צדקה

 

אמרו רבותינו ז"ל: שקולה צדקה ככל התורה כולה. ובכל מקום שנזכר בלשון רבותינו ז"ל מצווה סתם היא מצוות צדקה, כי יסוד כל המצוות היא אמונה, בחינת: בא חבקוק והעמידן על אחת וכו’, וכתיב: כל מצוותיך אמונה, ועיקר שלמות האמונה היא כשמפזרים ממון בשביל השם יתברך, שזה בחינת צדקה.

 

אישה יראת ה’ היא בחינת אמונה. ומחמת שעיקר שלמות קניין האמונה הוא בכסף מלא, שזה בחינת מה שכל המצוות ששלמותם הוא רק על ידי אמונה, עיקר השלמות הוא כשמפזרים עליהם ממון הרבה, וכמבואר בזוהר הקדוש.

 

וזה בחינת מה שקנה אברהם אבינו את מערת המכפלה מעפרון בכסף מלא. וזה בחינת: האישה נקנית בכסף, ואמרו רז"ל: דגמר קיחה קיחה משדה עפרון.

 

 

 

 

כל כך חביב היה רבי נחמן בן חיה, בתו של רבנו, על כל יודעיו ומכיריו, שפעם בעת שעשה ברית מילה לאחד מבניו, הודיע על קיום הסעודה לאחד מגדולי חשובי חסידיו של רבי ברוך ממעז’בוז’.

 

אמר לו: "לברית שלך לא אלך ואבוא".

 

שאלו רבי נחמן, בנה של חיה: "מדוע?"

 

השיב: "אמרתי שלא אבוא, אולם אגחון בגופי ואבוא כדי לזכות להיות אצלך בשמחת ברית המילה."

 

 

 

רבי אבא שוחט ז"ל (סבו של רבי אבא’לה העשיר המפורסם, תלמידו של רבי נתן) היה מגדולי תלמידי רבנו ז"ל, והיה עני מרוד כזה, שהרבה פעמים לא היה לו אפילו בגדים להחליף לכבוד שבת, וכשהיה הולך בערב שבת לטבול במקווה היה הופך את בגדיו מפנים לחוץ ולובשם, וכשחזר לביתו אומר היה בשמחה וחדווה: "לכבוד שבת"…

 

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.