תורה מב-וירא בצר- מג -להתרחק

 

הנה ע"י נגינה נמתקין הדינין, כמו שכתוב בזוה"ק (פינחס רטו): הקשת היא השכינה, ותלת גוונין דקשת הם האבות, והם לבושין דשכינתא, וכשהיא מתלבשת בלבושין דנהירין, אזי: וראיתיה לזכור ברית עולם, אזי: וחמת המלך שככה. משל למלך, שכעס על בנו, וכשהמלך רואה המלכה בלבושין דנהירין, אזי מרחם על בנו. ואותיות התפילה היא השכינה, כמו שכתוב (תהלים נ"א): אדני שפתי תפתח – שהדיבור הוא שם אדני, ונקרא קשת, כמו שפירש רש"י (בראשית מ"ח): בחרבי ובקשתי – לשון תפילה. וקול הנגינה, הם תלת גוונין דקשת, שיש בקול אש, מים, רוח, שהם שלשה אבות, שהאבות הם שלשה גוונין דנהירין, שבהם וראיתיה לזכור כו’. נמצא מי שמנגן אותיות התפילה, וקול הנגינה הם בזכות ובבהירות גדול, אזי מלביש את השכינה, היינו האותיות, בלבושין דנהירין, וקודשא-בריך-הוא רואה אותה, אזי: וחמת המלך שככה.

 

וזהו שפירש רש"י: בשמעו את רינתם, בזכות אבות, היינו כשהנגינה, שהם תלת גוונין דקשת כנ"ל, בבהירות ובזכות גדול. כי התלת גוונין, הם האבות כנ"ל, והם לבושין דשכינתא. וכשהלבושין נהירין בזכות ובבהירות, נקרא זכות האבות. אזי: וראיתיה לזכור ברית עולם, אזי: וינחם כרוב חסדיו, היינו: וחמת המלך שככה, ונמתק הדינין:

 

גם ע"י אמונת חכמים, שמאמין שכל דבריהם ומעשיהם אינו פשוט, ויש בהם רזין, על ידי כן מלביש את הקשת בלבושין דנהירין, אזי: וראיתיה לזכור ברית עולם. כי הצדיק הוא בחינת קשת, כמו שאמר רשב"י לרבי יהושע בן לוי: הנראה קשת בימיך וכו’ (כתובות ע"ז ע"ב). ואיתא בזה"ק (פ’ פנחס דף רט"ו): מי שעובדוי לאנהרא בהון מטרוניתא, ולמפשט מינה לבושין דקדרוניתא דפשטין, ולקשטא בלבושין דגוונין נהירין דרזין דאורייתא, מה כתיב ביה: וראיתיה לזכור ברית עולם, דאור רז אתקרי, ובההיא זימנא סליק מיניה רוגזא דבריה, וחמת המלך שככה:

 

גם מי שעושה לבוש נאה לצדיק, על ידי זה נמתק הדינים:

 

גם זה בחינות תקיעות, כי תקיעה שברים תרועה, הם האבות אברהם יצחק יעקב, וסימנך "קשת", היינו תקיעה וכו’ (זוהר פ’ פנחס ר"ל ע"ב). וזהו פי’, (איוב כ"ב): והיה שדי בצריך, כי שם שדי הם האבות (זוהר שם רל"א), כי ש’ תלת ענפי האילן, שהם האבות, והם שלשה שמות היחוד, ה’ אלקינו ה’, שהם י"ד אותיות, והם י"ד של שדי. וראשי תיבות של א’ברהם י’צחק י’עקב, הם הראשי תיבות של י’י א’לקינו י"י:

 

אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם (תהלים י"ט), זה בחינת קשת, וקול תלת גוונין דקשת:

 

 

 

דע, כי הדיבורים של הרשע שהוא בר דעת, מולידים ניאוף בהשומע, כי הזיווגים נמשכים מהדעת, כמו שכתוב (בראשית ד’): והאדם ידע את חוה אשתו, וכתיב (במדבר ל"א): כל אשה יודעת איש. אך יש שני מיני זיווגים, היינו זיווג דקדושה, הוא התקשרות לצדיקים ואל התורה ואל השם יתברך, זה נמשך מדעת דקדושה. וזיווגים של עבירה, נמשכים מדעת דקליפה. והדיבור הוא התגלות הדעת, כי אין יודעים מה שבדעת, אלא ע"י הדיבור, כמו שכתוב (תהלים י"ט): ולילה ללילה יחוה דעת. יחוה מלשון דיבור, שהדיבור מדבר מה שבדעת. וכשרשע מדבר ומוציא מפיו הבלים, מוליד אוירים ארסיים של ניאוף, והשומע ממנו הדיבורים ונושם נשימות, מכניס בגופו אלו האוירים.

 

ולפיכך בבלעם, שהוא בחינות דעת דקליפה כמו שדרשו חז"ל (ספרי פ’ וזאת הברכה, ובזוהר שמות כ"א ע"ב, בלק קצ"ג ע"ב) על פסוק: לא קם כמשה וכו’ – בישראל לא קם, אבל באומות קם, ומנו בלעם. כי משה הוא דעת, ולזה נקרא דורו דור דעה (ויק"ר פ"ט), ולכך כשנמלו מואב עצה ממדיין, אמרו להם: אין כחו אלא בפה, כי הפה הוא התגלות הדעת. אמר מואב: אף אנו נבוא עליהם מאדם שכחו בפה. כי הוא גם כן דעת דקליפה, כמו שכתוב (קהלת ז’): את זה לעומת זה עשה אלקים. וזה שכתוב (במדבר כ"ד): ויודע דעת עליון, ודרשו רז"ל (ברכות ז’), שידע מתי הקב"ה כועס, כי כשהדעת אינו בישוב, אזי יש כעס, כשאמרו רז"ל (פסחים ס"ו ע"ב): כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. ולפיכך כשכעס משה רבינו ע"ה על אנשי הצבא כשבאו ממדיין, נסתלק ממנו הדעת, והוצרך אלעזר לומר הלכות טבילות כלים. וכשהדעת שלם, אזי אין כעס, כמו שכתוב (ישעיה י"א): לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה. ובלעם היה מסתכל בדעת דקליפה, שהוא מותרות של דעת עליון, וכשמשתנה, ידע שהקב"ה בכעס.

 

נמצא, שבלעם הוא דעת דקליפה, וע"י דיבוריו הוליד אוירים ארסיים של ניאוף. לזה כשבאו ממלחמת מדיין, נאמר (במדבר ל"א): ויקצוף משה על פקודי החיל, ויאמר החייתם כל נקבה, הן הנה היו בדבר בלעם. בדבר דייקא, כי ע"י דבריו, שהוא התגלות הדעת שלו, הוליד ניאוף במדיין. ולפיכך כשנאו ממלחמות מדיין, כתיב (שם): ויקרבו אל משה ראשי הפקודים וכו’, ויאמרו ונקרב את קרבן ה’ וכו’ לכפר על נפשותינו לפני ה’. ודרשו רז"ל (שבת ס"ד), שכך אמרו: אע"פ שמידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו: