דעות שונות, לא דעות קדומות!
דעות שונות, לא דעות קדומות: ההתאהבות בעצמנו והאמונה ש'רק אני צודק' גורמים למחלוקות. לא כל מה שאנו אוהבים לעשות מתאים לעומד מולנו. אני זה לא אתה ואתה זה לא אני.
ההתאהבות בעצמנו והאמונה ש'רק אני צודק', הם הגורמים למחלוקות. לא כל מה שאנו אוהבים לעשות, לשמוע, לאכול, ללבוש, מתאים לאדם העומד מולנו.
אני זה לא אתה, ואתה זה לא אני. אנו שני אנשים שונים, אבל זה לא אומר ששוני זה צריך לגרום לנו לחלוק ולשנוא אחד את השני. חלילה. אם כן, עלינו להתאמץ מאוד לדעת, לקבל ולאהוב את השונה מאיתנו.
ההתחברות הראשונית תתקיים על ידי העובדה הברורה – שאנו עם אחד, עם ישראל. כשנכיר בעובדה זו ונפנים אותה לתוך ליבנו, נוכל בקלות לאהוב, לעזור ולהקשיב אחד לשני. וכשם שיש אחדות בין אבני בניין המחזיקות את כל הבניין, או גרגירי החול שיכולים להדוף את גלי הים, כך הם עם ישראל כשהם מאוחדים והשלום שוכן ביניהם.
הדרך להגיע לשלום ולהימנע ממחלוקות מיותרות היא ארוכה, רצופת נסיונות ומלאה במכשולים וקשיים. המציאות מוכיחה שישנם מקרים רבים שאין הדעות שוות ובהכרח שיגיעו בני אדם למחלוקת. לכן עלינו להכיר בעובדה פשוטה וברורה – דעותיהם של אנשים שונות זו מזו. גם תכונות האופי ודרגת הרגישות הפועלת אצל כל אחד מאיתנו, שונות זו מזו.
טבע העולם הוא, שמחלוקת מולידה מחלוקת. אדם חושב שמעשיו, דעותיו וחשיבתו הם האמת, כי "כל דרכי איש – זך בעיניו", וטבעי הדבר, מכיון שהאדם הכי קרוב לעצמו. בכל מצב של חילוקי דעות עם הזולת, נראה לכל אחד מן הצדדים שהוא הצודק ואילו חברו טועה, לכן מחזיק עמו במחלוקת. אך אם נשכיל להבין שאין הצר שווה בנזק המלך ועדיף לוותר ולהבליג, נוכל לחסוך מחלוקות רבות, כי גדול הוא השלום המביא ברכה, וזה הנצחון האמיתי – השגת השלום, והוא ההצלחה האמיתית לזכות לכלי המחזיק ברכה, ככתוב: "לא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה לישראל, אלא השלום".
עיון בדפי ההיסטוריה והמאורעות של עם ישראל מתגלה לנו עובדה לא קלה בכלל. בכל דור ודור עם ישראל סובל, אינספור יהודים נטבחים במלחמות ופרעות, וגם בימים אלה אנו מוקפים בשונאים ופוגעים צמאי דם האורבים לעם ישראל. אירועים קשים אלה הופכים לדבר בלתי נסבל. מה גורם לכך? מדוע כעם אנו צריכים לסבול? למה הסבל כה נורא? ולמה זה קורה לנו? התשובה שלרוב אנו מקבלים, היא בגלל העובדה שחטאנו לפני אבינו שבשמים, שלא קיימנו כראוי את מצוות התורה. אולם אם זה כרוך בעובדה זו, וזו היתה כל האמת, הרי שהיינו מצפים שכל דור יקבל את עונשו לפי עוונותיו – מידה כנגד מידה. אולם ההיסטוריה מוכיחה אחרת, דורות שחטאו פחות, סובלים יותר. אם החטא הוא הגורם היחידי לסבל, כיצד זה שאין התאמה בין גודל החטא לגודל העונש? ואם זה כך, אז בודאי שצריכים להיות גורמים נוספים לסבל הזה.
חז"ל נתנו לנו את המפתח והמענה לשאלות הנ"ל – שנאת חינם, מחלוקות, לשון-הרע, רכילות ותככנות, הם הגורמים לסבל. וכל מטרתם של גורמים אלה להרוס כל חלקה טובה, לא פחות ממה שהחטא גורם. כשעם ישראל מלוכדים, חיים כמשפחה אחת בשלום ובאהבה איש עם רעהו, אזי הם מוגנים מפני אסונות וצרות, גם אם היו, חלילה, צריכים להיענש על חטאיהם. ובזמן שאין אחדות בעם ויש דיבורי לשון הרע ומחלוקות הגורמים לשנאה, אזי אין מה שיעצור את הנגף, וכל העונשים והצרות המגיעים בגלל החטאים, נוחתים במלא הכובד.
המחלוקת, המובילה לשנאת חינם, כפי שאומר רבי נתן: היא מידה גרועה מכל המידות הרעות בעולם, כי שאר המידות והתאוות יש בהן איזה הכרחיות, רק שצריכים להתנהג בהן על פי התורה הקדושה. אבל עניין המחלוקת אין צריך האדם כלל, כי היא עוקרת אותו משני העולמות יותר מכל התאוות.
חומת מגן
הימנעות מלשון הרע, מחלוקות, ריכולים, תככנות, שהם גורמים המובילים לשנאת חינם – תהווה חומת מגן לעם ישראל מפני פורענויות גם במקרים של חטאים, חלילה. אם כן, מהו היסוד בדברי חז"ל שהזכרנו לעיל? התשובה לכך היא, להפוך מושגים כמו אהבה ואחדות לחלק מהותי ובלתי נפרד מחיינו.
כאשר חז"ל מדברים על לשון הרע הם מתייחסים אליה כאל עבירה חמורה מאוד וקובעים, כי מי שעובר על איסורי לשון הרע יהיה נתון לעונשים חמורים מאוד, למרות שמתוך תרי"ג מצוות נחשבת עבירת לשון הרע, הגוררת למחלוקות ושנאת חינם, כפחות חמורה וקשה מעבירה של עבודה זרה ושפיכות דמים. מדוע? חז"ל התעמקו בעניין זה על ידי התבוננות עמוקה בגורם לגזירה שהובילה לחורבן בית המקדש, להרס, למוות ולגלות, והגיעו למסקנה ברורה – שנאת חינם שהיתה בין איש לרעהו באותה תקופה, היא הגורם. ה"חפץ חיים" מתייחס לדברי חז"ל וכותב: שהשנאה שהיתה בלב ישראל איש כנגד אחיו באותו דור, אומנם היתה גורם עיקרי לחורבן, אך לא היתה הסיבה הישירה, אלא רק כשמידות רעות אלו ביחד עם השנאה הגיעו לידי ביטוי בפה, כלומר לשון הרע ומחלוקות, רק אז נגזרה גזירת החורבן. (עד כאן לשונו).
על כן חוזרים ומזהירים אותנו חז"ל שוב ושוב, ומלמדים אותנו על הכוח העצום שיש בדיבורי לשון הרע ומחלוקות, שבסופו של דבר מובילים לשנאה ולחוסר כבוד לזולת – ולכל הגורמים האלה יש קשר חזק ואיתן עם הסבל והאסונות שעברו ועוברים על עם ישראל, ככתוב בזוהר הקדוש: רק בגלל לשון הרע (ומחלוקות) מתעוררת מידת הדין על עם ישראל. מידת הדין של מעלה תלויה בהתעוררות של מידת הדין למטה. עקב התעוררות זו, באה חרב לעולם ובא מוות לעולם. (עד כאן לשון הזוהר). ברגע שנבין את העוצמה ההרסנית שיש בכל דיבורי לשון הרע, מחלוקות ותככנות, ונימנע מהם, בודאי שנזכה לעורר את מידת הרחמים עלינו כדי שהיא זו שתשפיע עלינו.
הקב"ה ציווה על עם ישראל: אל תעברו על מצוותי, היות שקיומן הוא ערובה לעתידכם. אך אם בכל זאת תחטאו, עשו מיד תשובה, ובכך תמחקו את התוצאות הרוחניות השליליות שנגרמו עקב החטאים, ותוכלו שוב לטהר את נשמתכם כקדם. אך אם אינכם יכולים לעשות תשובה בעומק ליבכם, לפחות הימנעו מדברי לשון הרע על הזולת וממחלוקות, כך יהיה אפשר להינצל ממידת הדין ולזכות למידת הרחמים.
דיבורי לשון הרע המובילים למחלוקות ושנאת חינם משפיעים על איכות חיינו. כיצד? נאמר: דורו של דוד המלך ע"ה, כולם היו צדיקים, אך מכיון שהיו להן דלטורים (מספרי לשון הרע), היו יוצאים למלחמה והיו נופלים (מפסידים). אולם דורו של אחאב, עובדי עבודה זרה היו, אך דלטורים לא היו להם, לכן היו יוצאים למלחמה ומנצחים (ירושלמי פאה א, א). מובן מכך, שהערובה להצלחה ולהתעוררות מידת הרחמים שתשפיע עלינו, היא שמירת הלשון והימנעות ממחלוקות. ועל פי הסבר הירושלמי ניתן לראות גם, כיצד בא לביטוי העניין שדור שחוטא פחות סובל יותר. אולם לאחדות כללית צריך להגיע תחילה מתוך אחדות פרטית, שהיא השכנת השלום בתוכנו ותיקון מידותינו. על ידי אחדות פנימית של כל אחד מאיתנו עם עצמו, נוכל בקלות להתחבר לסובבים אותנו.
ומה זה אומר?
כותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"א, יד): צריך האדם תחילה שיראה שיהיה שלום בעצמיו. כדי לזכות לזה צריך שתהיה לו תפילה היוצאת מהלב, דהיינו דיבורים עם בוראו ובקשות שישכון השלום בתוכו, ועל ידי זה יזכה לשלום הכללי, שהוא שלימות העולמות, ככתוב (תהלים): "קרא אל שמים מעל" – זהו העולם העליון – הנשמה. ובהמשך הפסוק נאמר: "ואל הארץ" – העולם הזה – הגוף. נמצא, כשיש שלום בין שני העולומות, בחינת הגוף והנשמה, מתבטלת המחלוקת וכל אותם בעלי לשון הרע, שעושים מריבה ומחלוקות בין אדם לחברו ואיש לאשתו, ועל ידי התבטלות המחלוקת הנ"ל, רחמיו של הקב"ה נמשכים על כל ברואיו, כי רצונו-יתברך שברואיו ירחמו זה על זה ויהיה שלום ביניהם, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו משמים.
ה"אני"
באדם טבועות מידות מסויימות הגורמות להקמת מחסומים גדולים בדרך לשלום והשגת האמת, עד שהדבר נעשה בלתי אפשרי, אלא אם כן יתקן אותן, והתיקון מתחיל מנקודת ה"אני" של כל אחד. להלן מספר נקודות-מידות הגורמות באופן ישיר למחלוקות ודיבורי לשון הרע. אם נשכיל לתקן מידות אלו נחסוך הרבה מחלוקות ודיבורי לשון הרע על הזולת, וכמובן שנזכה לשלום פנימי ושלום חיצוני.
מידת ההתנצחות
אומר רבי נחמן: "הנצחון אינו סובל את האמת!". האדם שואף תמיד לנצח, ולא יתכן שהאדם העומד מולנו יהיה צודק. זאת אחת הסיבות לריבוי המחלוקות בעולם. האדם לא מסוגל לקבל את העובדה שזולתו שונה ממנו: הן בחיצוניותו, הן בפנימיותו והן בדעותיו. כמו שבמאקרו, בהיסטוריה הכלל עולמית, יש רצון לשליטי מדינות לכבוש עוד ועוד יעדים, כך גם במיקרו, בפנימיות האדם, "לכבוש" עוד יריב, כלומר, להשליט את דעתי על עוד אדם, גם אם הדבר פוגע ונגרר לתוך מחלוקת, כי 'אני צודק, לכן אני המנצח'. "לכבוש" באמת, זה רק את המידות והתאוות הרעות. להשיג את השלום, הן הפנימי והן החיצוני. רק אז יחשב הדבר כהישג אמיתי של מנצח אמיתי.
כבוד
האדם מטבעו שואף לכבוד מסויים. אך רדיפת כבוד שתהיה על חשבון הזולת ראוייה לגינוי. חז"ל מלמדים אותנו ש"המתכבד בקלון חבירו", כלומר שמרוויח את כבודו על ידי קלון ומבוכת חברו, מפסיד את חלקו בעולם הבא. הכבוד הוא חלק בלתי נפרד ממידת ההתנצחות. כשאדם רוצה לנצח, הדבר מגיע מנקודת הכבוד והרדיפה אחריו, גם אם זה יפגע בסובבים אותו.
רבי נחמן אומר, שעיקר התגלות כבוד הקב"ה נתגלה רק על ידי האדם, כי האדם הוא תכלית הבריאה, ועיקר הבריאה היתה בשבילו. לכן משורות אלו המסקנה היא, שצריך לנהוג כבוד זה בזה היא דבר חשוב מאוד, ולא לרדוף אחר הכבוד העצמי, וכמו שנאמר: "העושר והכבוד מלפניך" ו"בהיכלו כולו אומר כבוד" – שהוא כבוד הקב"ה, אז איך יוכל בשר ודם להתפאר בכבוד קונו? איזה כבוד הוא זה?
אני זה לא אתה ואתה זה לא אני, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לשנוא אחד את השני…
גאווה
מי מאיתנו לא מתכנן תוכניות וקובע לו"ז לעתיד? כולנו. אך חשוב לדעת, שלא תמיד הדברים קורים בדיוק כפי שתכננו, או שהם לא קורים בכלל, ופעמים הדברים שתכננו הופכים לסיוט אחד גדול. השאלה היא – כיצד אנו מקבלים את השינויים הללו? הרי הקב"ה הוא זה שמחליט מה יהיה ואיך יהיה, ומצד שני, גם אני תכננתי תוכניות. אם הידיעה שהקב"ה הוא זה שמתכנן והוא זה שמחליט תתקבל אצל כל אחד מאיתנו בהבנה, מכיון שהבורא מכיר את כל נתיבי החיים של כל אחד מאיתנו, למרות שתכננתי ולא יצא מזה דבר או שיצא משהו חלקי, אזי ייטב לנו מאוד, מכיון שאז נדע מי מולך ומי מחליט.
אך אם ידיעה זו אינה מקובלת על האדם, אזי הוא נעשה שבר כלי, כי הדברים לא נעשו כפי שהוא רצה וכפי שהוא תכננן, כלומר מקונן בו העניין ש"אני מולך ואני מחליט" הבאים מתוך נקודת גאווה. חשיבה כזאת הינה הרסנית ושלילית ותוצאותיה הרסניות, מכיון שאז הכישלונות והאכזבות מובילים את האדם למירמור וכעס, דיכאון ועצבות, וכל זה בגלל שהוא מאמין שהוא זה שמחליט והוא זה שקובע ולא הבורא-יתברך, חלילה.
אדם שמאמין שהכל מאת ה' אין לו גאווה, אין לו כעס והוא לא חסר-סבלנות, ורק באמונה זו הוא יוכל להצליח ולזכות לשלום בתוכו ועם הסובבים אותו. לא כך אדם בעל גאווה, החושב שהוא זה שמחליט וקובע, והוא זה שבעצם שולט, וכשמשהו קורה לא כפי שהוא תכנן, אזי הוא מסתכל על עצמו ככישלון גמור, ולכן גם יביע את תסכולו על הסובבים אותו ויגרום למחלוקות, וכל זה בגלל שאין לו שקט ורוגע נפשי בתוכו, כי הוא לא שלם עם עצמו ועם כישלנו, ובמיוחד עם העובדה שהוא לא בשליטה על העניינים.
צרות עין וקנאה
מידת הקנאה היא אחת המידות הקשות הגורמות להרס רב. איך אפשר להתרווח ולהירגע כאשר השכן שיפץ את ביתו, ואני לא? איך אפשר לרדת לחניה ולהיכנס אל הטראנטע שבקושי סוחבת, ואילו לשכן יש רכב חדש? למה לו יש ולי אין? – כל השאלות האלו, ועוד רבות ואחרות, הן קנאה והן-הן המובילות ללשון הרע, כי אם יש לשכן רכב חדש, מיד עולות שאלות ונקודות "שחייבים לשתף" אדם נוסף בהן – כיצד יש לו? מאיפה יש לו כסף? אשתו לא עובדת והוא בקושי גומר את החודש, ואם הפרנסה אין, אז רכב חדש מאין? כשהמחשבות הופכות לשיחה עם השותף 'הפוטנציאלי' שאיתו רוצים לחלוק את רגש הקנאה הזה (וכל מהותה של שיחה כזאת היא רק דברי לשון הרע), ובמקרה שיחה זו תגיע לאוזניו של השכן עם הרכב המדובר – ללא ספק שדבר זה יגרום לשנאה ומחלוקות. לכן חשוב מאוד לדעת, הקנאה מקורה בעין רעה על מה שיש בתוך ביתם של שכנינו וחברינו.
קשה לאדם לאחל לחברו שיצליח (אם הוא לא מצליח), למה? אם לי זה לא הולך, אז גם לך לא ילך?! מדוע לחשוב כך? למה לא לעודד אחרים, הרי זו דרכה של היהדות, לרצות שאחרים יצליחו ולא למנוע את ההצלחה מהזולת. זאת אהבת ישראל אמיתית, וזאת אהבת חינם.
הקנאה גורמת, כפי שהזכרנו, להרס רב. אם אדם "מאמץ" את הגישה של "לי זה לא הולך, אז גם לך לא ילך", ידע שהוא מוביל רק להרס. נוכל לראות מספר דוגמאות מהתורה על הרס שנגרם כתוצאה מקנאה.
קין והבל – קין רצח את הבל מכיון שה' לא שעה למנחתו. מה התגובה קין בעניין זה? הוא מתקומם ולכן רוצח את הבל.
קורח ועדתו – קורח, איש חשוב וחכם, מקנא במשה ואהרן ע"ה. קנאה זו הובילה אותו להתסיס את העם נגד משה ואהרן ולגרום למחלוקת ושנאת חינם. קורח לא לקח בחשבון את תוצאות המעשה – ארבעה עשר אלף בני אדם נבלעו בתוך האדמה, כתוצאה מקנאה זו. "מלכודת הקנאה" הינה הרסנית. היא גורמת למחלוקות, לשנאה, וכמו שראינו גם למוות, לא עלינו.
* * *
כדי להתגבר על המכשולים העומדים בפנינו ובכדי להשיג את השלום הפנימי, על האדם להתפלל ולבקש מבורא-עולם שיתן לו את הכוח לעבוד ולתקן את מידותיו, מכיון שרק אז יוכל לזכות לשלום הפנימי, לשקט ולשלווה פנימית, ועל ידי זה יוכל לזכות לשלום עם הסובבים אותו. כל אחד צריך להתפלל ולבקש לחיות בשלום עם עצמו ועם כולם. לבקש אחדות פנימית ואחדות חיצונית. עלינו לאמץ את המידות הטובות ולתת למושגים כמו אהבה, הקשבה וכבוד לזולת משמעות יקרה ועליונה כדי להימנע ולהתרחק כמה שיותר ממחלוקות.
עלינו להיות קשובים יותר זה לזה, לכבד איש את רעהו. להשריש זאת עמוק בתוך ליבנו, כי הלב, כמו שמסביר רבי נחמן, הוא הצייר של כל המידות, בלב כל אחד מאיתנו נמצאות המידות, ומתוך הלב אנו עושים את הבירורים בין הטוב לרע, מתקנים ועוקרים מידות לא טובות. ומאידך, מטפחים את המידות הטובות.
עכשיו כשהבנו שעלינו לעשות 'טיפול שורש' קודם בתוכנו ועל ידי זה לזכות לשלום פנימי, שהוא שלום בין הגוף לנשמה, שלום שנותן תחושת בטחון ושקט ללא דאגות וטרדות יתירות (למה לי אין ולהוא יש) – יהיה לנו קל יותר להתחבר לסובבים אותנו, כי אנו מבינים שדעותינו שונות זו מזו, ואין זה אומר שאנו צריכים לחלוק איש על רעהו ולהיגרר למריבות, שנאה, ולכאב בגוף ובנפש. ואומר רבי נתן (ליקוטי הלכות): "כשרואה האדם שיש לו יסורים, לא עלינו, צריך להיזהר אז ביותר לעזוב את השנאה שיש בליבו על חברו ולבטל כל מיני מחלוקת, ולבקש רק אהבה שלום ורעות, וכל מה שישראל נכללים יחד באהבה ורעות יותר, על ידי זה נתבטלים כל היסורים".
כשיש שלום בפנים – נזכה לשלום הכללי, וכמובן שלום עם אבינו שבשמים, וכשמו כן הוא – שלום – ככתוב: "אתה שלום ושמך שלום".
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור