חשבון נפש

בקיאות בשתי העבודות

בסוף השנה אנו מגיעים לחודש אלול זהו הזמן שבו עוצרים לחשבון נפש שנתי ולספירת מלאי, זה הזמן לעצור ולסכם מה למדנו בשנה זו, וכיצד ניקח את הנקודות האלה לשנה נוספת של עבודה והפנמה.

רבנו הקדוש מלמד אותנו שכוונות אלול הם תיקון לפגם הברית, דהיינו לעיין בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן שבו מבאר רבנו את כוונות אלול הלכה למעשה, ולזכות להבין ולעשות עמו איזה עבודה בעבודת ה' – על ידי זה יתקן פגם הברית, כמו שמבאר רבנו בתורה פ"ז בחלק השני של ליקוטי מוהר"ן.

בתורה זו מלמד אותנו רבנו הקדוש, שבדרך התשובה צריכות להיות לאדם שתי בקיאויות, בקיאות ברצוא ובקיאות בשוב, בקיאות בזמן עלייה ובקיאות בזמן ירידה. שתי עבודות אלה שונות לגמרי אך משלימות זו את זו, ואי אפשר להצליח בדרך התשובה רק עם אחת מהן מבלי להשתמש בחברתה. אם נעיין בתורה ו' ובדרך התשובה שאותה פורש רבנו בפנינו, נוכל לראות את שתי העבודות שבהם התמקדנו בשנה זו.

השנה זכינו ללמוד בהרחבה שתי עבודות: עבודת הרצון ועבודת התודה, ואת שתיהן למדנו מאותה משנה: "עשה רצונו כרצונך". נסקור בקיצור את שתי העבודות:

עבודת הרצון – יהודי צריך לרצות כל דבר שבקדושה. לרצות ולשאוף לכל המעלות. להחזיק ברצון ולא להרפות. רק כך ניתן להתקדם באמת. ויתבעו את האדם על כך שלא רצה, ויראו לו שאם היה רוצה, היה יכול להגיע לכל המעלות.

עבודת התודה – אדם שמאמין שכל מה שקורה אתו הוא מאת ה' יתברך, חייב לומר תודה על כל מה שלא הולך לו, כי כל מה שעושה ה' לטובה הוא עושה. וגם כאשר אדם נופל ברוחניות הוא חייב לומר, זה רצון ה', ואם ה' רוצה כך גם אני רוצה כך ולומר תודה על הכול. עבודה זו היא המפתח לכל הישועות.

אדם שהולך עם עבודת התודה בלי עבודת הרצון, לא יכול להתקדם כי אין לו שאיפות, לכן חייב ללכת עם רצונות וכיסופין, ואילו אדם שהולך עם הרצון ולא מסוגל להשלים עם הנפילות שלו, חי בכפירה ובוודאי הוא מתנתק מה'.

העבודה היא לדעת להיות בקי בשתי העבודות. בקיאות בעבודת התודה היא שכאשר אתה מודה, אל תעשה חשבונות ואל תכניס שום רצון אישי, אלא עשה רצונו כרצונך ותגיד תודה בלי שום שכל ובלי שום הבנה, מה טוב בזה, ולמה זה טוב וכו' ובקיאות בעבודת הרצונות לשאוף לכל מעלה ולכל מדרגה בלי שכל, בלי לחשוב אני יכול או לא יכול. לרצות אתה תמיד יכול. אתה יכול לרצות הכול.

והשלמות של העבודה היא לאחוז בשתי הדרכים וללכת בשתיהן במקביל. "טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך". שעל מה שהיה אתך עד היום תגיד תודה רבה, ומתוך כך תתחיל לכסוף ולהתחנן לה' שיעזור לך, יושיע אותך ויגאל אותך.

וכל זה מקופל בדברי רבנו בתורה ו'. עבודת הרצון היא כנגד הרצוא, לרצות להתקדם בלי פשרות, כמו שלמדנו שהמילה רצון היא מלשון ריצה, ועבודת התודה היא כנגד השוב, להודות לה' ולשמוח בנפילות בבחינת דום לה', כמבואר בתורה ו' באריכות, שבחינת השוב היא "שישמע בזיונו יידום וישתוק", וניתן לדייק מתוך דברי רבנו הקדוש, שמבאר את עבודת הדמימה והשתיקה על פי הפסוק "זובח תודה יכבדנני", וללמוד מכאן שעיקר קבלת הביזיונות והירידות היא שמודה עליהן לה', וכמו שמבארים חלק מהמפרשים את המילים "ויידום אהרן" על פי גרסאות בתרגום הגורסות: "ושבח אהרן", שלאחר שנהרגו שני בניו ביום הקמת המשכן, אהרן הכהן מודה ומשבח.

