צדיק

 

על ידי שהצדיק נזהר בשעת קיבוץ העדה אליו לשמוע ממנו דרושי התורה, והוא מתפלל קודם הדרוש ברחמים ותחנונים ואינו מזכיר לפני השם-יתברך אז זכותו וצידקתו כלל, ואינו משתמש עם המטה עוז שלו, היינו בכוח מעשיו הטובים, רק בשביל להכניע את הרע שבעדה, שזה מרומז במצוות "לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה", על ידי זה מבטל מהעדה תאוות ניאוף שהוא עיקר הרע.

 

וזה שאמרו רבותינו ז"ל, לא יהיה כלי גבר על אישה וכו’ – שדבר זה גורם לניאוף, היינו כשאינו נזהר בזה שאז לא נכנע הרע שבעדה ויכול להתגבר עליהם תאוות ניאוף. אבל כשנזהר בזה מבטל מהם תאוות ניאוף, ואזי כשמכניעים הרע הזה, אזי אדום בעצמו (שהוא ממונה על פגם הברית) הוא מחוייב לתת לנו כוח לכבוש את ארץ ישראל. כי ברצות ה’ דרכי איש גם אוייביו ישלים איתו, מכיון שהסיטרא-אחרא כשמכניעים אותה, אזי היא בעצמה נעשית בעל כורחה מרכבה לקדושה ונותנת כוח וסיוע לקדושה, כידוע.

 

 

לצדיק רבי משה לייב מסאסוב היה חסיד שבגרו בנותיו, ומחמת עניותו הגדולה לא יכול היה להשיאן.

 

הגיעו הדברים לידי כך שהרבנית בעצמה פנתה אל הרבי, ואמרה לו: "מדוע אינך מפציר בתפילתך לפני ה’ עבור החסיד הדבוק בך וצרתו רבה כל כך?"

 

ענה לה הרבי: "מה לך כי תליני עלי בעוד שהחסיד עצמו אינו דואג על כך. פנו אליו כמה מחבריו החסידים ושאלו אותו: חברנו, אמור נא לנו בכל האמת, אם היו רוצים למלא כל משאלות ליבך, במה היית בוחר ומבקש? ענה החסיד ואמר: הייתי אומר לזכות לומר ‘ברוך שאמר’ בכוונה כמו הרבי".

 

* * *

 

היו שני צדיקים מתלמידי רבי ישראל הבעש"ט זצ"ל, שהיו מחולקים ביניהם במשך כמה וכמה שנים.

 

כשהגיע עת פטירתו של אחד מהם כתב צוואה ומסר אותה לבנו וציווה עליו, לאחר פטירתו, שימסור אותה לצדיק בעל מחלוקתו.

 

אחר הפטירה הביא הבן את צוואת אביו לצדיק, ופתחו את הצוואה ובה היה כתוב: "הרי קודם ההסתלקות רואה אדם יותר את האמת. ובכן, אומר לך כעת שעומד אני לפני פטירתי ורואה אני שכל המחלוקת שהיתה בינינו – היתה לשקר! לכן שולח אני אליך את בני, ואנא ממך למדהו תורה".

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.