רצון וענווה – מה הקשר ביניהם?

 

 

למדנו בשיחת-השבוע הקודמת (ההצלחה – עזרה משמים היא), שאדם צריך לדעת, שאף על פי שמצד אחד הוא אפס ואין, ואין לו שום כוח משל עצמו, אלא רק הכוח שנותן לו הבורא בחסדו, אף על פי כן, עליו להתאמץ לעשות ככל יכולתו בעבודת הבורא, ואם יצליח מה טוב, ואם לאו לאו, כי "הצלחה סיעתא דשמיא היא", ואין האדם יכול להכריח אותה לבוא, אלא כל שביכולתו לעשות הוא, להשתדל בכל כוחו ללמוד או להתפלל בכוונה, ואת ההצלחה רק הקב"ה נותן.

 

והנה אחר עיון נוסף בדברים אלו, נראה לומר אף יותר מזה, כלומר לא זו בלבד שאין ידיעת אפסיותו צריכה למנוע אותו מלהתאמץ, אלא היא- היא הנותנת לו את האפשרות לרצות ולהשתדל ולעשות הרבה מאוד מעשים ופעולות.

 

ותמצית הדברים הם כך:

 

הכישלון הוא דבר שרבים מפחדים ממנו, וברוב המקרים הפחד מכישלון הוא המונע מהאדם לנסות ולעשות את מה שהוא רוצה לעשות בחיים. יתירה מזאת, שבהרבה מקרים הפחד הזה מונע את האדם מלרצות להשיג דברים ולעלות ולהתעלות במדרגתו הרוחנית.

 

אולם אדם שיודע שהוא אפס ואין, וכל הצלחתו או כישלונו אינם תלויים בו כלל, אלא תלויים ברצון הבורא יתברך, מה איכפת לו לרצות? וכי מה יפסיד בכך? יכול הוא לרצות להגיע לכל המעלות שבעולם, ולרצות לעבוד את הבורא בדרגות עליונות ביותר, הלא אם ירצה הקב"ה אזי בודאי שיצליח, ואם לא – מה כבר הוא הפסיד? ממילא הוא לא תלה את הצלחתו בכוחו או במעשיו הטובים, אלא תלה אותה ברצון הבורא, ואם הבורא לא רוצה שיצליח בכך, אם כן גם הוא לא רוצה.

 

העיקר שבינתיים עבד את בוראו בחיות ובחשק – כי זה העיקר, כמו שכותב רבי נחמן בהרבה מקומות – שהעיקר הוא הרצון, ומכיון שהוסרה ממנו המניעה של הפחד מהכישלון, הרי שהוא יכול הוא לרצות ולרצות ולרצות, ומתוך ריבוי רצונותיו ומאמציו לעשות נחת רוח לבורא עולם, ודאי שיצאו גם כמה וכמה עבודות ומעשים טובים, ואלמלא היה מנסה ופועל, הם לא היו מתקיימים, כי הפחד מהכישלון נובע מהגאווה של האדם, שחושב שהדברים תלויים בו, וכ הוא נכשל הוא רואה בזה פחיתות כבוד וביזיון, והדימוי העצמי הדימיוני שלו מתמוטט ונחרב.

 

אולם אדם היודע שהוא אפס ואין, מה יש לו להפסיד? גם אם יצליח את כל ההצלחות שבעולם – עדיין הוא כלום,  כמו שמצאנו במה שנאמר על משה רבנו ע"ה, שהצליח במה ששום ילוד אשה לא הצליח, היינו לעלות לשמים ולקבל תורה מהאלוקים, ואף על פי כן ידע שהוא כלום, והכל היה מתוך רחמיו של הבורא, כמו שכתוב: "והאיש משה עניו מכל האדם…" – וכל שכן אם לא הצליח והוא מבין את עניין האפסיות והיות כאין, אז מה ההבדל? אפס זה אפס.

 

נמצא שהענווה וידיעת האפסיות הם תנאי הכרחי לזה שהאדם תמיד ימשיך לרצות לעלות ולהתעלות, מאחר ושום דבר לא מפיל אותו מדעתו שהיתה שפלה מלכתחילה, ואין לו לאן ליפול מאחר וממילא מונח תמיד על הקרקע, ואינו שוגה בדימיונות של גדלות. לכן יכול לעשות את כל המאמצים שבעולם לעבוד את הבורא יתברך, ואין שום מניעה מפחידה אותו, כי אינו מפחד לנסות מכיון שהוא לא מפחד להיכשל, ומכיון שאין לו גדלות וגאווה במעשיו, כי יודע שאינם שייכים לו כלל אלא הם רק בזכות רחמיו של הבורא עליו, אם כן גם אין סיבה מיוחדת שיכשל, וכבר לימדו אותנו חז"ל, שהסיבה לכל כישלון היא הגאווה, כמו שכתוב: "לפני שבר גאון…". כאשר אדם רוצה דברים ומרבה בעשיית מצוות, הוא חי. כי רק זה נקרא חיים, כשיש לו חשק לחיות ולעשות והוא מלא ברצונות טובים.

 

וכשהאדם חי – הכל מסתדר לו תמיד, כמו שכתב רבי נחמן בספר המידות: מי ששמח תמיד הוא מצליח, וכן יש לו תמיד פרנסה, כי כתוב בזוהר: מאן דיהיב חיי יהיב מזוני. היינו, שמי שנותן לך חיים נותן לך גם מזונות, שהרי רוצה הוא שתחיה ובשביל זה צריך שיהיו לך מזונות. אולם מי שהוא ‘מת’, היינו שאין לו רצונות וחשק לעשות מעשים, אזי אין הוא בכלל הדברים, ולא חל עליו הכלל הנ"ל, כי אינו נקרא ‘חי’ שצריך לתת לו מזונות.

 

מובן לנו שכל הטוב שאדם יכול לזכות לו בעולם הזה תלוי אך ורק במידת הענווה שלו. ובזה מובן גם למה גילתה לנו התורה שמשה רבנו היה ענו יותר מכל האדם, וזה לא רק בשביל לגלות לנו את מעלתו הגדולה, שאף על פי שזכה למה שזכה – הוא לא התגאה, אלא זה כדי ללמד אותנו למה זכה למה שזכה. כלומר, לאחר שראינו בתורה את מעלתו הגדולה והשגתו הנפלאה, הודיעה לנו התורה על ידי מה זכה לכך – בזכות הענווה שהיתה לו.

 

ה’ יתברך יזכינו לחזור בתשובה שלימה, ולדעת אפסיותינו ופחיתותינו, שעל ידי זה נחיה תמיד עם הרבה חשק ורצונות טובים, ובעקבות כך נזכה גם להרבה מעשים טובים, ולעשות נחת רוח למי שאמר והיה העולם. אמן.