דין ברכת מזון,לברך ברכת המזון במקום שאכל ועוד

 

א. אותם הממהרים לקום מהשולחן כשמתחילים לומר ‘הרחמן’, לאו שפיר עבדי, כי לכתחילה צריך לישב עד שיסיים ‘עושה שלום במרומיו’ וכו’. ובמקום הצורך, כגון אם הוא ממהר ללימודיו וכו’, מותר להמשיך אמירת הרחמן במקום אחר.

 

 

ב. מי שאכל במקום אחד צריך לברך ברכת המזון במקום שאכל, קודם שיעקור ממקומו למקום אחר. ואם יצא ממקומו ולא בירך ברכת המזון, אם עשה כן במזיד, יחזור למקומו ויברך. ואם בירך במקום שנזכר יצא. ואם עשה כן בשוגג, אם יש לו עוד פת, יאכל במקום השני כזית פת ויברך במקום שנזכר. ואם אין לו עוד פת יברך ברכת המזון במקום שנזכר. ואם החמיר על עצמו וחזר למקומו ובירך ברכת המזון, תבוא עליו ברכה.

ג. מי שאכל פת הבאה בכיסנין, או תבשיל שנעשה מחמת מיני דגן, וכל שכן האוכל מפירות שבעת המינים, ויצא ממקומו והלך למקום אחר, כשיש צורך, אין צריך לחזור למקומו הראשון ולברך ברכה אחרונה במקום שאכל, ורשאי לברך ברכה אחרונה במקום אחר.

 

  

ד. אכל ושבע ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא של תורה.

ה. המסופק אם בירך ברכת המזון או לא, כשחוזר לברך מספק, לא יברך ברכת הטוב והמטיב, שמאחר וברכה זו היא מדרבנן, הוי ספק דרבנן ולקולא.

ו. אכל כזית פת ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, אינו מברך מספק, שמאחר ואינו חייב לברך ברכת המזון אלא מדרבנן, ספק דרנן לקולא. (וטוב שיהרהר ברכת המזון בליבו).

ז. מי שאכל כזית פת בלבד, ושבע משאר מאכלים, ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, חייב לחזור ולברך מספק, ואינו רשאי לברך ברכת המזון בליבו בהרהור בלבד.

ח. מי שאכל ושבע ולא שתה, והוא תאב לשתות, ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, יש אומרים שאינו חוזר לברך, שכיון שהוא תאב לשתות ולא שתה, אינו חייב לברך ברכת המזון אלא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. ויש חולקים שגם בכהאי גוונא חייב לברך ברכת המזון מן התורה, וחוזר לברך מספק. ולדינא, יש לו תקנה לצאת ידי כולי עלמא, שישתה מים, בלא ברכה, ואז יברך ברכת המזון מספק.

ט. מי שאכל ולא שתה, והוא תאב לשתות, ואחר שבירך ברכת המזון ושתה, יש אומרים שחייב לברך שוב ברכת המזון, ויש חולקים. והעיקר לדינא שאינו חוזר לברך ברכת המזון. ומכל מקום לכתחילה יש להיזהר שלא להכניס עצמו לידי ספק.

י. מי שאכל ושבע ובירך ברכת המזון, ואחר שעה קטנה חזר ואכל כזית פת ושבע, ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, חייב לחזור ולברך.

יא. מי שאכל ושבע ואינו יודע אם בירך ברכת המזון או לא, ואשתו מזכירתו שכבר בירך, אינו חוזר לברך מספק. ואם בנו, שהגיע לחינוך, מזכיר לו שבירך ברכת המזון, ועל ידי כך האב נזכר על ידי סימנים שאכן בירך ברכת המזון, כגון שעשה מים אחרונים והוא רגיל להסמיכם לברכת המזון, אין צריך לחזור ולברך, כיון שיש רגלים לדבר שבירך ברכת המזון.

יב. מי שאכל ושבע ונסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, ומברך מספק, יש אומרים שאינו יכול להוציא ידי חובה את חבירו שאכל ושבע. ויש אומרים שכיון שהוחזק בחזקת חיוב ברכת המזון, מה שהוא מברך עתה ברכת המזון מספק הוא מדאורייתא, וממילא יכול להוציא ידי חובה את השומע שאכל ושבע. ואף שכן עיקר לדינא, מ"מ לכתחילה יברך כל אחד לעצמו.

יג. מי שמסופק אם בירך ברכת הנהנין או לא, כגון שאינו זוכר אם בירך על המים, יהרהר הברכה בליבו וישתה. ואין לחוש לברכה לבטלה בהרהור הלב. ואם יש אחר שיברך להוציאו ידי חובה, עדיף טפי שישמע ממנו הברכה.

יד. מי שיש לו ספק אם בירך ברכת המזון או לא, וחש בראשו עד שאינו יכול לחזור ולברך מספק, יכול לומר את הנוסח בריך רחמנא.

טו. עד אימתי יכול לברך ברכת המזון, אם אכל ושבע יכול לברך כל זמן שעדיין הוא שבע מאכילתו. ואם אכל רק כזית פחות מכדי שביעה, אם עבר שיעור שבעים ושתים דקות מאכילתו, אין לו לברך יותר.

טז. בסעודות גדולות שמאריכים בישיבתם ד’ או ה’ שעות קודם ברכת המזון, כיון שעוסקים בשתיה ואכילת פרפראות, פירות ומגדנות, הוי כלא נתעכל המזון ושפיר יכולים לברך ברכת המזון אפילו אחר שבעים ושתיים דקות מהאכילה.

יז. שיעור אכילה כדי לברך ברכת המזון הוא כזית. ולכתחילה יש להזדרז באכילת הפת שבסעודה כדי שיאכל שיעור של כזית  (עשרים ושבעה גרם) בתוך זמן של כ- 7.5 דקות, שהוא שיעור שהייה כדי אכילת פרס. שיש אומרים שאם אכל פת כדי שביעה, אבל אם שהה באכילתו יותר משיעור של אכילת כזית בכדי אכילת פרס, אינו חייב בברכת המזון כלל.

יח. צריך שהכזית יהיה במעיו, מלבד מה שנשאר בין החניכיים, וטוב שלא יצמצם לאכול כזית בדיוק.

יט. המנהג פשוט לשער במשקל דרהם בכל שיעורי התורה, כזית וכביצה, רביעית וחלה, ופדיון הבן. וכל דרהם הוא 3 גרם לערך. ואין לנו כל ספק בשיעורים שלנו, שמסורים בידינו מדור לדור. והמדידה על ידי ביצים אין לסמוך עליה כל כך. ולפיכך שיעור הכזית הוא 27 גרם, ושיעור כביצה עם קליפתה הוא כ-54 גרם, ושיעור אכילת פרס יש אומרים שהוא ארבע דקות, ויש אומרים שהוא שבע דקות.

כ. מודדים לשיעור כזית לפי הנפח, שהוא כשני שלישים של ביצה בינונית. ומאחר שיותר קל לשקול את המאכלים, כתבו הפוסקים שמודדים במשקל, שמן המשקל נדע בערך את הנפח.