שער התורה – יט תמוז

 

ועתה נראה הצער שנזדמן להם מן השמים בעניין הלחם, תחת ישיבתם לאכול לחם. שהנה כאשר "הביאו לו את בנימין", ויעמדו לפני יוסף, היו סבורים בעצמם, שבזה כבר מילאו את רצונו, וירשה להם לילך לביתם, אבל לא כן היה, ככתוב (שם טז): "וירא יוסף איתם את בנימין, ויאמר לאשר על ביתו הבא האנשים הביתה וטבוח טבח והכן, כי איתי יאכלו האנשים בצהריים", וכן להלן כתוב (שם יח): "כי שמעו כי שם יאכלו לחם, וייראו האנשים, כי הובאו בית יוסף ויאמרו על דבר הכסף" וגו’, להתנפל עלינו לקחת אותנו לעבדים", ובפסוק (לא, שם): "ויאמר שימו לחם, וישבו לפניו הבכור כבכורתו" (שם לג), וכל כל העניין של הגביע, הכל נסבב על ידי הסעודה, שראו את הגביע בסעודה, שהיה מנחש בו, ומצא מקום לחשוד אותם, שאילו לא היה מבקשם לישב איתו בסעודה ולראות את הגביע, שהיה מנחש בו בתוך הסעודה, לא היו יכולים לבוא לבסוף להחשד של הגניבה, ולא לידי הצער הגדול, שנתרצו על ידי זה להיות כולם עבדים.

 

אבל באמת היה כל זה מידה במידה. תחת ישיבתם לאכול לחם בעת שהוא מונח בבור, נגזר עליהם גם כן הזדמנות של ישיבה לאכול לחם באופן מבהיל של צער גדול ונורא, עד אשר אמר יהודה בעצמו (שם מד, טז): "מה נדבר ומה נצטדק, הא-לוהים מצא את עוון עבדיך [והוא כמקבל על עצמו הדין של מעלה], הננו עבדים לאדוני" וגו’. ובזה נסתלק מעליו עיקר הדין של המכירה. [והגם שיוסף לא נתרצה עדיין בפשרה זו ואמר (שם יז): "עלו לשלום אל אביכם, ורק האיש הנמצא הגביע בידו הוא ישאר לעבד" יהודה לא הסכים לזה. "ויגש אליו יהודה וגו’" (שם יח) עד סוף העניין. "ולא יכול יוסף להתאפק וגו’" (שם מה, א)].

 

והנה מכל המעשה הנורא הזה, נוכל להבין כמה צריך אדם לשמור דיבורו ומעשיו. וכן מיוסף נוכל להבין את מידתו הקדושה, שאמר (שם ה): "אל ירע בעיניכם כי מכרתם אותי הנה". וכן בסוף הפרשה (שם נ, כא): "וינחם אותם וידבר על ליבם". וראה את גדולתו של יוסף, שלא סיפר לאביו מה היה הסיבה מאיתו, עד שנגלה לו לאביו, ברוח הקודש קודם פטירתו, כמו שכתוב בקרא (שם מט, כג): "וישטמוהו ורובו וגו’". ויותר מזה מצאנו בדברי חז"ל, שהיה נזהר מלהתייחד עם אביו, כדי שלא יחשבו אחיו שיספר לאביו מה שקרה לו איתם.

 

 

 

 

והנה כתוב בקרא (משלי ב): "אם תבקשנה ככסף וגו’, אז תבין יראת ה’ וגו’". מוכח מזה, שצריך האדם לבקש ענייני עבודת השם יתברך כמו בענייני הכסף. ואילו היה מושכר למלאכה בבית חרושת, ששם יש להם זמן מיוחד למלאכתם באשמורת הבוקר – האם תראה שמתעצלים לבוא? כולם קמים ממיטתם וכולם באים, ואפילו מי שבטבעו עצל ביותר, מכל מקום הוא מתחכם בכל מיני עצות להשכים ולבוא לזמן המוגבל, והטעם: מפני שיודע שזה נוגע לו לחייו, שאם יתעצל לבוא פעם ושתיים, ידחוהו לגמרי.