ברית

 

עוון של פגם הברית, ובפרט של הוצאת זרע לבטלה, חס ושלום, הוא עוון גדול בתורה, כי על ידי עוון זה, חלילה, הוא פוגם בכל התורה כולה, כי כל התורה והמצוות לא ניתנו אלא בשביל כבודו יתברך, וכל זה תלוי בהולדות בני אדם דייקא.

 

ומי שפוגם בזה, חלילה, בפרט כשפוגם לגמרי ומשחית דרכו, חס ושלום לא עלינו, שיוצאים הטיפות הקדושות לבטלה, ואינו נעשה מהם בן אדם שיגדיל את כבודו יתברך (שעיקר כל התורה וכל העולמות תלוי בזה), הרי הוא מאבד עולם מלא ופוגם בכל התורה כולה, לא עלינו.

 

כי הזיווג שבקדושה, אפילו אם אינו בא לידי הולדה ממש, הוא גם כן בחינת הולדה שבקדושה, כי נולדים מזה נשמת גרים וכיוצא, כי אין שום זיווג לבטלה כמובא, וסוד הכבוד לבוא על ידם. אבל הפוגם בברית, בפרט בעוון זה, לא עלינו, זה עיקר פגם הכבוד שהוא פוגם בכל העולמות ופגם כל התורה כולה, כי פוגם בהולדה ששם תלוי עיקר הכבוד, ונבראים על ידו, חס ושלום, משחיתים שהם ממעטים בכבודו יתברך, חלילה, והשם ישמרנו מההוא עונשא.

 

 

בעת המחלוקת הגדולה על החסידים הגיעו כמה מכתבים להרב המגיד ממזריץ’ שבו מתנים השולחים בצער רב גודל היסורים שעושים המתנגדים לרב מבראדיטשוב זצ"ל.

 

הניחו התלמידים את המכתבים על שולחנו לפניו. בליל שבת הסתכל המגיד במכתבים, ולא אמר כלום. הניחו שוב את המכתבים על שולחנו בשבת בבוקר, ושוב הביט בהם ולא אמר כלום, וכן היה בסעודה שלישית. הבינו התלמידים משתיקתו שרוצה רבם שהם, דהיינו התלמידים, יעשו דבר מה בנידון, והחליטו התלמידים שיכניסו את המתנגדים בחרם והצטרפו לזה יחד תשעה תלמידים, והעשירי היה צריך להיות הרבי מלאדי בעל התניא, ובהבינם שמחמת תוקף דעתו הגדולה של הרב שלא יסכים עמהם ולא יחתום על החרם, לקחו שולחן ערוך והראו לו הדין של המבזה תלמיד חכם הרי הוא בנידוי, והכריחו אותו לדעתם עד שהסכים עמם.

 

אחר כך במוצאי שבת קודש בעת חצות לילה נכנס המגיד לחדרם כשהולך ונתמך על קביים, ושאלם: "מה עשיתם?" והבינו שמתכוון על החרם ושתקו ולא ענו לו דבר. נענה המגיד ואמר להם: "משום שלא התייעצתם עם הראש שלכם הפסדתם את הראש שלכם". ואחר זמן קצר נסתלק לעולמו.

 

    

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.