גאות וענווה

 

צריך כל אדם לפי מדרגתו ולפי מעמדו ליזהר מאוד לכלכל דבריו במשפט ולהתנהג בביתו כראוי לו, ולא לחמוד ולהתאוות מה שאין ראוי לו, ולהסתכל בכל דבר רק על התכלית, שיגיע מזה כבוד להשם יתברך, ולבטל גאותו וכבודו של עצמו לגמרי, וכל זה הוא בחינת (תהילים קיב): "יכלכל דבריו במשפט".

 

ומי שפוגם בזה, הוא בחינת עיוות המשפט, והכהן גדול היה עוסק בשמונה בגדים שלו שהיה לובש, שהיו יקרים מאוד, ועל כולם – החושן והאפוד, שהיו בהם אבנים טובות ויקרות מאוד, והכהן הגדול נשא כל זה על ליבו לתקן בזה תאוות הנגידות והעשירות, ששם עיקר אחיזת הגאות, שעיקר אחיזתם הוא בבגדים, וזה בחינת חושן המשפט, שנשא על ליבו, לתקן בזה עיוות המשפט, ואף על פי כן גם הכהן הגדול, בשעה שנכנס לפני ולפנים, היה צריך לפשוט בגדי הזהב, ונכנס רק בבגדים לבנים, שזה בחינת שאפילו הכהן גדול, שלבש בגדים יקרים אלו, שיש בהם זהב ואבנים טובות, בקדושה גדולה, אף על פי כן לפני ולפנים, במקום תכלית הקדושה העליונה, אסור גם הוא לכנוס בהם, כי שם נתבטל העשירות וחמדת הזהב והאבנים טובות לגמרי, ואי אפשר לכנוס לשם כי אם בבגדים לבנים לגמרי, שהם עיקר תכלית שלמות התיקון העליון בבחינת (קהלת ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", וזה רמז, שאפילו הצדיקים הגדולים, שיכולים לעבוד את השם יתברך על ידי זהב ואבנים טובות, אף על פי כן יש גבוה מעל גבוה, ששם אסור לכנוס בזה, כי אם בבחינת בגדים לבנים ממש, ושם עיקר כפרת וסליחת כל עוונות ישראל לטהר אותם בשלמות מאחיזת הבגדים הצואים, שעיקר התגברותם – על ידי גאות וכבוד, ואי אפשר לבאר הכל והחפץ בחיים באמת, יבין מזה הרבה לבטל גאוותו ולכלכל דבריו במשפט כנ"ל.

 

 

בעניין קידוש השם שאמרו רבותינו ז"ל (כתובות לג:) : "אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה" וכו’, (=אלמלא היו מייסרים אותם היו עובדים לצלם), אמר (ר’ נחמן) שאינו חיוב כי אף על פי כן, יכול להיות שימצא אחד שיקדש השם אפילו אם יעשו לו כל היסורים והכאות שבעולם, וכמו שמספרים מהדורות הסמוכים לפנינו כמה מיני עינויים שסבלו הקדושים בשביל קידוש השם. אשרי להם.