התחזקות

 

כל הבילבולים של כל האדם – שמתאווה לכל התאוות, ואף על פי כן רוצה לידע ולהבין הכל בשיכלו המגושם, ובכל פעם קשה לו כמה קושיות על השם יתברך ועל הצדיקים וכו’. ואפילו אם קשה לו קושיות על עצמו, גם זה אינו טוב, כי גם זה מעשהו של הבעל-דבר, שמחליש דעתו על ידי הקושיות, שקשה לו על עצמו: איך אתה רוצה להתפלל בכוונה והתלהבות, והלא בשעה הקודמת עשית כך וכך וכו’, וכיוצא בזה בילבולים הרבה בלי שיעור, וכל זה נמשך מזוהמת הנחש, שמבלבל דעת האדם, שרוצה להבין הכל, כי באמת אין אנו יודעים כלל, ואפילו שלמה המלך, עליו השלום אמר (משלי ל): "כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי", וכן בתהלים נאמר (עג): "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", מכל שכן אלף אלפים וריבי רבבות קל וחומר אנשים פשוטים בפרט בדורות הללו. והכלל – שאין האדם יודע כלל, רק צריך להתחיל בכל פעם מחדש בעבודת השם, וכל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך – עשה, ואז טוב לך לעולם, וסוף כל סוף תגיע לתכלית הטוב והניצחי בזה ובבא.

 

     

 

והעניין כי העולם אומרים שבכל פעם נתחכם העולם יותר ובאמת בודאי הדורות הקודמים בודאי היו חכמים יותר מאוד והם גילו עיקר החכמה. אך מאחר שהם הכינו הכל על כן באים הדורות האחרונים על חכמות יותר, כי הדורות האחרונים הם באו אל המוכן, כי כבר מוכנה החכמה מהדורות הקודמים שגילו עיקרה ועל כן הדור האחרון מוסיף מעט ונתחכם יותר. וכמו שמצינו בדברי רבותינו ז"ל (יבמות צב:): "אי לאו דדלאית חספא לא אשכחית מרגניתא תותה" ועל כן, אף על פי שהקודם לא פעל כלל כי העיקר הוא המרגניתא הראשון, כי הוא דלה חספא, היינו שגילה וחפר יסוד ועיקר החכמה שעל ידי זה בא השני בנקל על עסק החכמה בתכלית.

 

  

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.