כשיש לאדם את שתי הבקיאויות הללו אזי הוא על המסלול הנכון לתיקון הברית. הוא יכול להגביר את הכיסופין שלו ואת התפילות שלו בכל יום ויום ולעשות לפחות חצי שעה בכל יום על תיקון הברית, ומצד שני הוא לא נופל ומתבלבל מהנפילות שבדרך שבהכרח שתהיינה. זה לא מחליש אותו כהוא זה. הוא רואה בכול את ה' יתברך שהוא המנהיג אותו ומוליך אותו ועושה הכול לטובתו ומודה לו על הכול.

ומכיוון ששלמות זו דורשת הרבה מאוד התבוננות מעמיקה, לכן נבאר את הדברים באר היטב הלכה למעשה. כאשר אדם מתעורר לרצון לאחר נפילה, הוא למעשה מבטא באופן מסוים את המחשבה, שמה שקרה אתו היה 'לא טוב', והוא לא מקבל את הנפילה באמונה, ואף שזה בדקות, עם כל זה יש בזה כפירה גדולה וכל כפירה מנתקת את האדם מה', לכן לפני שמתחזק בעבודת הרצון, חייב האדם שהתגובה הראשונית שלו תהיה תודה והודאה לה'. כי תודה פירושה אמונה שלימה שזה רצון ה' וזה בוודאי לטובה, אמונה שלימה שמה שעובר עליך זה הכי טוב בעולם, וזו התכלית של הבריאה.

לכן אדם צריך להיות ממש חזק, ולחזק את עצמו ולהכין את עצמו ביישוב דעת חזק לזרוק את השכל ולהיות חזק באמונה שמה שלא קורה אתו ומה שלא עובר עליו בכל דבר ובכל עניין בגשמיות וברוחניות, גם בדברים שנראים גרועים ביותר לפני שחושב מה לעשות, ומה ההשתדלות, ולפני שחושב מה ה' רוצה ממנו, ואפילו לפני שמתפלל – קודם כל להגיד תודה! כי את האמונה לא עוזבים אפילו לרגע. תודה זו אמונה שלימה, שאני מאמין שזה מה' וזה לטובה! אם אדם לא אומר תודה אפילו אם הוא מתפלל, הוא מתפלל כי הוא חושב שמה שקורה אתו זה לא טוב, ותפילה כזו לא מתקבלת, כי התפילה מתקבלת רק לפי האמונה. כשהוא מתחזק ברצונות בלי להודות על המצב שלו, הוא מתחזק ברצונות מתוך הרגשה שמשהו לא טוב וזו כפירה.

יוצא מכאן דבר נורא מאוד, שיכול להיות ששני אנשים יתפללו, אחת מתפלל באמונה שלימה, כי הוא אומר תודה על כל מה שקורה אתו, ואחד מתפלל בכפירה, כי יש לו טענות כלפי ה' יתברך על מה שקורה אתו. הבדל שמים וארץ.

עבודת התודה היא התכלית של האדם בעולם הזה. כי אדם בא לעולם הזה כדי להכיר את ה' יתברך מתוך החושך וההסתרה. עיקר החושך זו המציאות של הרע, כי ה' יתברך כולו טוב, וכאשר אדם אומר תודה, פירושו הוא שהוא לא רואה את הרע, אלא דבוק בה' וחי את ה' ורואה את ה' בכל מה שעובר עליו, והוא הגיע לשלמות האמונה.

ה' יתברך זיכה אותי למצוא הוכחה פשוטה לכך שהאמונה זו התכלית של העולם, התכלית של כל התורה והמצוות והתכלית של כל אדם. אם אדם לומד תורה ומקיים ומצוות ולא חי כל שנייה את מציאות ה', הוא לא מגיע לתכלית שלשמן ניתנו לו התורה והמצוות, כי אם התורה והמצוות היו תכלית בפני עצמן, למה הגענו לעולם הזה, עולם החושך וההסתרה? הנשמות היו יכולות להישאר בעולם העליון שבו רואים את ה' עין בעין ושם ללמוד תורה כמו הצדיקים בגן עדן, והיו יכולות גם לקיים מצוות כמו שאומרים חז"ל שה' יתברך מניח תפילין ועוד. למה לרדת לעולם הזה השפל? כי רק כאן בעולם הזה צריכים אמונה. שם בעולם העליון אין צורך באמונה שם רואים את ה' ומתענגים מאורו. אבל כל התכלית שלשמה ירדנו לעולם החושך היא להכיר את ה' יתברך דווקא מתוך החושך להגיע לאמונה שלימה ולחיות את ה' בכל שנייה ושנייה. התורה והמצוות הן הכלים לזכות לכך, לכן אם אדם לומד תורה ולא מגיע מהתורה לאמונה שבכל שנייה בחיים שלו הוא חי את מציאות ה', אז בשביל מה הוא נמצא בעולם הזה? נמצא שכל התכלית שלשמה אדם נמצא בעולם הזה היא רק בשביל האמונה, למצוא את ה' בתוך החושך הזה בכל שנייה ובכל רגע, והאמונה השלימה היא רק כשאדם אומר תודה על כל דבר. הוא יודע: הכול זה ה'. הכול זה מה'. הכול זה טוב. תודה לך ה'!

אחד התלמידים שלי חיפש חנייה במרכז קניות גדול אבל הכול היה "מפוצץ". הוא הסתובב רבע שעה בין המכוניות החונות כאשר לאורך כל הדרך הוא מתפלל: "ריבונו של עולם, תן לי חנייה. אני חייב לחנות פה. אני צריך לקנות ואין לי מקום. תעזור לי" אבל בכל זאת הוא לא מוצא כלום. הכול תפוס, ואם מישהו כבר עומד לצאת, מחכים לו כבר כמה אנשים. פתאום הוא נזכר שאני אומר בשיעורים שלי להגיד תודה על הכול, והוא התחיל להגיד תודה על זה שאין לו חנייה ועל זה שהוא מתעכב, ואמר לה': "ריבונו של עולם, כל מה שאתה עושה הכול לטובה, כל עכבה לטובה, זה בוודאי הכי טוב. תודה לך. תודה לך. תודה לך." ותוך כדי שהוא אומר תודה הוא נוסע לאט בחנייה. פתאום, אחד שהיה יושב בתוך הרכב שלו, יוצא מהרכב וקורא לו: "בא, תחנה פה". כמה אנשים כבר חיכו לו שם שייצא, אבל הוא אמר להם: "זה חבר שלי. אני חיכיתי לו". והוא לא מכיר אותו ומעולם לא פגש אותו.

כשסיפר לי את זה הוא שאל אותי: מדוע כשהתפללתי לא פעלתי וכשאמרתי תודה פעלתי? אמרתי לו שזה בגלל שהתפילה מתקבלת לפי האמונה. כשאדם מתפלל, מי אומר שהוא מאמין שהכול לטובה? הוא אומר לה' 'תעזור לי' אבל מרגיש שזה לא טוב, ולכן הוא מתחנן שייצא מהמצב ה'לא טוב' לפי דעתו, וגם אם אומר לה': 'רק אתה יכול לעזור לי' אבל האמונה שלו חסרה לכן התפילה שלו לא יכולה להתקבל, אבל כשאומר תודה אז הוא מאמין באמונה שלימה: ככה ה' רוצה וזה הכי טוב בשבילי, יוצא שמאמין באמונה שלימה בה' יתברך ולכן תפילתו מתקבלת מיד. ובנוסף, על פי מה שהסברנו שכל התכלית של האדם בעולם הזה היא להגיע לאמונה, וכל מבחן ומבחן שעובר על האדם תכליתו להביאו לאמונה – כשאומר תודה נמצא, שבמבחן הזה כבר הגיע לאמונה שלימה ועמד במבחן, אם כן הוא השיג את התכלית, ואין סיבה שיהיה לו שום עיכוב, אבל כשהתפלל בלי לומר תודה, עדיין לא השיג אמונה שלימה כי הא חושב שהוא נמצא בצרה ובבעיה, אבל לפי האמונה הוא נמצא במצב הכי טוב בעולם.

כעת בימי אלול, שבהם אנו מתחזקים ברצונות חדשים ובתפילות לשנה חדשה וטובה, נתחזק לראות שכל הבקשות והרצונות יבואו מנקודת מוצא של אמונה, מתוך הודאה שלימה על כל מה שקרה אתנו עד הרגע הזה, ועל ידי זה נזכה שיתקבלו כל התפילות והבקשות, וה' יפשוט את ימינו לקבל אותנו בתשובה שלימה ולקרבנו לעבודתו באמת.