הפנים שלך – פרשת השבוע בהעלותך

פרשת בהעלותך

 

 

"בהעלותך את הנרות" וכו'. פירש רש"י: שתהא שלהבת עולה מאליה.

 

מובא בליקוטי מוהר"ן (תורה כא), שהנרות הם שבעת מוצאי הפנים, וכשאדם מקדש את שבעת מוצאי הפנים, כלומר ששומר את עיניו – ממראות אסורים, אוזניו – משמיעת דברים אסורים, כגון לשון הרע וכו', אפו (נחיריו) – שלא מריח ריחות המעוררים דמיון לא טוב, וכן כששומר את פיו – ומדבר רק בקדושה ודברים הנצרכים, אזי זוכה להשיג אור של "קדם", שהוא שכל שבא לאדם ללא הקדמות.

 

זאת משום, שהשכל האמיתי והחכמה האמיתית תלויים בקדושה של כל אחד ממוצאי הפנים, ועיקר לימוד התורה הוא בשביל הקדושה, משום שזאת התכלית של הלימוד, וכמו שכותב רבי נתן זצ"ל, בהקדמתו לליקוטי מוהר"ן:

 

"כי לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה – שכל עיקר כוונתו הקדושה של רבינו הקדוש בכל תורה ותורה שגילה, ובכל דיבור ודיבור שיצא מפיו הקדוש – הכל היה רק בשביל לזכות את ישראל ולהביאם לידי מעשה ישרה, לרמוז להם מרחוק ומקרוב, להורות להם עצות ותחבולות עמוקות ונפלאות להתקרב אל השם יתברך מכל מקום שהוא". עכ"ל.

 

נמצא, שעיקר התורה הוא בשביל המעשה, וכמו שאמרו רז"ל: שאם חכמתו מרובה ממעשיו, אזי חכמתו נעקרת, כי העיקר הוא המעשה כנ"ל.

 

לכן, כדי שהתורה תתפס בנשמתינו בהיותה מלובשת בגוף, צריכים להכין לה כלים זכים, נקיים ונאים. על כן צריכים לשמור את שבעת מוצאות הפנים, שהם הכלים להעביר אל נשמתינו את התורה הקדושה, וכאשר הם זכים וטהורים, אזי הנשמה נהנית מזה וזוכה להשיג השגות עליונות, והשגות אלו הן מה שקורא רבינו הקדוש שֵׂכֶל הנקרא "קדם".

 

ישנם שני מיני שכלים: שכל פנימי ושכל מקיף.

 

השכל המקיף, שהוא העליון יותר, הוא "ניצוץ", אולם עדיין לא נתפס. לכן צריך שיהיה לניצוץ הנ"ל כלי להיתפס בו ורק אז הוא נעשה שכל פנימי. כלומר, שהאדם תופס בשכלו את הדבר, כי כל עוד שהשכל לא נעשה פנימי, אין האדם יודע עדיין מה לעשות עם הדבר.

 

אולם כאשר הוא זוכה שה"ניצוץ" יתפס, אזי השכל המקיף, של הדבר ההוא ושל התורה שהוא לומד, יורד ונעשה פנימי ונתפס בשכלו. וכדי שהחידוש הנ"ל ירד מהמקיף אל הפנימי בבהירות ויתפס על השכל, יובן ויתיישב בשכלו כראוי, צריכים הכלים, שהם שבעת מוצאות הפנים, להיות זכים מכיון שרק כך יובנו חידושי התורה. כך הוא הדבר לעולם תמיד – שיש קודם כל שכל מקיף, ואחר כך הופך המקיף להיות פנימי.

 

וזהו שכתוב: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות" – הנרות הם כנגד הפנים, כנגד שבעת מוצאות הפנים, וכשהאור המקיף יורד דרך הכלים, וככל שהכלים זכים ונקיים יותר, כך נתפס הדבר בשכל יותר.

 

נמצא, שכשאדם מקדש את עצמו, אזי זוכה לתורה יותר בהירה וברורה, זכה ונקיה. על כן צריך האדם להשתדל מאוד שהתורה לא תהיה אצלו חכמה נכרית, כמו שלומדים היום חוכמות חיצוניות, אלא חכמה שתהיה קשורה בליבנו, ברמ"ח אברינו ושס"ה גידינו. וכשהתורה נתפסת באיברים ובמעשה, אזי היא "תורת חיים", וכל זה כמובן תלוי בקדושה.

 

נמצא, שככל שמתקדשים, כלומר שיש שכל יותר אמיתי, אזי הקדושה הזאת מביאה את האדם לבהירות אמיתית, ומתוך כך למעשה האמיתי ולחכמה האמיתית, ועל ידי זה זוכה האדם להגיע לתיקונו האמיתי.