לצעוד נגד הזרם

 

 

בסיפור המעשיה "בן מלך ובן שפחה שנתחלפו", מספר רבי נחמן:

 

 

זמנו של האדם אוזל, לילו קרב, מה שבעבר נראה לו כמאיר ומענג מתגלה כ"חשוך" ומכביד. אותן החיות אחריהן רדף בתחילה – משמיעות עתה את שאגתן! כלומר, אותן הנאות שאחריהן רדף האדם ומהן חשב שתצמח ישועתו והוא יבוא על סיפוקו – "חושפות" עתה את פרצופן האמיתי והמכוער.

 

הוא חשב להנות מהן ועתה הן שואגות לעברו. כלומר, טבען של תאוות גשמיות, אם משתמשים בהן מעבר למידה – להתנקם באדם, אף שברגע הראשון דומה בעיניו כאילו מצא בהן את מבוקשו. (העישון מתנקם על ידי כך שהוא גורם מחלות. אכילה מופרזת גורמת להשמנת יתר ולמחלות. בילויים לא מבוקרים גוררים חובות כספיים וכו’).

 

אותם "ידידים" ו"רעים" מנוער, שהראו לאדם בעבר פנים שוחקות, באים עתה "לגבות את חובם" והם הם המוציאים לפועל והמובילים אותו לשבי של מחוייבויות תוך שיעבוד זמנו, כוחו ומירצו לשם "פרעון חובותיו".

 

כיצד מתרחש דבר זה? כיצד מבלי משים מוצא האדם את עצמו אסור באזיקים כבדים שכאלה? כל זה אירע משום שהעבד הופך לשליט, ועבד בסופו של דבר נמשך אחר ההפקרות. אין הוא צופה מראש מה יקרה בעתיד ואלו התרחשויות עתידות להתפתח כתוצאה ממעשיו. אין העבד ראוי "להנהיג מדינה" – היא מדינת חייו של האדם, ואם נותנים אותה בידו הוא נוטה לבזבז את כל אוצרות המלוכה על תענוגות ובילויי שווא ומוביל אותה, בעצם, אל עבר פי התהום. כך "קם הגולם על יצרו" ומתרבים בחיי האדם סימני המצוקה והניוון.

 

בהמשך הסיפור פוגש בן המלך את בן השפחה. מכאן והלאה הם ממשיכים לחוות את הרפתקאותיהם – יחדיו. השותפות ביניהם, למעשה, נחוצה וחשובה. ללא הנפש – הגוף הוא כאבן חסרת חיים, וללא הגוף אין הנפש יכולה לפעול בעולם המעשה. דבר זה מרומז בסיפור במילים "וזה העבד הולך אחריו (אחרי בן המלך) ועל ידי זה הקל עליו קצת, כשהיה צריך להגביה איזה דבר או איזה עניין אחר – היה מצווה על עבדו".

 

עיקר עבודת אותם "שותפים" הגוף והנפש היא "להגביה", כלומר, לקדש ולרומם את הגשמיות על ידי גישה רוחנית אליה. הציווי – נובע מן הנשמה: "היה מצווה על עבדו" והפעולה הגשמית – מוטלת על הגוף: "וזה העבד הולך אחריו".

 

בעת לינתם על אחד העצים הם שבים ושומעים את קול שאגת החיות ויתירה מזאת – "לפנות בוקר שמעו קול צחוק גדול מאוד מאוד שהיה מתפשט על פני כל היער, עד שהיה האילן מזדעזע ומתנענע מקולו. נבהל בן המלך מן הצחוק, אולם חברו (בן השפחה) אמר לו: "אני אינני מפחד מזה הקול עוד".

 

כעת חלה התפתחות משמעותית בסיפור.

 

אותן חיות שבתחילה ניראו כה נוחות לצייד ואחר כך השמיעו את קול שאגתן – צוחקות. צחוק אדיר מתפשט על פני תבל, זהו צחוקו של הניצוד שהפך לצייד הלועג לקורבנו המבוהל. אם זוכה האדם להבחין בדבר, יש והוא עשוי לשמוע, כביכול, את צחוקו של היצר הרע הלועג לו.

 

ימים ושנים חלפו. זה מכבר הודח בן המלך מכסאו.

 

האדם מוצא את עצמו שרוי במאבק תמידי על פרנסתו וחיותו והוא רץ כמטורף בתוך מבוך מאיים. ואם בעת כזו, מתעורר בו הרצון להשליך הכל, לנער מעליו את משא התאוות המדומות ולנסות לשוב למלכותו, מלכות הנשמה, הוא הופך להיות אפילו בעיני עצמו – נלעג, חסר סיכוי…כאילו כל העולם ומלואו צוחקים לו.

 

(חשוב מאוד לציין, שכל התהליך של הסחפות לתפישה גשמית איננו פוסח בהכרח על אדם שומר תורה ומצוות. גם הוא, בהעדר עבודה פנימית מתאימה, עלול לשכוח את תכליתו ולהסתבך במצוקה נוראה זו של בן המלך).

 

מציאות כזו בודאי ובודאי מרתיעה את בן המלך, שכן פירוש הדבר, חלילה, שהודח ואיבד ממלכתו לנצח, ועד אחרית חייו נידון הוא לרוץ כמטורף ביער ולרדוף אחר הבהמות ללא יכולת לתופשן. אולם בן השפחה מגיב על הצחוק הזה באופן שונה: "אני אינני מפחד מזה הקול עוד", מדוע?

 

העבד, כלומר הגוף, איננו מתעמק בפשר לעגם של החיים. אין הוא מצטער בצערה של הנשמה על אובדן כיתרה.

 

 

לאחר ה"צחוק", לאחר תחושת היאוש, פוגש גיבור הסיפור בדמות מסתורית ופילאית. פגישה זו מהווה נקודת מפנה מרכזית ומשמעותית ביותר בסיפור, בה מתוודע בן המלך לאיש היער, אשר מחד נראה כמותו וכמותו מסתובב ב"יער החיים", אך מאידך יודע עליו הכל וביכולתו לראות דברים נעלמים וסמויים מהעין. ביתו, כפי שמסופר בהמשך, מרחף מעל היער והוא ניחן בכוחות ויכולת מעל ומעבר לגדר האנושי.

 

בתוך מעגלי חייו, באחד מן הגלגולים, חייב כל אדם בדרך המובילה אל תיקונו לפגוש בדמות כזו.

 

פגישה זו מגלה לבן המלך פרטים חשובים ביותר הנוגעים אליו באופן ממשי. ראשית, אומר לו איש היער כי אותן בהמות וחיות שאחריהן הוא רודף אינן אלא עוונותיו. עליו לחדול ממרדף חסר תכלית זה וכן עליו לדעת שכל יסוריו באו בכדי למרקו, לזככו ולקרבו אל תכליתו. מעתה אם "תבוא עימי", אומר איש היער ותתלווה אלי בדרכי, בודאי "תבוא למה שראוי לך". ואכן בסמוך לפגישתו עם איש היער מספר לנו רבי נחמן, אודות העיסקה שעשה בן-המלך עם בן-השפחה, שקנה אותו לעבד עולם בעד השתתפותו בשק הלחם שלו.

 

"וקנה אותו לעבד עולם ונשבע לו שיהיה לו לעבד עולם גם כשיבואו לישוב"…כלומר, מבחינה מסויימת מיד לאחר הפגישה עם איש היער – מושפל מעמדו של הגוף. הגוף שב להיות בן השפחה, ובן המלך – שהוא נשמת האדם – שב להיות אדונו.

 

מיהו איש היער המסתורי? איש היער הינו אותה דמות המכונה בכל ספריו וכתביו של רבי נחמן – "הצדיק"!

 

סיפור חייו של כל אדם מתחיל, כמו בסיפור זה, במצב של בלבול וחוסר ודאות, החלפה וטעות, חסרון ותהיה. (בן המלך ובן השפחה נולדו באותו יום והמיילדת החליפה ביניהם, לכן נוצר כל הבלבול וחוסר הודאות, עד לגילוי האמת).

 

בכדי למצוא את "מקומו האמיתי", בכדי להחזיר את נשמתו לכסא המלכות הראוי לה, בכדי שיבין הבנה אמיתית וברורה שישנה תכלית רוחנית לחייו וימצא את הכח לשלוט על גופו – ולהשתמש בו לשם השגת יעודו – מן ההכרח הוא שיפגוש האדם באותו אחד שיכול להדריכו. מן ההכרח הוא, שיפגוש באדם שכבר עבר את התלאות הללו ונמלט מן ה"שיכרות", שעמד בקשרי המלחמה וניצח, שגדל כמותו ב"יער החיים" אך ביתו, כלומר, דעתו ונפשו "תלויים באויר" – מרחפים מעל ומעבר לקטנויות היום-יום והבלי העולם הזה, והאיש הזה הוא הצדיק!

 

 

לאחר המפגש של בן המלך ואיש היער, מספר רבי נחמן, שאף שבן המלך הלך בעקבות איש היער עדיין "פחד לדבר עימו ולשאול שאלות, כי אדם כזה עלול לפתוח פיו ולבולעו".

 

טבע הגדלות להטיל מורא הקטנות והאדם הרגיל לתפישת עולם גשמית, טבעי שיתקשה לקבל שישנו אדם שהתנשא הרבה מעל ומעבר לתפישה מצומצמת זו. עצם הרעיון מוזר לו משום שבהשוואה למה שהוא מכיר לא יתכן דבר כזה. משום כך, כאמור, נאלץ האדם לעיתים להגיע לידי מצב שבו הוא שומע את שאגת החיות ואת הצחוק המהדהד ביער החיים, ואז, רק אז, על סף היאוש והחדלון הוא פוגש בצדיק.

 

נחקור חקירה עמוקה יותר את מהותו של הפחד מפני "איש היער".

 

במידה רבה, כולנו "בני הישוב" ואין אנו "אנשי היער". לעניין זה "בן ישוב" פרושו להיות "תוצר חברתי". בלי משים סופגים כולנו מצבור בלתי נדלה של דעות ורשמים מהסביבה האנושים המקיפה אותנו בבית, ברחוב, במסגרות הלימודים והעבודה, מכלי התקשורת, מהאומנות, מהספרות וכדומה.

 

דעות ורשמים אלה הם שבונים בדרך כלל את תפישת עולמנו ומעצבים את אישיותנו. מקור כל "המידע" שלנו אודות העולם, אודות המציאות ואודות עצמנו מצוי במחשבותיהם ודיבריהם של בני אדם אחרים, "בני ישוב" אחרים, שאף הם עוצבו וגובשו כתוצאה מהיותם בני חברה אנושית על כל מגבלותיה.

 

הצדיק איננו "מן הישוב" כלל. מהותו ואישיותו אינן תוצאה של חוויות, רשמים והשקפות שנספגו אל תוכו מן החוץ. כל "מידע" הנמסר לו על ידי חושיו, שיכלו, או בני אדם אחרים – נבדק ומנופה בעשר נפות כאשר הוא שואל את עצמו כל העת את השאלות: האם "מידע" זה הוא אמיתי אם לאו? האם מקורו אמין? האם משרת הוא את תכלית האדם או לא?

 

העובדה שאנשים רבים חושבים באופן מסויים, מאמינים בדבר מה מסויים, עדיין אינה מהווה סיבה לקבל דבר זה כאמיתי. הדוגמא הקלאסית ביותר לעניין זה – הוא אברהם אבינו. אברהם העיברי, ששמו ניתן לו בין השאר משום שכל העולם והשקפותיו ניצבו מן העבר האחד ואילו אברהם אבינו ניצב מן העבר השני, עד כדי חירוף נפשו וסיכון חייו.

 

וזהו שכתוב (יחזקאל לג): "אחד היה אברהם", ומבאר רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב): "שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו, שהוא רק יחידי בעולם ולא הסתכל כלל על בני העולם שסרים מאחרי השם ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם וזהו "אחד היה אברהם"…"וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל רק יהיה בבחינת: "אחד היה אברהם" –  כאילו הוא יחיד בעולם".

 

(אין הכוונה חלילה, לבוז או לפגוע בבני האדם הסובבים אותנו, אלא שבדברים הנוגעים להתקדמותנו הרוחנית אל לנו לוותר על עצמנו אך ורק מפני שהאחרים סוברים אחרת, אפילו אם אלו המתנגדים לדעתנו קרובים הם לנו, חשובים הם ויקרים בעינינו). מה אומלל הוא אותו אדם שכל מהותו היא רק למלא את ציפיותיהם של אחרים, ובשל כך מאבד ומחמיץ את יעודו ומהותו האמיתית, וכמה רבים מאיתנו הם כאלה…

 

זוהי כאמור מהותו של הצדיק – חיפוש האמת וחיפוש התכלית בכל מחיר. זוהי גם כפי שהזכרנו – דרכו של כל אדם אל תכליתו.

 

אכן מידה מרובה של אומץ ומעוף נחוצים לשם כך. מה רב הכח שהיה נדרש לאברהם אבינו בכדי לנתץ את אלילי אבותיו ולמסור נפשו עבור האמת. למרבית הצער, חסרים רבים מאיתנו את האומץ הזה, את הכח וההעזה לצעוד בנחישות "נגד הזרם". זהו מקור הפחד ללכת בעקבות הצדיק הנוהג כך.

 

סיבה נוספת לפחדו של בן המלך מ"איש היער" היא: "אולם פחד לדבר עימו ולשאלו שאלות, כי אדם כזה עלול לפתוח פיו ולבולעו". למרות שאיש היער משחרר את בן המלך מעול רדיפת הבהמות, למרות שהוא מאכילו, משקהו ומטיב עימו מאוד, עד כדי כך שהוא מבטיח לו להשיבו אל כסא מלכותו, עדיין קיים החשש "פן יפתח פיו ויבלענו".

 

המפגש עם "הצדיק", עם הגדלות, מעורר באדם ובקטנותו את הנטיה הטיבעית להתבטל ו"להבלע". נטיה זו מעוררת פחד משום שקשה לאדם לוותר על ישותו וגאוותו. קול פנימי בתוכו אומר לו: "גם אתה יודע ומבין, גם אתה מרומם ובעל חשיבות, מה פירוש שאחר יוליך אותך וידע מה טוב בשבילך? כיצד יתכן כדבר הזה?"…

 

אך לאמיתו של דבר מקורו של החשש להבלע איננו מציאותי. למרות שקיים באמת צורך להתבטל אל הצדיק ולקבל דעתו, לא מבטלת התבטלות מעין זו את ישותו ועצמיותו של האדם. אדרבא, זוהי ההתבטלות שבכוחה לבטל את הבליו וגשמיותו של האדם ועל ידי כך מאפשרת לו לחשוף ולגלות את עצמיותו האמיתית! וכבר ביאר רבי נחמן (ליקו"מ קכ"ט): "כשדבוק להצדיק ומאמין בו…"נאכל" להצדיק ונתהפך למהות הצדיק ממש". ומכאן נובע שהתבטלות זו משפיעה באופן מזכך על האדם עד שהוא עצמו הופך ל"צדיק".

 

מידה זו של גאווה וחוסר רצון להתבטל מושרשת היטב במין האנושי עוד מאותה עת שבה נאכל פרי עץ הדעת. בשעה שהאשה מצטדקת על מעשיה היא משתמשת במילים "הנחש השיאני ואוכל" (בראשית ג, יג) ומגלה ספר "הזוהר" הקדוש שהמילה "השיאני" מכילה בתוכה רעיון שלם.

 

השיאני – יש אני. כלומר גם אני בעל חשיבות. איני צריך להתבטל לאיש. אני מהווה את נקודת המרכז. זהו המסר שנטבע בלב האשה על ידי הנחש ומאז השתלשל וחדר ללב כל בני האדם. זהו שורש הרע, שהפך לבעיה העיקרית של האנושות. האדם חפץ להיות כאלוקים, להבין הכל, להמציא, לכבוש את החלל, ליצור חיים או לשנותם, לשלוט, להיות בעל כח וממשלה. כשהאדם הופך להיות נקודת המרכז החשובה ביותר וחכמתו הופכת להיות חזות הכל, אזי ביחס ישיר לכך, הולך ומתמוטט "עמוד השידרה" המוסרי שלו.

 

לכן מורה הצדיק לבן-המלך "חדל לך לרדוף אחר העוונות כי אין זה בהמות כלל" כלומר, לא זה מקומו של כח הבהמיות, כח ההכנעה. עליך להיכנע אל הצדיק ולכן מוסיף איש היער: "בוא עימי" כלומר, היכנע לי ולא לעוונותיך, ואז "תבוא למה שיאות לך".

 

כותב רבי נתן בעניין זה (ליקוטי הלכות, חו"מ הלכות חזקת מטלטלין ב, סעיף ו): "אבל כח המכריח הוא בחינת בהמה, העדר הדעת, ועיקר המתקתו על ידי זה בעצמו שידע האדם על כל פנים שאין לו שום דעת ויעשה עצמו כבהמה עד שנזכה לדעת שאין לנו שום דעת, כבהמה, ונבטל עצמנו לגמרי ונכיר שפלותינו ואז נזכה להכיר גדולת צדיק האמת ולהתקרב ולהימשך אליו על ידי כח המושך", וממילא נגיע ל"מה שיאות לנו" – למקומנו ומעלתנו האמיתית!

 

(מתוך: "איש היער" מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").