בעולם הזה? התשובה באה מהלך הרוח הנבנה הזה. בדיוק כפי שחווים אהבה עמוקה וללא שום תנאי לנשמה היפה הזו ולמשפחתה, כך אפשר לעשות כל הזמן.

האמונה מאפשרת לי להתעלות מעל שלב ההבנה הנוכחי ולפתוח לי את הדלת ל'אולי יש כאן עוד משהו שאני צריכה להבין'…

לרכך את לב הבשר שלנו ולהחדיר בו חסד ורחמים ואהבה אחד לשני – זה משהו שצריך לעשות על בסיס יומי, לתרגל את זה. לשמוח בשמחתו של האחר – זו הכרזה של אהבה ללא תנאים. לחגוג את האושר הזה כאילו הוא שלי – זה משהו שמטביע את חותם, מנציח את הלך החשיבה שאנחנו אחד עם לב ונשמה אחת!

החודשים האלה מעודדים אותנו לשנות כיוון ולקבל. זה מה שיחזיר לנו בסוף את הטוב שהיה לנו פעם. עכשיו אני יודעת למה החיים והפטירה של גבריאלה רחל נגעו בי. המסר שאני מפנימה הוא שאנחנו צריכים להרגיש אחד את השני. ואם זה לא בא באופן טבעי בזמנים של שלום ושמחה, זה יתעורר כשמצבים וזמנים כאובים יובילו אותנו לזה.

אני מודה על גוש הכאב בגרון שלי ועל הדמעות שממלאות את עיניי. לא רק בגלל העובדה שאני יכולה לבכות על מישהו אחר שאף פעם לא פגשתי, אבל גם בעיקר בגלל שזכיתי בשיעור מאלף ונצחי של אהבה עצמית שאפיץ לסובבים אותי. זה ריכך את הגבולות שלי ושבר את כל המיתוסים 'ההגיוניים' שהיו לי.

עכשיו אני יודעת שאני לא צריכה להכיר מישהו כדי להכיר אותו. כל מה שאני צריכה הוא רק להרגיש בשבילו ולדעת שהוא יחיה בתוכי.

המאמר לעילוי נשמת גבריאלה רחל בת ישראל, ת.נ.צ.ב.ה