תורה סד-המשך-תורה סה- ויאמר בועז אל רות

 

 

ו – המשך

 

וזה: ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי וכו’. פרעה הוא בחינות חלל הפנוי, כי פרעה לשון ביטול, מלשון (שמות ה): תפריעו את העם, וגם פרעה לשון התגלות, היינו בחינת חלל הפנוי, שהוא בטל ופנוי מכל, ובתוכו התגלות כל הבריאה כנ"ל. ושם בחלל הפנוי, יש כבדות לב, כי אי אפשר להשיג בחינות החלל הפנוי כנ"ל, וכל החכמות הבאים משם, יש בהם כבדות לב, שנשארים בקושיא על השם יתברך, ואי אפשר למצוא שם השם יתברך, מחמת שפינה אלקותו משם כביכול, כדי שתוכל הבריאה להתהוות כנ"ל.

 

ועל כן ויאמר ה’ אל משה בא וכו’ – שמשה דייקא יבוא אל פרעה, בחינות החלל הפנוי, כי אסור לכנוס לשם כי אם בחינות משה כנ"ל, כי אי אפשר למצוא שם את השם יתברך כנ"ל. וזה: כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו. עבדים הם בחינות ההקדמות של כל החכמות, כי כל חכמה יש לה הקדמות, והם נקראים עבדים ומשמשים להחכמה, היינו שכל החכמות וההקדמות הבאים משם, מחלל הפנוי, יש בהם כבדות לב, שנשארים בקושיא כנ"ל. וזהו: למען שיתי אותותי אלהח בקרבו – היינו שמה שהכבדתי את ליבו וכו’, שאי אפשר למצוא שם את השם יתברך, זה היה למען שיתי וכו’, כדי שאשית בקרבו האותיות של הבריאה, היינו כדי שתוכל הבריאה להתהוות שם בתוך החלל הפנוי, שצמצם ופינה אלקותו משם, כביכול, כי אם לא היה מצמצם אלקותו משם, לא היה מקום לבריאה כנ"ל.

 

וזה: ולמען תספר וכו’ – כי שם, בתוך הבריאה שנתהווה בתוך חלל הפנוי, שם תוכל לספר ולדבר, כי יש שם אותיות ודיבור, שעל ידם נתהווה הבריאה כנ"ל. וזה: באזני בנך ובן בנך – כי עיקר כלל הבריאה היתה בשביל רחמנותו כנ"ל, והבריאה היתה על ידי הדיבור כנ"ל. נמצא, שבכל דבר שנברא בתוך החלל הפנוי יש שם צמצום רחמנותו, כי השם יתברך צמצם רחמנותו וברא את הדבר הזה בתבנית ודמות הזה כפי הרחמנות שלו, שמידת רחמנותו יתברך חייבה, שזה הדבר יהיה כך, כי הרחמנות – שורש כל הבריאה, כי הכל נברא כדי לגלות רחמנותו כנ"ל. וזה: ולמען תספר באזני בנך ובן בנך – עד כאן רחמי האב על הבן  (כמו שפירש רש"י בראשית כ"א על פסוק אם תשקור לי ולניני ולנכדי), כי בזה שהוא אחר הבריאה, שם תוכל לספר ולדבר, ולהשיג צמצום רחמנותו שיש בכל דבר. עד כאן רחמי האב וכו’, היינו שבדבר הזה יש כל כך רחמנות, ובדבר הזה יש כל כך רחמנות.

 

וזה: את אשר התעללתי במצרים וכו’ – זה בחינת הקליפות שבאים מריבוי האור משבירת כלים. כי התעללתי – פירש רש"י: שִׂחַקְתִּי. היינו שעשיתי שחוק ועוללות בעולם, היינו בחינת הקליפות, שהן כנגד הקדושה רק כמו מי שמדמה ומשחק ומעקם עצמו לחברו, כי הם רק כקוף המשחק ומדמה עצמו לאדם. וזהו: ואת אותותי אשר שמתי בם – כי יש שם אותיות, כי הם באים מריבוי אור, משבירת כלים כנ"ל. על כן וידעתם כי אני ה’ – כי שם תוכלו להכיר את ה’, כי יש שם ניצוצי הקדושה ואותיות כנ"ל, היינו שאפילו בתוך בחינת השחוק, בחינת הקליפות, היינו בחינת אפיקורסית הראשונה, שבא מבחינת ריבוי אור כנ"ל, גם שם תוכל להכיר את ה’, כי עליו נאמר: ודע מה שתשיב לאפיקורוס כנ"ל, כי אפשר למצוא שם אותיות וניצוצות לישבם, כי הם באים משבירת כלים כנ"ל:

 

וזה: ויבוא משה אל פרעה וכו’, הנני מביא מחר ארבה בגבולך. מחר, הוא בחינת לעתיד לבוא, כי מחר לקבל שכר (עירובין כב), בחינת (בראשית ל’): וענתה בי צידקתי ביום מחר, היינו בחינת קיבול השכר לעתיד לבוא, ואז יבינו בחינת החלל הפנוי שהוא על ידי הצמצום, איך אפשר להיות שבאמת יש שם אלקות ואעפ"כ הוא חלל הפנוי כנ"ל. וזהו בעצמו הקיבול שכר, כי עיקר הקיבול שכר לעתיד הוא, שישיגו השגות ויבינו מה שהיה אי אפשר להבין בעולם הזה, ואז ידעו שהחלל הפנוי הוא בבחינת ארבה, כההוא קמצא דלבושיה מיניה וביה (ב"ר פ’ כא), (כמובא בכל ספרי קבלה, שזהו בחינת סוד חלל הפנוי).

 

לבוש הוא בחינת הצמצום של חלל הפנוי, שעל ידו בחינת הלבושין, יבינו שהוא מיניה וביה, שבאמת יש שם אלקות, ואף על פי כן הוא בחינת לבוש, בחינת צמצום, בחינת חלל הפנוי. וזה בחינת וענתה בי צידקתי ביום מחר. צידקתי – בחינת לבושין, בחינת (איוב כט): צדק לבשתי, שאז ביום מחר, שיהיה הקיבול שכר, יתגלה סוד בחינות הלבושין, בחינת הצימצום של החלל הפנוי כנ"ל, כי אז יתגלה ראש אמנה הנ"ל, בחינת: תבואי תשורי מראש אמנה, בחינת הניגון העליון של ראש אמונה הנ"ל, שעל ידו נתבטל כל המבוכות של חלל הפנוי כנ"ל. וזה: הנני מביא מחר ארבה – ראשי תיבות: א’כן ר’וח ה’וא ב’אנוש (איוב לב), בחינת נגינה, שהוא בחינת רוח, היינו, שאז יתגלה הניגון והזמר של ראש אמונה כנ"ל, ועל ידו יתבטלו כל האפיקורסית, אפילו של חלל הפנוי כנ"ל:

 

 

א

 

דע, כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאוד. וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ויש כמה וכמה נשמות ערומות, שהם נעים ונדים מחוץ לשדה, וממתינים ומצפים על תיקון, שיוכלו לשוב ולכנוס אל מקומם. וגם אפילו נשמה גדולה, שבה תלויים כמה נשמות, לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ, קשה לה לחזור לשם. והם כולם מבקשים ומצפים על בעל השדה, שיוכל להתעסק בצורך תיקונם.

 

ויש נשמה, שתיקונה ע"י מיתה של אחד או ע"י מצוה ועבודה של אחד. ומי שרוצה לחגור מתניו להכניס עצמו להיות הוא הבעל השדה, צריך להיות איש אמוד ותקיף וגבור חיל וחכם וצדיק גדול מאוד, כי צריך להיות אדם גדול ומופלג במעלה מאוד. ויש אחד, שאינו יכול לגמור הענין כי אם עם מיתתו, ואפילו לזה צריך להיות גדול מאוד, כי יש כמה וכמה גדולים, שאפילו עם מיתתם לא יועילו. רק אם יש אדם גדול ומופלג במעלה מאוד מאוד, יכול לגמור מה שצריך בחיים חיותו, כי הרבה יסורין ודברים קשים עוברין עליו, אך על ידי גדלותו ומעלתו עובר על כולם, ועושה פעולות השדה כמו שצריך. וכשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסם, אזי טוב ויפה מאוד להתפלל, כי אזי התפילה על תיקונה.: וזה הבעל השדה, הוא משגיח ומשתדל תמיד להשקות האילנות ולגדלם, ובשאר תיקוני השדה, ולהרחיק האילנות זה מזה הרחקה הראוי, שלא יכחיש אחד את חברו, כי לפעמים צריך להראות למקורב גדול הרחקה גדולה, כדי שלא יכחיש את חברו:

 

ב

 

ודע, שכשהנשמות עושין פירות, שעושין רצונו של מקום, אזי מאירין עיני בעל השדה, ויכולין להיות צופין ורואין במקום שצריך, וזה בחינת (במדבר כג): שדה צופים, אבל כשאין עושין רצונו יתברך, חס ושלום, אזי נתחשכים עיניו, חס ושלום. וזה בחינת שדה בוכים (אהלות פ’ יח מ"ק ה ע"ב ע"ש), כי בכי הוא קילקול הראות, כמו שכתוב (קהלת י"ב): ושבו העבים אחר הגשם, ודרשו רז"ל (שבת קנ"א ע"ב): זה הראות שהולך אחר הבכי. וכשעיניו מאירות וצופות בבחינות שדה צופים הנ"ל, אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד להביאו אל התכלית, היינו שיכול להסתכל בהדיבור של כל אחד אם אינו על תיקונו בשלימות, מחמת שרחוק מהתכלית עדיין, אזי הוא מביאו אל התכלית, ואז הדיבור כהוגן בשלימות.