לקבל ולתת מחמאה

כשנותנים מילה טובה, אנו, בעצם, מרגישים את אחת התחושות החזקות ביותר שהאדם זקוק להן, את תחושת הבטחון העצמי בעיני עצמנו ובאותה מידה בעיני הסובבים אותנו.

8 דק' קריאה

הרב שמחה כהן

פורסם בתאריך 06.04.21

כשנותנים מילה טובה, אנו, בעצם, מרגישים את

אחת התחושות החזקות ביותר שהאדם זקוק להן,
את תחושת הבטחון העצמי בעיני עצמנו ובאותה מידה
בעיני הסובבים אותנו. תחושה זו אומרת: אני מצוי
בחברה תומכת ומגינה.
 
 
מדי פעם אנו מצפים, ממתינים ומחכים ל’מילה טובה’, למחמאה, ליחס חמים מצד הסובבים אותנו, ובפרט מבן הזוג – אך לא תמיד זה קורה. "זה לא אני", "זה לא אמיתי", או "אני רוצה לומר, אך המילים אינן יוצאות מפי" – אלה חלק מהתירוצים של הקשיים לפרגן ולהחמיא.
 
כשנותנים מילה טובה, אנו, בעצם, מרגישים את אחת התחושות החזקות ביותר שהאדם זקוק להן, את תחושת הבטחון העצמי בעיני עצמנו ובאותה מידה בעיני הסובבים אותנו. תחושה זו אומרת: אני מצוי בחברה תומכת ומגינה. אולם, בעוד שהסיכוי לקבל מהחברה הסובבת את תחושת ה"ביחד" – הוא קלוש, הרי שמתרקמת ציפיה חזקה יותר לקבל תחושות אלה מהאדם הקרוב ביותר. אך כאשר גם מבן הזוג אין מקבלים תמיכה זו, חש אותו אדם תחושת אכזבה גם מהמערכת הזוגית.
 
אם כן, לקבל ולתת מחמאה זה לא רק עוד ‘מילה טובה’ וזה לא רק סתם להפריח מילים באויר. להחמיא, לפרגן ולבטא הערכה במילים – זה צורך! כוח, חיזוק ועידוד, השכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאישתו (עד כדי כך) ותקצר היריעה מלהכיל את כל המעלות הרבות והטובות של אותה ‘מילה טובה’.
 
צורך זה אינו דומה בעוצמתו כלל לשאר הצרכים של האדם. מדברי הרמב"ם אנו לומדים, שקבלת הערכה היא הצורך החזק ביותר שיש לו לאדם, וכך הוא כותב בפירושו למשנה (פרק ‘חלק’, סנהדרין):
 
"כי אתה מוצא רוב בני האדם מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה ממנה, עד שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם…והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגוהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או שמבקש שיהא לו שם טוב…" – כלומר, העדפת וצריכת ההערכה עולה על כל רצון אחר ודחף אחר!
 
מדוע קשה לנו להחמיא?
 
אם המחמאה היא מצרך כה נדרש לאדם בכל מערכות היחסים שהוא קושר, מדוע, אם כן, קשה לנו להחמיא? למה קשה לנו כל כך לפרגן ולתת מילה טובה שיכולה לחולל ניסים ונפלאות ברגשות הסובבים אותנו?
 
אחד הפרדוקסים הקיימים בנושא זה, הוא שהכל מודים שאילו היו נאמרות מחמאות במשפחה, היו מערכות היחסים השונות של האדם תקינות, ורבים מהניגודים הקיימים באופן טבעי בין אדם לחברו ובין אדם לבן-זוגו, היו מתגמדים.
 
לכן, נראה שיש מספר סיבות הגורמות לקושי להחמיא:
 
א. חוסר חינוך לעידוד. לעומת הרקע החינוכי הניתן להכרת טובה, כיון שההורים מלמדים את בניהם על חשיבות ההודאה, אין רקע חינוכי כזה לאמירת מילות עידוד, ולא עוד אלא שהילדים שומעים את דברי הביקורת הנאמרות בפומבי, אך המחמאות אינן נשמעות, כי אולי הן נאמרות בחדרי חדרים.
 
ב. במסגרת המשפחה ישנו קושי נוסף, והוא, שעשייתו של בן הזוג עלולה להיות נחשבת כמובנת מאליה ואף כמתחייבת, ולכן נראה שאין צורך לעודד אותו בעת מילוי חובותיו.
 
ג. צרוף של כנות אישית וטעות בתפיסת תפקידו של העידוד גורם מעצור במתן מחמאות. זאת משום שבמקרים רבים אנשים משתמשים במחמאה כדי להשיג רווחים שאי אפשר להשיגם בלעדיה, ולעיתים אף כשהרווחים אינם מוצדקים ואינם מגיעים להם. בעקבות זאת מתפתחת תחושה שהמחמאה שייכת לסוג השקר. לכן גם כאשר אדם מעוניין לומר מחמאה אמיתית, המגיעה וראויה, מלווה אותו התחושה שמילים מהסוג הזה הינן מכוערות במקצת, והוא חש מבוכה. כמו כן גובר בקירבו החשש שמא מקבל העידוד יהיה סבור שנאמרו לו דברים בלתי אמיתיים.
 
ד. גורם התחרות, המצוי בין בני אדם, והמצוי גם בין בני הזוג, יש לו השפעה שלילית על ידי יצירת מעצורים לומר דברי הערכה לאישיות שמצויים עימה בתחרות. ולא עוד, אלא שכמעט אין מחנכים כיצד לפרגן לזולת. כדי לעשות זאת, צריך להגיע לכלל החלטה מודעת, שתחייב את המחשבה להכין ניסוח למשפט חיובי לזולת, ואת הפה לומר אותו.
 
ה. לצערנו אדם נוטה לראות את הרע בזולת יותר מאשר את הטוב, ולכן נאמרים בקלות דברי ביקורת רבים. מה עוד שהביקורת נאמרת בספונטניות, אבל על השבח צריך לחשוב עליו ולהחליט אם בכלל לאומרו. ומכיון שהמחמאה צריכה לעבור דרך מסננת שכלית, על המחמיא להתגבר גם על מידותיו העוצרות אותו מלהחמיא. ובעיקר הוא צריך להתגבר על רוע ליבו, הרואה את השלילי בזולת יותר מאשר את החיובי, כפי שכותב ה"אורחות חיים": "דרכם (של הבריות) להעלים הטובות ולגלות הרעות".
 
נזקי חוסר המחמאות
 
כשם שלחוסר מזון מתמשך יש השלכה מידית על הזקוק לו – תחושת רעב, והשלכות לטווח הרחוק – חולשה ורגישות למחלות, כך הן ההשלכות גם לחוסר הענקת רגשות ומחמאות. נוסף למצוקה הרגשית הקבועה, משפיע החסר על התנהגותו השלילית של ה"רעב" למחמאות.
 
לכן לעיתים קרובות, מי שאינו מקבל מחמאות, מגיב בחוסר סבלנות לדברים פעוטים, ואף דורש מהסובבים אותו, או מבן זוגו – לעשות עבורו, או עבור המשפחה דברים בלתי סבירים מבחינת יכולתו הגופנית לבצע, או דורש דרישות כספיות, שהן מעבר למה שהכיס יכול לאפשר.
 
באחת מהרצאותי, כאשר אמרתי שמתגלה שרוב רובם של קשיי הנישואין קשורים לחסר ברגשות, טען אחד המאזינים שהמקרה שלו שונה: "רעייתי פשוט אנוכית, רק מילוי צרכיה מעניינים אותה. היא רוצה לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, להחליף את הריהוט בדירה לעיתים קרובות, וכך גם לגבי בגדיה". השבתי לו, שכל הרצונות שהזכיר מצידה של רעייתו, מוכיחים שיש לה חסר כלשהו שהיא מנסה למלאו. יתכן שעל ידי התנהגות זו היא מממשת את ה’אני’ שלה ועל ידי זה משיגה את אהדת הסביבה שבה היא חיה. אילו ה’אני’ שלה היה מקבל מחמאות ורגשות – הרי היא לא היתה צריכה לחפש תחליפים יקרים יותר.
 
כאמור, כאשר מופיעות דרישות מסוג זה, קיימת סבירות רבה, שהן ‘כלי מלחמה’ להשגת הישגים, כדי להרגיש ש’אני משהו’, חזק, שמתייחסים אלי – כאשר אני דורש. אני מקבל אהדה חברתית כשיש לי את החפצים שקניתי. אלו הן הרגשות שהיו יכולות להיות לו, אילו היה מקבל חיזוקים ריגשיים באופן מילולי, הן מסביבתו ובפרט מבן זוגו, או-אז לא היה צריך לחפש תחליפים בדמות רכישות וכדומה.
 
סוגים שונים של מחמאות
 
המחמאה כצדקה
 
עד כמה גדול המעניק רגשות לזולת, מן הנותן לו אמצעי מחיה, נוכל ללמוד ממצוות הצדקה, על פי דברי הגמרא (בבא בתרא): "אמר רבי יצחק, כל הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות. והמפייסו בדברים (=מעודדו) מתברך באחת עשרה ברכות".
 
דברים רבים נאמרו בשיבחה של מצוות הצדקה. היא קורעת גזר-דין שהוטל על אדם, מצילה מן המוות, מגינה, מסייעת, ועוד כהנה וכהנה מעלות ושבחים. אולם, הגמרא מציינת, שקיימת פעולה החשובה יותר מנתינת כסף והמביאה את האדם לדרגה נעלה מאשר הענקת ממון, וזו: "המפייסו בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר ותפק לרעב נפשך, ונפש נענה תשביע" (ישעיה נח) – כלומר, גם אם אין בידיו של אדם ממון כדי להעניק לנצרך כסף, הוא יכול לקיים את מצוות החסד עם העני על ידי עידודו וחיזוק רוחו.
 
"בעלי המוסר" רואים את העני כ’אב טיפוס’ ל’נזקק’, וכל אדם נחשב לנזקק בתחומים מסויימים, ולא רק הזקוק לכסף: האישה היא ה’עניה’ של בעלה – לכן היא זקוקה לו. הבעל הוא ה’עני’ של אישתו – לכן הוא זקוק לה. הילדים הם ה’עניים’ של הוריהם – הם זקוקים להם, וכן הלאה.
 
לכן, אותם העקרונות, הנאמרים בעני הזקוק לכסף, חלים על כל מערכת סיוע שהנזקק צריך לה. ואכן בכל אדם הזקוק לעזרה, נגלה הצורך שלו בתמיכה ריגשית שהוא גדול יותר מהצורך בסיוע טכני וגשמי.
 
המחמאה כקשר
 
המחמאה, מעל ומעבר לתפקידה לספק צורך אישי של האדם המקבלה, מיועדת ליצור את הקשר החיובי בין בני-הזוג. לכשנשאל אדם: "מדוע אתה נשוי"? ותשובתו תהיה: "יש לנו ילדים משותפים, דירה משותפת, התרגלנו, החברה שאני חי בה אינה מתייחסת בחיוב לגירושין" וכו’. – אדם שענה תשובה זו, אולי השיב לשאלה מאוד אינו מתגרש, אך לא ענה לשאלה שנשאל. בתשובתו, הוא מספר, למעשה, על אזיקים הכובלים אותו לנישואין בדמותם של הילדים, הדירה וכדומה.
 
תפקיד המחמאה הוא לבטל הליך מצוי זה בין זוגות נשואים, ולהפוך את האזיקים שתפקידם לא לאפשר לברוח, לעבותות של אהבה – שתפקידן לקרב ולקשור היטב את בני הזוג זה לזה. בעוד שבני הזוג קשורים בהבטים טכניים שאינם קלים – פרנסה, טיפול בילדים וכו’ – הרי בכך הם קשרו רק את גופם זה לזה. לעומת זאת בורא- עולם מצפה שבני הזוג יתקשרו לנשמה אחת. וזאת ניתן לעשות, רק כאשר הם מגלים זה לזה יחס חיובי וחם, והבנה ריגשית.
 
המחמאה קושרת אנשים זה לזה לא רק במסגרת הנישואין, אך כיון שנישואין מעצם מהותם נועדים לקשור שניים למסגרת משפחתית אחת, צריכים בני הזוג להשתמש ב"מכשיר המחמאה" הרבה יותר מאשר בכל מסגרת חברתית אחרת.
 
המחמאה מהווה תועלת גם למחמיא, ולא רק למקבל המחמאה, כיון שהיא ממקדת את המחמיא לצדדים החיוביים של בן זוגו, ומקבל המחמאה קושר את עצמו למי שמעריך אותו.
 
המחמאה כמעודדת עשיה
 
תפקיד המחמאה אינו אך ורק להשרות אוירה נעימה בבית, אלא לעודד את בני הבית, בן הזוג, וכן להשרות אוירה נעימה וטובה גם במערכות יחסים שונות.
 
כאשר ילד עושה דבר, ואפילו הפעוט ביותר, אנו משבחים אותו באופן ספונטני, ואף מגדילים את עשייתו, למשל: לפעוט הזוחל, אנו אומרים בהתלהבות: "אתה רץ, כל הכבוד". כאשר הוא מביא דבר קל, אנו אומרים לו שהצליח לשאת משא כבד מאוד ו"כל הכבוד", וכן הלאה.
 
האינטואיציה, המביאה אותנו לומר לו זאת, היא, שמילים אלה מעודדות אותו ונותנות לו הרגשה טובה. שהוא וכל אדם – זקוקים לה! וברור לנו, שאם נשבח אותו על פעולותיו הזוטרות, הוא ימשיך ויעשה דברים חיוביים. אין אנו חשים שלא בנוח כאשר אנו אומרים לו מילים שאינן אמיתיות, ואין אנו מרגישים שאנו ש’סתם מתחנפים’ לו. הפעולה נראית לנו קדושה וטהורה, ואנו אף מרגישים שעשינו דבר גדול כשעודדנו אותו.
 
אין שום סיבה שעידוד דומה לא ינתן גם לבן הזוג על פעולות שהוא עושה (כמו כן לחברים, לחברינו למקצוע וכו’). וכשם שהעידוד מניע ועוזר לילד קטן, הוא יניע ויעזור למבוגר להתגבר על קשיים גדולים וקטנים. כאשר ינתן עידוד כזה, יתגמדו הקשיים הטבעיים שיש בפעולות מסויימות. אם נרענן מעט את זיכרוננו, נגלה שמילות עידוד ממורים, מעסיקים-בעבודה ואף מחברים קרובים, שעודדו ושיבחו אותנו, הצליחו לגרום בעזרת מילים אלה שבטחוננו העצמי יגדל, וכתוצאה מעידוד זה הצלחנו לבצע פעולות מסויימות (שאולי היו נראות בלתי אפשריות) ‘כתגובה חוזרת’ (מאיתנו) למחמאות המעודדות מצידם.
 
המחמאה כמחסום לביקורת
 
בין מעלותיה של המחמאה נוכל לראות גם את ההשלכות החיוביות למניעת ביקורת (של הסובבים אותנו ובעיקר של בן הזוג). משפחה שמחמיאים בה זוכה לאוירה טובה בין מרכיביה. ורבים מאיתנו יוכלו להיזכר במצבים מסויימים בהם רצינו להעיר ולבקר, אך מנגנון פנימי עצר בעדנו ואמר: "לא כדאי עכשיו".
 
בנוסף לכך, פעמים רבות הצורך לבקר נובע לא משום שיש סיבה מוצדקת לבקר, אלא מן העובדה שהמבקר אינו חש בנוח בהתנהגותו שלו בכמה היבטים, ובעיקר כאשר הוא מנסה להתמודד עם תכונות שברצונו להתגבר עליהן, או לאזן אותן, ואינו מצליח. כתוצאה מכך הוא מבקר את זולתו, ובעיקר את בן זוגו, כאשר הוא מתמקד בתכונות ובחולשות הדומות לשלו, שהוא מוצא אצל זולתו.
 
אחד האמצעים להגן ולמנוע מאותו מבקר להשמיע את ביקורתו הוא – לתת לו תחושה שמעריכים אותו, ואז פוחתת הרגשת הנחיתות שלו. כמו כן לא נוח לו לבקר אדם, המעריך אותו.
 
במצב נוסף יכולה המחמאה להגן מפני הביקורת. בין בני זוג שמערכת היחסים שלהם אינה תקינה, עשוי להתהוות מצב שכל אחד מהם מנסה להוכיח שהוא ‘בסדר’ יותר מזולתו. זאת הם עושים על ידי גימוד פעולותיו של שותפם לנישואין וכן על ידי ביקורת על התנהגותו ופעולותיו. אמירת שבח ומחמאות, מספקת לזולת את צרכיו התחושתיים, וכשהוא חש שמעריכים אותו, אין הוא זקוק להשתמש בביקורת כדי להשיג במהלך מעוות את תחשותיו החסרות.
 
במסגרת הנישואין המחמאה עשויה לתרום פן נוסף. מדרך הטבע בני הזוג מבקרים זה את זה. הביקורת גורמת שבני הזוג מתרחקים זה מזה מבחינה ריגשית, ובעקבות זאת נפגמת גם המערכת המעשית שביניהם ומה שכל אחד מוכן להעניק לזולתו. המחמאה אמורה לאזן במידה מסויימת את התחושות השליליות הזורמות בביקורת. אולם יש לזכור, מילות ביקורת מהדהדות ברגשותיו של המבוקר תקופה ארוכה יותר מאשר המחמאה, והן אף משפיעות קשה על רגשותיו (וזה לא רק בקשר בין בני הזוג, אלא גם בין אדם לחברו). לכן כאשר מדובר באיזון מה שיעשה על ידי המחמאה, יש להרבות בה כדי שתהווה משקל-נגד לביקורת.
 
אהרן רודף שלום
 
חשיבותו של השלום והאהבה בין אדם לחברו, הביאה את חז"ל לשבח את אהרן הכהן על פעילותו הרבה בסילוק ריב ושנאה בין אדם לחברו, ובהשכנת שלום בין איש לאישתו. אהרן, שהיה כהן גדול, עסק יומם ולילה גם בלימוד תורה להמוני עם ישראל – בנוסף על עבודתו במשכן, וכל אחד מרגעי חייו היה מנוצל. על אף כל זאת הוא מצא לנכון לסייע לאלפי משפחות בקירוב לבבות בין בני הזוג. כהוקרה על כך, קראו אותן משפחות לילדיהן על שמו – "אהרן" (כמובא באבות דרבי נתן).
 
בהשכנת השלום שלו, כמו בשיג ושיח שהיה לו עם בני אדם, היה אהרן הכהן אומר לזולת דברים שינעמו לו, כדי לרתק בכבלי אהבה גם שונאים משכבר הימים. ולכן מציינת התורה שכשמת אהרן התאבל כל העם שלושים יום, "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ), זאת משום שאף פעם לא אמר לשום אדם "נכשלת, סרחת, או אתה אשם".
 
מקובלים אנו מרבותינו, שכאשר התורה וחז"ל מעלים על נס דמות מסויימת, נעשה הדבר, כדי שנזדהה עמו ונתנהג כמוהו. לכן לא הסתפקו חכמינו בציון העובדה שאהרן היה משכין שלום, אלא אף פירטו כיצד עשה זאת: כשהיה הולך לאחד ומדבר דברים טובים על זולתו, ואומר לו כיצד הוא מתחרט וכואב על מה שנעשה ביניהם, והוא (אהרן) לא היה הולך ממנו עד שהיה מסיר את הקנאה והכעס מליבו של השומע. וכן כשהלך אל האדם השני לפייסו, היה אומר את אותם דברים שאמר לראשון, עד שהיה מסיר קנאה וכעס מליבו של השומע. וכשהיו נפגשים השניים "נשקו זה לזה" (אבות דרבי נתן).
 
חז"ל, שדבריהם נאמרים בדרך קצרה, הקדישו במשנה זו מלים רבות לתאור הדרך שבה פעל אהרן. הם הבהירו שהוא לא עשה זאת כלאחר יד, אלא ישב אצל כל אחד מהם, כדי להסיר את הקנאה המקננת בלב וגורמת לריב בין בני אדם. מעיון בדברי חז"ל מתברר, שהצלחתו של אהרן להפוך שנאה לאהבה נעשתה על ידי שאמר לכל אחד מה שהוא רצה לשמוע – ש"חברך רואה את עצמו כאשם, ואותך צודק" – וכל זאת להטיל שלום בין שונאי נפש.
 
קורא השורות, השואף לגדולות, ואומר בליבו "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי…" – והפעם למעשה אהרן – אולי ממתין להזדמנות שתיפול בחלקו מצווה גדולה כדי להיות שותף להשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאישתו, בין שכנים וכו’.
 
אך לא צריך להרחיק לכת או להמתין זמן רב!
 
הוא יכול להגשים את פועליו של אהרן גם בביתו שלו (עם בן זוגו, ילדיו, קרובים וחברים) וליישם את דרכו של אהרן לקדם את השלום באמצעות אמירות התואמות את מחשבתו של הזולת – וזאת ללא הגבלה, כל יום ובכל רגע, והכל בכוחה של מילה טובה אחת!
 
 

כתבו לנו מה דעתכם!

1. דנה

כ"ד אלול התשפ"ב

9/20/2022

מדהים ביתר
רצוי תמיד להוסיף דוגמאות למחמאות בפועל
מאגר מחמאות

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה