תפילה

 

בשעת המנחה, אז תוקפא דדינא שלטא, שמשם כל המניעות מעבודת השם יתברך, ועל כן הזהירו רבותינו ז"ל ביותר, שלא לאחר תפילת המנחה, כמבואר במשנה (שבת ט): לא ישב אדם לפני הסַּפָּר  וכו’ – מחמת שאז שכיחים המניעות ביותר, מחמת שאז הזמן שרוב העולם טרודים במשא ומתן ופרנסתם, שמהם כל המניעות מעבודת השם יתברך. אז צריך האדם להתגבר ביותר ברצונות חזקים וכיסופים גדולים להשם יתברך, כדי שיזכור את השם יתברך בתוך המשא-ומתן, בתוך תוקף המניעות, שזהו העיקר, וזה בחינת תפילת המנחה, כי התפילה היא עבודה שבלב, בחינת רצון. אולם עיקר התגברות הרצון צריכים בשעת מנחה, ועל כן הזהירו עליה רבותינו ז"ל ביותר, כי על ידי תפילת מנחה זוכה להמשיך ההמתקה של תפילת מנחה של שבת, שאז עיקר הארת הרצון, רעוא דרעוין כידוע, ומחמת שהרצון שבקדושה הוא בחינת מנחת עני, על כן קראו רבותינו ז"ל לתפילה זו בשם מנחה.

 

 

 

סיפר רבי נתן זצ"ל: פעם אחת ענה ואמר: עלי אין חולקים כלל, רק הם חולקים על מי שעשה כך כמו שבודים החולקים עליו, ועל איש כזה בודאי ראוי לחלוק.

 

כלומר שהחולקים בודים עליו כזבים ושקרים אשר לא עלו על ליבו שעשה כך וכך מה שהכל שקר וכזב על כזה, שעשה כך כמו שאומרים הם, בודאי ראוי לחלוק.  נמצא שעליו אינם חולקים כלל כי אם היו יודעים גודל צידקתו וקדושתו ומעלתו לא היו חולקים עליו, רק אדרבא היו רצים אחריו בהתלהבות נפלאה כראוי, רק שהם חולקים על מי שעשה מעשים כאלה כמו שהם אומרים. ואמר שהם חתכו וציירו לעצמם בשקר אדם ואז הם חולקים עליו.

 

        

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.