תורה ס – פתח רבי שמעון
תורה ס - א - דע, שיש שבילי התורה שיש בהם התבוננות גדול מאד, שאי אפשר לבוא להתבוננות הזאת כי אם ע"י עשירות, כמו שבפשטי אורייתא "אם אין קמח אין תורה" (אבות פ"ג)...
תורה ס
האידרא רבא קדישא (נשא דף קכח)
פתח רבי שמעון ואמר: עת לעשות לה’. אמאי עת לעשות לה’, משום דהפרו תורתך. מאי הפרו תורתך? תורה דלעילא, דאיהי מתבטלא אי לא יתעבד בתיקוני דא. ולעתיק יומין איתמר. כתיב: אשריך ישראל מי כמוך, וכתיב: מי כמוך באלים ה’. קרא לרבי אלעזר בריה, אותביה קמיה, ולרבי אבא מסיטרא אחרא, ואמר: אנן כללא דכולא. עד כאן איתתקנו קיימין. אישתיקו, שמעו קלא, וארכובתן דא לדא נקשן. מאי קלא? קלא דכנופיא עילאה דמתכנפי:
א
דע, שיש שבילי התורה שיש בהם התבוננות גדול מאד, שאי אפשר לבוא להתבוננות הזאת כי אם ע"י עשירות, כמו שבפשטי אורייתא "אם אין קמח אין תורה" (אבות פ"ג), וצריך שיהיה לו על כל פנים פרנסה, כמו כן להתבוננות הזאת, שהוא גדול מאד, צריך שיהיה לו עשירות גדול מאד, שיהיה לו הון רב, ולא תחסר כל בה, כי צריך כל הון דעלמא להתבוננות הזאת. ובני יששכר שהיה להם זאת ההתבוננות, בבחינת (דה"א י"ב): ומבני יששכר יודעי בינה, לא זכו לזה כי אם על ידי עשירות, בחינת (בראשית מ"ט): יששכר חמור גרם, ותרגומו: עתיר בנכסין. ועל כן משה וכל הנביאים היה להם עשירות גדול מאד, כדי לבוא על ידו להתבוננות הזאת.
ומחמת שיש בהתורה התבוננות הזאת, על כן נקראת התורה הון. וכן כל מי שעבר דרך ידם התורה, היה להם עשירות גדול מאד, דהיינו משה רבנו שהביא התורה לישראל, היה עשיר גדול, כמו שאמרו רז"ל, וכן רבי, שסידר וחתם המשניות, וכן רב אשי שהיה חתימת התלמוד וסידר את כל התלמוד, שגם כן היו עשירים גדולים מאד כמו שאמרו רז"ל (גיטין נ"ט, וע’ ב"מ פ"ה). כי מחמת שתיקנו וסידרו את כל התורה שבעל פה, ועבר דרך ידם התורה, על כן היו גם כן עשירים כנ"ל, כי צריך עשירות גדול להתבוננות הנ"ל.
וזה בחינת (שמות ל"ד): פסל לך, ודרשו רז"ל (ירושלמי שקלים פ"ה ונדרים ל"ח): הפסולת יהיו שלך וכו’. כי כמו שבפשטי התורה, קודם שמחדשין איזה פשט, צריך לומר מקודם הקדמות, ואח"כ משליכין ההקדמות, ובאים אל המכוון, כי העיקר הוא המכוון, וכל הדברים וההקדמות שמקודם הם בחינת פסולת, שננסרין ונפסלין סביב המכוון, כמו כן בהתבוננות התורה צריך לילך מקודם, ולסבב בכמה סיבובים, עד שבאים אל המכוון., והעיקר הוא המכוון, וכל אלו הסיבובים הם בחינת פסולת, והם בחינת עשירות שעל ידו באים אל ההתבוננות. וזה בחינת: פסל לך – הפסולת יהיה שלך, משם נתעשר משה, כי זה הפסולת של לוחות הם בחינת הסיבובים, שננסרין ונפסלין סביב סביב ההתבוננות, והם בחינת עשירות כנ"ל, שעל ידו באים אל ההתבוננות כנ"ל. וזה אותיות "ממון", ראשי תיבות: מ’שם נ’תעשר מ’שה, והויו (ו’) הוא בחינת הלוחות, שמשם נתעשר משה, כי הלוחות אורכן ו’ ורוחבן ו’ וכו’, כמו שאמרו רז"ל (ב"ב יד):
ב
ולבוא לעשירות הזאת הוא על ידי בחינת תיקוני עתיק, בחינת אריכות ימים, בחינת זקן, כי צריך אריכות ימים, כדי לקבל בתוכו את העשירות של ההתבוננות. ואריכות ימים, היינו שצריך שיראה להאריך ולהגדיל ימיו, כי כל יום ויום, ממקום שמתחיל אצל כל אחד, בודאי בתחילה הוא קצר, היינו שבתחילת היום קשה עליו מאד העבודה שצריך לעשות באותו היום, כגון להתפלל וללמוד וכיוצא, ועל כן היום בתחילתו הוא קצר, כי צריך להתחיל מעט מעט, ואח"כ מתרחב והולך בעבודתו. וצריך האדם לראות להגדיל ולהרחיב ולהאריך כל שעה ושעה שבא אחר כך, להגדילה ולהרחיבה בתוספות קדושה. וכן כשבא יום השני, יהיה הולך ומתרחב בתוספות קדושה יתירה. וכן בכל פעם ופעם יהיו ימיו מתרחבין בתוספות קדושה, וזה בחינת אריכות ימים:
ואברהם שזכה לבחינת זקן, בחינת אריכות ימים, על ידי זה זכה לעשירות, בחינת (בראשית כ"ד): ואברהם זקן בא בימים וה’ ברך את אברהם בכל. וזה בחינת (תהלים קי"ט): מזקנים אתבונן, שעל ידי בחינת זקן הנ"ל בא להתבוננות, שהוא בא על ידי עשירות, שנמשך לתוך אריכות ימים, שהוא בחינת זקן כנ"ל:
ג
ובחינת זקן, דהיינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה בכל פעם כנ"ל, הוא ע"י יראה, שהיראה מביאה תוספות קדושה בכל יום ויום, שעל ידי זה נתארכין ונתרחבין הימים, בבחינת (משלי י): יראת ה’ תוסיף ימים, וזה בחינת (ישעיה ל"ג): יראת ה’ היא אוצרו, בחינת (ברכות ס"א): עשאה כאוצר, שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, כי התחלת הימים הם קצרים, ואח"כ מתרחבין והולכין בתוספות קדושה ע"י היראה כנ"ל.
נמצא, שזוכין ע"י היראה לאריכות ימים, שהם בחינת זקן, בחינת תיקוני עתיק, שעל ידי זה זוכין לעשירות, כי היראה שומרת מההיפך של עשירות, דהיינו עניות, שבא על ידי בחינת: שקר החן והבל היופי. כי יש כמה מיני חן של שקר, שעושים בעמידה ובאכילה ובדיבורו עם אנשים, וכן בשאר דברים, ולכל דבר יש חן אחר מיוחד. וכל אלו החינות של שקר הם באים ע"י הבל היופי, בבחינת: שקר החן והבל היופי, דהיינו, מי שאינו נשמר מיופי הנשים, על ידי זה יש לו תאוות של אלו החינות של שקר, ויראה הוא היפך מזה, כמו שכתוב (משלי ל"א): שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה’ היא תתהלל. ועל כן אברהם ויצחק, כשבאו למקומות שלא היו שם יראות, ותיכף כשרצו לכנוס לשם, הרגישו זאת ע"י שהתחילו להרגיש לפי ערך גודל קדושתם, יופי הנשים, ועל כן הרגישו שאין שם יראה, ועל כן אסרו על עצמן זיווג נשותיהן כאחותו, כמו שכתוב (בראשית כ): כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה וכו’. ואחר כך תיקן אברהם זאת והמשיך אריכות ימים, כמו שכתוב (שם כא): ויגר אברהם בארץ פלישתים ימים רבים, בחינת: יראת ה’ תוסיף ימים כנ"ל.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור