לשמור על הלב שלם

 

 

במקורותינו מסמל הלב את מרכז החיים הרוחניים והגשמיים.

 

"לב בנפש – כמלך במלחמה" (ספר יצירה), כלומר, הלב הוא מלך האברים. עוד אמרו חז"ל: "כל האברים תלויים בלב".

 

מכיון שהלב הוא בעל תפקיד גדול בגופו של האדם, הן בגשמיות והן ברוחניות, הרי שהתפקיד ש"הוטל" עליו הוא תפקיד גדול ובעל חשיבות עליונה. ומכיון שהלב הוא "מלכם" של כל האברים, וכל האברים תלויים בו, הרי שהוא צריך "לעשות" ככל שיוכל למען "נתיניו". עליו לשמור על המורל שלהם ולהזרים אליהם חיים ואנרגיה. כמו כן, עליו להיות יצירתי, לבדוק תמיד כיצד לשלב רעיונות וחידושים על מנת לחבר את החלק הרוחני והגשמי של האדם –  הגוף והנשמה.

 

כבעל תפקיד שכזה, עליו להיות ניחן בתכונה חשובה מאוד כדי שיוכל למלא את תפקידו בשני המישורים המאפיינים את האדם – רוחניות וגשמיות.

"ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע" (מלכים א, ג). ממש כך, הלב צריך לשמוע ולהקשיב! זאת התכונה!

 

אומר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ח"א, כט): "כי דיבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דיבור, בחינת (תהלים יט): אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם", והשמיעה תלויה בלב, כמו שנאמר בפסוק הנ"ל. אם המילים המושמעות אינן מצליחות לחדור אל תוך לב השומע, הרי הן כמו שלא נשמעו מעולם. ואין הכוונה לשמיעת הדברים נטו, אלא להבנת משמעותן. לזה הלב חייב להיות קשוב.

 

תהליך השמיעה אומנם מתחיל בשני האברים שקיבלנו במתנה, מאת הבורא יתברך, בשני צידי ראשנו – האוזניים, אולם עיקרו וסיומו הוא על ידי שהלב יבין את הנאמר, כמו התלמיד שדברי מורו נכנסים אל ליבו, כי עיקר הבנת דברי מורו היא על ידי הלב, לחרות את הדברים הנשמעים על ליבו.

 

לב שומע, לב מקשיב ומבין, זוהי, אם כן, התכונה החשובה ובעלת כח רב אותה צריך הלב כדי לקיים, לעשות ולהבין את צרכי "נתיניו" – שאר אברי הגוף.

 

דימויים רבים מתארים את הלב, כמו "לב מבין", כלומר שתבונת האדם היא מן הלב (ברכות סא, א). כשהלב מרגיש דברים נסתרים, לכן הביטוי הנפוץ להרגשה זו היא "הרגשת הלב" – דהיינו דברים שאי אפשר להסבירם או להוכיחם, אך הלב "מרגיש" אותם. גם את בני האדם מסווגים, לעיתים, בדימויים מעין אלה, כמו: אדם עם "לב אבן" או "לב זהב" וכדומה.

 

הלב מרגיש וחש את כל הכאבים בהם חשים כל אברי הגוף. הוא מרגיש וחש אף את השמחה שלנו, את החששות, מגיב לרגשות כמו אהבה, שנאה וכו’. לכן, אומר רבי נחמן, הלב הוא בינה, כלומר בינה שבאה מתוך הבנה, מכיון שכאשר אדם סובל הלב "מבין" את סבלו וחש אותו.

 

אכן תפקיד חשוב עם אחריות גדולה מאוד קיבל הלב, וכל עוד הלב שומע ומקשיב המערכת מתפקדת כראוי.

 

אחת הדרכים שיכולות לגרום ללב להקשיב ולשמוע היא התפילה, ועל דרך זו נאמר: איזו היא עבודה שלב? התפילה! מכיון שתפילה היא עבודה ודרך יקרה וחשובה לגרום ללב לשמוע, וכבר אמרו חז"ל שהתפילה עומדת ברומו של עולם.

 

כשאנו מתפללים, עלינו לרכז את תשומת ליבנו ולשמוע את המילים שאנו אומרים כדי שיחדרו אל תוך ליבנו, וכשהלב "שומע" אותן אזי הקב"ה "ישמע" את תפילותינו וייעתר להן.

 

אבל מה קורה כשמשהו "משתבש", חלילה? ומתי זה יכול לקרות?

 

כוחות רבים ומנוגדים מצויים בגוף האדם וגורמים לו לסבל, לכן חייב להיות האבר המיוחד שיוכל להשליט סדר כדי שהכל יתקתק כמו שעון.

 

אבל יש פעמים בהן הלב לא מצליח לתפקד כ"מלך האברים" והוא "מאבד" מהשפעתו. הוא הופך לכלי משחק בידי אלה שהוא כביכול שולט בהם. במקרה כזה הוא הופך ל- לב כסיל, כלומר ללב הנשלט על ידי התאוות והתשוקות אליהן נמשך הגוף החומרי.

 

חכמי התלמוד הכירו את מבנה הלב (על ידי הבנת והכרת לב בהמה) כגון, חדרים שנקראים "חללים", החלל הקטן והחלל הגדול, חדרי הלב, מחזור הדם וכדומה, ושייכו זאת למבנהו הרוחני. החדרים מימין ומשמאל מאוכלסים ביצר הטוב וביצר הרע, לכן הלב הוא בעל היכולת לבחור בין טוב לרע.

 

מבחינה רוחנית, משימת חלוקת הטוב נמצאת בחלקו של הצד השמאלי של הלב, כלומר מקום מושבו של היצר הרע, שתפקידו להסתיר את הטוב ולפתות אותנו לעשות רע, חלילה. אם הלב מבין וקשוב לדבר זה ומבצע את תפקידו ושולט על נתיניו, הרי הוא מביא על ידי זה תוצאות רוחניות טובות.

 

רבי נחמן אומר (ליקוטי מוהר"ן ח"א, רמ"ט): "עיקר הגבורה – בלב. כי מי שליבו חזק, ואינו מתיירא משום אדם ומשום דבר, יכול לעשות גבורות נוראות ולכבוש המלחמות על ידי חוזק ותוקף ליבו, שאינו מתיירא ורץ לתוך תוקף המלחמה, וזה בחינת מה שאמרו חז"ל: ‘איזהו גיבור? הכובש את יצרו’".

 

כלומר, כוחו העיקרי של האדם הוא בליבו, ומי שיש לו "לב חזק" לא יפחד משום דבר. אדם בעל "לב חזק" יכול להשיג נצחונות רבים מאוד, לכן גם יוכל לכבוש את יצרו, כפי שאמרו חז"ל, כי עם לב חזק יכול האדם לשלוט בכל מצב ולהתגבר על כל מכשול. ולב חזק הוא לב ששומע את דיבורי התפילה, הלימוד וכדומה, ועל ידי זה הוא מתחזק ומתגבר על המכשולים. וגם אם האדם "נופל" מבחינה רוחנית ולא הצליח לגלות גבורה, הרי שיש לו בסיס יציב וטוב לשאוב ממנו כוחות ולצאת שוב פעם ל"קרב".

 

ברגע שאנו מתגברים על היצר הרע, אנו זוקפים לזכותנו נצחון גדול מאוד, לכן מלמד אותנו רבי נחמן, שאדם שניחן בלב חזק אל לו לחשוש מלהיכנס למלחמה נגד יצרו, כי אמרו חז"ל: "הרשעים הם ברשות ליבם…אבל הצדיקים – ליבם ברשותם" (בראשית רבה לד). הרשע נשלט על ידי תאוות ליבו, אולם הצדיק מושל ברגשותיו וברצונותיו (שמקורם בלב) על ידי חוזק ליבו (התגברות הצד הטוב שבו על הרע) לכן ליבו ברשותו, שליבו "מתנהל" על פי רצונותיו, ולכן הוא גם לא חושש משום דבר והוא יוכל לעמוד איתן מול כל מכשול. ומכיון שעל ישראל נאמר: "ועמך כולם צדיקים" (ישעיה ס) על כן כל אחד מאיתנו יכול להגיע למדרגה זו ב"ה, על ידי שלא ייאש את עצמו ויחזק תמיד את עצמו להמשיך הלאה.

 

כמו שהבנו, בלב האדם יש שני יצרים: האחד טוב, והשני רע. כששניים שנמצאים במקום אחד וכל אחד מהם נוטה לכיוון אחר, מן הסתם, נוצרות מחלוקות ביניהם. הצד הימני של האדם, שהוא צידו הרוחני, מנותק מצידו השמאלי, שהוא הצד שחותר אחר החומר. אדם שעדיין לא עבד על נטיות ליבו וטיהורו ירגיש את המחלוקת הפנימית הזאת, ולרוב המחלוקת הפנימית תעסוק בענייני אמונה, המטרות וייעודים שאליהם האדם שואף להשיג ולעיתים מלוות במבוכות, קונפליקטים, בלבולים וכדומה, כך שרוב המחלוקות הפנימיות סובבות סביב רוחניותו של האדם.

 

לכן, לב חצוי צריך לחבר!

 

רבי נחמן נתן עצה. בנוסף לתפילה וההתבודדות שהן עבודות יקרות מאוד ובעלות השפעה עצומה כדי לשבור את "לב האבן", שהן המידות הרעות, התאוות, התשוקות, הגאווה, המחלוקות וכו’, ולהשיג "לב שומע", הוא גם מסביר לנו שלימוד התורה, ספרי הלכה, וספרים העוסקים ברוחניותו של האדם – אף הם יסייעו לחיזוקו של הלב והכנעת הרע שבו, זאת משום ששימוש בבינה ובחכמה, על מנת ליישב מחלוקת של תורה (כמו בדיונים בין החכמים בספרים הקדושים (גמרא וכו’) והבהרת דעתם של החכמים), יסייע לחבר את שני החלקים שבלב ולהשכין שלום ביניהם. כלומר, עצם העיסוק בדיונים שמובאים על ידי החכמים בספרים הקדושים – אותם "וויכוחים" שהובילו לקביעת הלכה על פי חכם זה או אחר – יש בידו לסייע להשכנת שלום בין שני צידי הלב.

 

מכיון שהיצר הטוב מייצג את ממלכת הקדושה, לכן לימוד התורה, הלכות וחיזוק הרוחניות – יחזק אותה. ובנוסף, העצות שנקבל ממקור מים חיים זה הן עצות ממקורות ראויים, העוזרים לשבור את כוחות האשליה ויצר והמחשבות הרעות בלב האדם (כי "תחילת עבירה – הרהורי לב", חז"ל), מה גם שעצות ממקורות לא ראויים "מחלידות" ואוטומות את הצינורות המקשרים את האדם לרוחניותו, לבוראו ולסובבים אותו. (לסובבים אותו משום שהתגברות הרע, שמוביל למידות רעות, גורם להרחקת אדם כזה על ידי זולתו).

 

דרך נוספת לחזק את "שמיעת הלב" היא השמחה!

 

כיצד?

 

אומר רבי נחמן: "אי אפשר להשיג יישוב הדעת אם לא משיגים תחילה שמחה" (ליקו"מ ח"ב, י).

 

אנו רוצים לדבר עם הקב"ה, רוצים ללמוד ולהרחיב את האופקים הרוחניים – לכל זה צריך יישוב הדעת כדי שהלב ישמע. וכשהלב שומע, אזי מגלה האדם את האלוקות שבתוך ליבו. לכן אומר רבי נחמן "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"!

 

השמחה היא רגש בעל עוצמה גדולה וחשובה להתפתחותו הרוחנית והגשמית של האדם, מכיון שרגש זה גורם לאדם להרגיש משוחרר מכל כבלי העולם, ולהרגיש פתוח יותר להתמודד מול ההתנסויות והקשיים בחייו. 

 

אדם עצוב ודכאוני, לעומת זאת – אטום! הרגשות, מעוצמת הכאב של הדיכאון והעצבות, נשחקות. הוא נעשה כעסן, מתוח וחסר מנוחה, כך שעל "לב שומע" לא נותר לדבר בכלל, מכיון שהלב "חסום" בפני רגשות שמחה שיכולים לשפר את הרגשתו, מרוב עצב ודיכאון שהובילו אותו לייאוש.

 

נכון, השמחה היא לא דבר שקל להשיגו, ומאידך, גם לא קל לשמור עליו לאחר שהצלחנו להשיג אותו. אבל, אומר רבי נחמן "צריך האדם להכריח עצמו בכל כוחותיו לזכות לשמחה". כיצד? "כשהאדם כל היום בשמחה, אזי קל לו ליחד לו שעה ביום כדי לשבר את ליבו ולהשיח את אשר עם לבבו לפני ה’ יתברך. אבל כשיש לו עצבות, חס ושלום, קשה לו להתבודד ולפרש שיחתו".

 

השמחה, אם כן, מסייעת לנו לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים עם בוראנו (וזולתנו) כדי לגרום ללב לשמוע! בזמן הזה אנו יכולים לפרוק מעלינו את כל המטענים והמשא הכבד המעיקים על ליבנו ולספר לאבינו שבשמים הכל, לבקש עצות, הדרכה והכוונה כיצד להתמודד עם בעיות, קשיים וכדומה. לכן, מוסיף רבי נחמן, "לזכות לשמחה זה קשה וכבד יותר משאר כל העבודות" – קשה להשיג, אך קשה לשמור. אבל התבודדות הזכרנו, לא? אז זאת הדרך לשמור על מידה יקרה וחשובה זו.

 

הלב הוא מרכז הרגש. מרכז האהבה, השמחה והיראה. הלב "אוהב", "מבין", "מרגיש" ו"חזק". אולם הוא צריך להיות "לב שומע" כדי לדעת שהוא ניחן בכל התכונות הנפלאות הללו, ועל ידי זה לשמור על אחדותה של הממלכה כולה. לכן, עלינו להתפלל לאבינו שבשמים ולבקש ממנו שיזכה אותנו ללב שומע, בנוסף לחוש השמיעה שבו ניחנו, כי רק אז נוכל לחברו כראוי ולעמוד נחושים ואיתנים במלחמת היצר, שאף הוא שוכן בתוך ליבנו, ולהכניע אותו.

 

ומכיון שמדובר ב"מלך" ו"מלכות", אף אחד מאיתנו לא ירצה לגרום לפירוקה של הממלכה הפרטית שלו, אלא ההיפך, כל אחד מאיתנו יעשה כל שביכולתו כדי לשמור על אחדותה וקיומה על הצד הטוב ביותר, ועל ידי זה נזכה לקיים את "ולעבדו בכל לבבכם" – בשני היצרים.

 

וממבט מהשורה התחתונה אל הנאמר לעיל, הרי שקיבלנו מספיק סיבות טובות כדי לשמור על שלימות הלב!