המודעות לאלוקים

 

 

מנקות מבטה של התורה, נגעי החברה החומרנית והמודרנית מעידים על התרחקות האדם מאלוקים ונובעים ממנה. לא יתכן לרפא את תחלואי החיים המודרניים, חוסר הביטחון, האנוכיות והפסימיות, ללא חזרה, כפרטים וכלל להכרה בהשגחה האלוקית.

 

הדבר מתבטא למעשה בהנחיות התורה המלמדות:

 

1. בטחון באלוקים.

2. אהבה לאלוקים.

3. יראת שמים וכבוד הבריות.

 

 

כאמור, מודעות האדם לתלותו בה’ מתעוררת ונקבעת כתוצאה משאיפתו החומרנית, במיוחד מהצורך שלו להשקיע אנרגיה ומאמץ למחייתו. הוא יכול אפוא לזנוח את רעיון ההבל שמחייתו ושיפור תנאי חייו תלויים ביכולתו וביוזמתו בלבד. לאמתו של דבר, אלוקים הוא המשגיח עליו, והוא המספק לו כוח ואנרגיה למלא את תפקידו בעולם הזה.

 

האדם המשוחרר עתה מהדחף לחתור למימוש חומרי כשלעצמו יתעניין בשאיפה החומרית, אך ורק כאמצעי להעמיק את צימאונו הרוחני לקרבה לאלוקים ולהליכה בדרכיו. ההליכה בדרכי הנתינה של הבורא תהיה בראש מעייניו ותתבטא בנדיבות הלב לתת לכל יצוריו.

 

התנהגות כזאת היא שונה בתכלית מזו של בני זמננו השקועים ראשם ורובם ברדיפה אחר שיפור חומרי הגורמת מתח ועצבנות, דאגה לעתיד וחשש מהמתחרים, מהשכירים או מהמעסיקים. המחשבות מרוכזות במקור ההכנסה, בחשבון הבנק, ברמת החיים ובהישג הנוחות והמותרות ה"חיוניות". האדם המודרני חפץ להשיג כל זאת בכוחו בלבד, ואכן נשאר לבד.

 

לעומת זאת, דוד המלך ע"ה, מתאר את האדם ה"מאושר": "אשרי אדם עוז לו בך" (תהלים פד, ו). המאושר הוא הבוטח בה’ ושואב ממנו את כוחו. ראשית, הבוטח המתפרנס ביושר מיגיע כפיו, מעמיק את אמונתו בסיוע אלוקים, האוהב אותו ודואג לסיפוק צרכיו. עתה מתעוררת מודעות האדם לאמת, שכוחותיו, בטחונו העצמי ובחירתו החופשית, שנתפשו בעבר כמנוגדים לחיים ה"דתיים", הם הם האמצעים שמקרבים אותו לאלוקים. וכך, נמצא אורח החיים המגשר בין תחושת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז). מחד גיסא, וציווי התורה: "וזכרת את ה’ אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (שם ח, יח). מאידך גיסא, נוסחת הגישור באה לידי ביטוי במושג השבת וקשר הגומלין בינו לבין ששת ימי המעשה.

 

השבת מטביעה את הגושפנקא של הבורא על פועלו ויצירתו של האדם. כששת ימי המעשה המכוונים אל יום השבת ומגיעים לשיאם באווירת השבת השלווה, השאננה והרגועה, כן גם השבת עצמה, יום השביתה ממלאכה, היא מעין "טעינה" רוחנית לששת ימי המעשה שלפנינו.

 

בטחון באלוקים – האצלת מאמצי האדם במלואם רוגע "ששת ימים תעבוד" ו"ביום השביעי שבת".

 

 

השבת היא זיכרון לריבונות אלוקית על הבריאה. לכן נצטוו ישראל: "זכור את השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד…ויום השביעי שבת לה’ אלוקיך. לא תעשה כל מלאכה…כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בהם וינח ביום השביעי. על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, ח-יא).

 

עם שמירת השבת והשביתה ממלאכה יוצרת, הקדישו ישראל את עצמם ואת פירות עמלם לעבודת ה’. השביתה מעמל הפרנסה ומניצול כוחות הטבע לצרכים האישיים, מביעה כניעה לאלוקים והכרה בשליטתו הבלעדית ובהשגחתו הבלתי פוסקת על כל יצוריו. כוונת השביתה איננה שלילת הצורך העמוק של האדם לשנות את העולם, אלא הבטחת ניצולו כראוי.

 

בהימנעו מכל פעילות יוצרת, היהודי מודיע שאמנם תפקידו לכבוש את העולם ולשנות את צורתו ואת תוצרתו (בראשית א, כח), אך הבורא לבדו הוא המנהל את עולמו ומספק צרכי יוצריו.

 

מודעות זו להשגחת ה’ מעלה אותנו לדרגת הכרה שונה לחלוטין. ההבחנה בין הצו האלוקי "ששת ימים תעבוד" ובין האמונה האגוצנטרית ב"כוחי ועוצם ידי" היא דקה כחוט השערה. ולאור בחירתנו החופשית הרי הוא אתגר שבועי לכל כוח העבודה בתרבות ימינו המואצת, לרבים מבין בעלי המקצועות, החקלאים, בעלי מלונות ומפעלים, בעלי עסקים ואפילו לעקרות הבית. בהימנעות מעבודה יוצרת בשבת הם לא רק נענים לאתגר זה, אלא זוכים באמונה ובביטחון באלוקים המשגיח על האדם גם כאשר אינו עובד.

 

יתירה מזאת, שומר השבת משוחרר עתה מהשעבוד המודרני ליצירותיו, לטכנולוגיה ולעבודתו הבלתי פוסקת. זאת בניגוד למיתוס השגור בפי רבים, ששמירת השבת המסורתית שייכת למנהגי ימי הביניים. להיפך, יהודים אורתודוקסיים בעידן הטכנולוגי המודרני מוכיחים בהתנהגותם שניתן להתעלות ולהעלות את צעדינו הכלכליים מיגיעה שוחקת, שכל כולה חומרנית לממד גבוה יותר. לדרגת קדושה.

 

אם כן, הלכות איסור מלאכה בשבת הופכות את עמל הפרנסה הפרוזאי למאמץ אנושי מקודש ובעל משמעות, ולא זו בלבד – בזכותן מתעלה אדם מישראל לחיי אושר מעודנים.

 

האדם נתבע אמנם לכוון את חיי החומר – עמל הפרנסה – על פי צו אלוקים, אך אין פירוש הדבר שכוונת הרצון האלוקי היא צמצום ההנאה הפיזית. להיפך! התורה מצווה על כל אדם מישראל לכבד את השבת במזון משובח מהרגיל, וכן בבגדים ובכלים נאים. אף העני עשיר הוא בשבת, שכן קדושת השבת שורה בכל, ומעניקה הערכה מחודשת לטוב הנשגב שהתברך בו. הוא מתענג על סעודות השבת, על הזמירות ועל המנהגים, וכל המשפחה חשה קירבה לבורא העולם השמח – על אף גדולתו האינסופית – בשמחת בניו. התחושה הזאת באהבת אלוקים לכל אדם ואדם, השמחה והעונג שבה, היא מתנת שבת אמיתית.

 

היהודי שומר התורה מכיר טובה לאלוקים גם על מנוחת הנפש והמרגוע, שבהם הוא זוכה אחרי שבוע רצוף דאגות, בעיות, טרחה וטרדות. אולם, על התועלת הפיזית נוסף יתרון רוחני חשוב, ה"נשמה היתרה". דרכה אנו מתברכים בשבת ברגישות רוחנית יתירה, ומסוגלים לחוש בהשראת השכינה. מודעות זו מעוררת בטחון ואמונה באלוקים, וכך זוכה היהודי לשלוות הנפש המובעת בתפילת המנחה בשבת:

 

 

אהבת ה’ אותנו מעוררת את אהבתנו אליו, שמחתנו מרבה את שמחתו. אנו "מקדשים" את השבת ומבדילים אותה מכל ימות השבוע, וכך שם אלוקים "מתקדש" על ידינו (במקרה זה, קידוש שם ה’ מתייחס לגילוי הטרנסנדנטליות של אלוקים בעולם ביתר בירור). בהעמקת הקשר הפנימי שלנו לאלוקים ותחושת תלותנו המודעת בהשגחתו, מביאים שלום ושלמות לעולם ומשנים את פניו, ונותנים לו טעם "מעין עולם הבא", מעין "יום שכולו שבת", שבו נחווה את נצחיות האלוקים.

 

השבת מסמלת אפוא את השלמות בכללותה באשר למערכת היחסים בין אלוקים ואדם, בין האדם והטבע, בין אדם לאדם ובין האדם והחברה, כמו גם במערכת היחסים בין הרוחניות שלנו ועמידתנו הפיזית. זו ההרמוניה המושלמת, השלום של ימות המשיח. לעתיד לבוא, ללא הדחף המודרני לשיפור חומרי, לא תהיה האנושות כלל נגועה בתוצאותיו הקשות מנשוא – התוקפנות ויצר הכיבוש, למשל.

 

רק בטחון באלוקים מביא בכנפיו שקט ושלווה. בעצם, לכל יצור אנוש – לא רק לילדים קטנים – יש צורך לבטוח במישהו. האדם המודרני נותק לדאבונו מקו החיים שלו לאביו שבשמים. שאיפתו לשחרור מאלוקים וה"אמונה" הנטועה בתוכו, שאין לו כל חיוב כלפיו, הולידו אמונה בכוחותיו שלו, ובתלותו הבלעדית בעצמו, וכך הוא נשאר בדד.

 

אולם, אלוקים לא נטש את האדם. ניתן לחדש את כוחות התפישה של האדם ולעורר בו את הכרת הטוב. מודעותו עשויה להשתנות. אדם יתחיל לחוש בתלותו באלוקים ובקרבתו, ויכיר לו טובה על כך. הוא יעמול רק מפני שאלוקים חפץ לברך את מעשיו ולהכתירם בהצלחה. מעתה אין הוא יושב "בדד".

 

יתירה מזאת, תורת ה’ מדברת אל המצב האנושי. היא התשובה למאבק המתמיד הנובע מטבעו הדו-צדדי של האדם. התורה מאירה את האחדות שבאישיותו, את יכולתו לעבוד את אלוקים בכל לבבו (בשני יצריו). אם כן, התורה מביאה שלווה לאדם. דוד המלך ניסח זאת: "תורת ה’ משיבת נפש".

 

המודע להשגחת ה’ חש סיפוק נפשי המאפשר לו להיות שמח בחלקו. הדאגה למחייתו ולשיפור רמת חייו לא תאלץ אותו עוד לספח לעצמו את רכוש זולתו.

 

לקח השבת הוא הערבות לחיי שלום בחברה ובין האומות.

 

(מתוך "עת לחשוב")