ממון

 

עיקר דאגת הפרנסה, שעל ידי זה בא לתאוות ממון, הוא על ידי שחושב מיום לחברו ודואג מהיכן יתפרנס להבא, כי רוב העולם יש להם לאכול ביומם, ואפילו מי שהשעה דחוקה לו ביותר, שאין לו אפילו פרנסת יומו, אף על פי כן אם תדקדק בזה תראה, שרוב עיקר דאגת בני-אדם הוא על יום המחרת ועל זמן שלהבא, כי יום אחד יכול האדם לסבול בלי אכילה כלל, רק עיקר דאגתו – שמתיירא, שגם למחר לא יהיה לו פרנסה, מכל שכן שהרוב יש להם פרנסת יומם, ויש הרבה שיש להם ממון ונכסים, שיכולים להתפרנס מהם חודש או שנה או יותר, רק כל דאגתם – מה יעשו כשיכלה הממון ברבות הימים. נמצא, שעיקר דאגת הפרנסה ותאוות ממון הוא מחמת הזמן. וכל זה נמשך מחמת שהממון נמשך מבחינת צפון, מחינת שמאל, ששם עיקר אחיזת הכסילות וחסרון הדעת, שזה עיקר אחיזת הזמן, ועל כן צריכים להתגבר לקשר דעתו אל האמת ולהאמין ולהבין, שבאמת אין שום זמן כלל, כי הזמן פורח מאוד, כי כל ימינו – הבל, וכל הזמן נמשך רק מבחינת למעלה מן הזמן בשביל הבחירה, אבל באמת אין שום זמן כלל ועל ידי זה יהיה לו כוח להמתין לישועת השם תמיד, ולא יטריד דעתו בטירדת הפרנסה ודאגת הממון, רק יהיה רגיל לומר: ברוך השם יום יום, ומאן דברא יומא ברא מזונה (= מי שבורא את היום ברא מזונו).

 

לקום בחצות (לתיקון חצות) מסוגל לפרנסה.

 

 

 

בעניין התפילה סיפר רבנו ז"ל עמנו הרבה. והזהיר מאוד שכל אדם, יכריח את עצמו להתפלל בכוונה גדולה, דהיינו לקשר המחשבה אל הדיבור בקשר אמיץ וחזק שיטה אוזנו היטב היטב וישמע מה שהוא מדבר בתפילה וזה עיקר תפילה בכוונה. ולא היה מצווה להתפלל עם כוונות ממש על פי כתבי האר"י ז"ל אפילו לאותם האנשים שהיו לומדים כתבי האר"י ז"ל על פי פקודתו. ואמר שעיקר שלמות התפילה הוא: ‘ברוך אתה ה” וכו’ כפשוטו, וזה עיקר כוונת התפילה שיכוין פרוש המילים וישמע היטב מה שהוא אומר. והיה מתלוצץ מאוד מאוד מאותם האומרים שאין צריך להכריח עצמו לתפילה, והיה מזהיר מאוד להתפלל בכוחות להכניס כל כוחו באותיות התפילה. ועל המחשבות הזרות הבאים בתוך התפילה היה מצווה לבלי להשגיח עליהם כלל, רק שיעשה את שלו ויתפלל כדרכו ואל ישגיח כלל על שום בילבול. ואל יחזיר פניו ומחשבתו אליהם כלל.