המרשם לחולה ולרופא

 

 

מאז נודע לי, מפיו של הד"ר, שיש לי בעיה כלשהי עם שריר הלב – הייתי עירני לכל מיחוש וכאב.

 

"בעזרת ה’ תוכל לחיות אם זה", אמר לי הרופא, "אולם בזהירות, בעירנות, בשימת-לב על הקורה ובהשגחה תמידית".

 

נזהרתי תמיד מהתאמצות-יתר ומכל העלול להכביד על פעולת הלב. "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" אמרה התורה. גם זו זכות ומצווה: לעשות ככל שניתן כדי לשמר בנו את רוח החיים, כל זמן שהנשמה בקרבנו.

 

כעבור זמן, חשתי כאב מעיק ומוזר, בחלק הימני של בטני, מיהרתי לעשות את דרכי אל הרופא, וממנו אל צילומי הרנטגן בהפנייתו ואל שאר טיפולים מתישים – תקופה ארוכה הילכתי ממכונים רפואיים לבדיקות שונות, נסעתי באוטובוסים בין המן האדם – ורב שרעפי בקרבי אודות המציאות שהחיים בצילה של בעיה כה שונים, הכל נראה כל כך אחרת.

 

זיכני ה’ יתברך לחוות את המשמעות היהודית של נשיאת הסיכון בגופי, והיא: ההתהלכות האנושית בעיניים מוגבהות תמיד, בלב לשמים, בידיעה הפשוטה שהחיים אינם שלי כי אם חננו אותי בזכות לחיותם ולנצלם לעשיית רצון ה’. "חביבים יסורים לזה שרואה אותם כשלוחי דרחמנא. מהדקים הם את הקשר בין יציר ליוצרו יתברך ומעלים אותו לעולם שכולו אור, מורם מנטיות גופניות. כי זה כל האדם. ואשרי חלקו" – שורות בהירות מאיגרת ה"חזון איש" זצ"ל.

 

הגעתי אל אחת התחנות האחרונות, הקובעות את ההמשך: חדרו של פרופסור צוחר הנודע והבכיר. בידי תיק של צילומים ותוצאות, חוות דעת מכל המי-ומי עם המלצות לטיניות לרוב, מרופאי לב עד רופאי מעיים. המתנתי בסבלנות, שקט ליבי בקרבי וידעתי כי בידיים טובות מופקדות רוחי.

 

"באלוקים בטחתי לא אירא, מה יעשה לי בשר". הרביתי להתפלל מתוך ספר התהילים שבתיקי. נגיד שהוא יאמר שאכן יש משהו חלילה בגוף – וכי סוף פסוק הוא? הרי כשם שבידו יתברך לחולל בהרף עין שינוי מן הבריאות אל ההיפך – בדיוק כך מסוגל להתבצע השינוי מן החולי אל הבריאות. מעבר לכך: כל אשר יקרה עמי, לטובה. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי"…

 

על אותו ספסל המתנה, ציפו איתי עוד אנשים – מרוטי עצבים, מדוכדכי-רוח וכבויי-מאור על עולמם שנעצר עליהם באחת. עיניהם נשואות אל הדלת שנפתחת ונסגרת: עוד אחד יוצא, איך נראות פניו? מה שמע בפנים? מה אני עומד לשמוע?

 

איך אומרים תמיד – "העיקר הבריאות"? כשיהודי מאמין עטוף באמונה המסייעת לו להתמודד – וממש בסמוך לו אנשים באותו מצב, או במצב קל יותר, המתוחים עד כדי פקיעה – או אז שוב מתברר כי אחרי ככלות הכל הבריאות היא לא ממש העיקר הראשון במעלה, יש בעולם עיקר חשוב ממנה: האמונה. ברגעים שמגזירת עליון הבריאות רופפת, חס ושלום, ותלויה בסימן שאלה, עלול האדם להתמוטט ללא אותו ‘עיקר חשוב’ שמעל הבריאות – רק עמו יכול להתייצב…

 

"רוח איש – יכלכל מחלהו, ורוח נכאה – מי ישאנה" (משלי יח). בעל רוח –  יתעודד גם במחלתו, גופו חולה אך לא רוחו. אולם מי ישא את נכא-הרוח בהשחיר עליו עולמו ואין שמש אמונה לו, גם לא כוכב, אין גופו עמו ולאסונו גם רוח אין בו.

 

***

משקפיו על קצה אפו, מצחו הרחב נחרש קמטים, מעמיק לעיין בכל הממצאים הרפואים שלפניו, כירורגיים כקרדיולוגיים, והעט המוזהבת מקישה בעצבנות על אצבעו. השולחן עמוס דפים והעלעול נמשך ארוכות כדי לוודא ולאושש את הקביעה. עוד כמה גירודי-פדחת ולאחריהם הנה הוא פוצה את פיו, השליח: "…גידול במעי הדק…"

 

שתיקת עיכול.

 

ידעתי כבר את הממצא הזה ובכל זאת נעים היה לי שהוא יפריכו. מסיט את המסמכים הצידה, מיישר את בתי-עיניו ומשלב את אצבעותיו במין-סמכותיות: "במקרים רגילים הייתי מורה על ניתוח מיידי, המסוגל בהחלט להביא מזור ופתרון. אלא שבמקרה שלך מתמודדים אנו, בנוסף על הקורה במעי, עם בעיה בשריר הלב. ניתוח גורלי מסוג זה, מהווה סיכון של ממש לתקינות הלב. שריר הלב בעייתי, אינו כשיר לעמידה בניתוח מכביד שכזה. אלא שהגידול כפי שהוא, אף הוא מהווה סכנה".

 

הייתי מגדיר את המצב במילים: אוי לי מניתוח ואוי לי מבלעדיו’.

 

שוב שתיקה.

 

"מהי רמת הסיכון הגבוהה יותר", ביררתי, "ביצוע הניתוח או אי-ביצועו?" לפעמים אתה שואל שאלות, לא בהכרח כדי לקבל תשובות כי אם כדי לשאול עוד, להוציא עוד פרטים, לשמוע יותר בהרחבה – אך הפרופסור נצמד לשאלה וענה עליה במדוייק: "חמישים מול חמישים. ‘פיפטי פיפטי’. איני רואה כל אחוז אחד לכאן או לשם".

 

פרופסור צוחר החל מתקרב לסיכומים:

 

"שמע, החיים – שלך הם. בידך ההחלטה. אם תרצה להינתח, על אף סיכון השריר, תוכל לחתום כאן ולבצע את הכל במהירות ויעילות. אם תחליט להימנע מניתוח, על אף סיכון הגידול, אתה חוזר מכאן הביתה ומניח לעניינים להתגלגל ללא התערבותנו. בשני המקרים: האחריות עליך בלבד. את ההחלטה קבל ממש בהקדם האפשרי, הרגעים החולפים אינם מטיבים עמך".

 

ליבי קפא בקרבי, נצבט אימה.

 

רגע קשה לפת אותי בעוצמה: מי אני שאחליט? איך אוכל להכריע בשאלה קשה זו של חיים ומוות? פרצתי בבכי: אי לי עם מי להתייעץ ואיני קשור לאף מקור ממנו אוכל לקבל עצה. זה לא מכבר עליתי לארץ ישראל, ואיך אקבל החלטה כאן ועכשיו? מורה פשוט אני במקצועי, לא רופא ולא פרופסור, איך אקבע אני במדוכה שאף הפרופסור המומחה אינו ידוע לקבוע בה?

 

"שלך הם החיים…בידך ההחלטה…האחריות עליך" – המילים האלה הרעישו באוזני כפעמוני-כנסיה שצרמו באוזני רבות טרם עליתי ארצה: ‘שלך?’ ‘בידך?’ ‘עליך?’…האכן כך? הרי אני מכיר ‘עליך’ אחר לגמרי: "עליך נסמכתי מבטן"…"ואני עליך בטחתי…", ‘בידך’ שונה לחלוטין מתמלל משפתותי תמיד: "בידך אפקיד רוחי"…"בידך עיתותי הצילני…", ‘שלי החיים?’ – "לך אני הושיעני…", "הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך…"

 

ידי נחה על תיקי, ממששת כמאליה את ספר התהילים. מחיתי דמעה והרהרתי. מלכתחילה סבור הייתי לשוב הביתה ולהפוך בדבר ביני לבין עצמי עד שאשוב בהקדם עם מענה. אולם במחשבה נוספת הבנתי כי אין בכך תועלת כי אם עינוי: אם מדובר בספק ‘חמישים מול חמישים’ המצפה להכרעתי, מה יועילו בעניין עוד שעות של לבטים? וכי יש לי בכלל דעה בנידון?!

 

"עשה עימי טובה", ביקשתי, "אני חושב שבכל מקרה עלי להחליט מיידית, אולם נחוצות לי כמה דקות של תפילה לפני כן. אודה לך אם תניח לי להתייצב בפינה, להתפלל בטרם יקבעו מילותי את המשך הדרך".

 

שקט קצר.

 

לרגע נדהם הרופא קלות מן המשאלה הבלתי צפויה. "בבקשה, אך קצרה". אדיב היה והמום מעט. העובדה שלא המתינו נוספים אחרי – הקלה על העניין. צוחר נפנה לטפל במסמכים שלפניו ואני קמתי אל החלון, פתחתי את התהילים והתפללתי על חיי, מבקש עזרה ברגעים הקשים העוברים עלי עתה. כל-כולי מזדעק לישועה ופי ממלל חרש את מזמורי דוד המלך ע"ה. הצרה עצמה תפילה, הבעת הצרה – ‘ביצור’ ככינוי המדרש (פרשת אתחנן) – הינה אחד מעשרה לשונות של תפילה.

 

ניצבתי והיללתי את הקב"ה בשירי דוד עבדו שנקלעו אל מול עיני, קראתי מן התהילים בקשות והמיות ככל הכתוב, היטבתי את הרגעים בזכות הגדולה שניתנה לי לדבר לפני שומע תפילה. כי האדם ממלל גבורותיו ומשמיע תהילותיו – והקב"ה מאזין מבין שיטי ההילול ההודיה והשבח, אל הצרה שהביאתו לתפילה. "כשבני ישראל ניגשים אליו בתפילה מתעורר עת רצון, כדמיון בן חביב שבא לפני אביו ומעורר בו תענוג ורצון…" (שפ"א ואתחנן).

 

עודי מתפלל, קורא בחרדה מפרקי התהילים, מאובן רגשות ברגעים הגורליים כל כך, וקולו של פרופסור צוחר נשמע לעברי פתאום: "יודע מה? למה אני מפחיד אותך כהוגן? בהרהור נוסף אני מגיע למסקנה שונה…". עם התהילים פסעתי לעבר שולחנו, הוא בהה בי בעיניים מזוגגות: "הסיכון לשריר הלב הינו אך ורק אם הניתוח יתבצע במשך למעלה מארבע שעות. ניתוח סטנדרטי להוצאת גידול אינו מתארך מעבר לשלוש שעות, כך שלא נראית לי כל בעיה לאשר את הניתוח…הייתי אומר שאני ממליץ עליו".

 

השינוי הפתאומי המם אותי. שמעתי שוב והבנתי. התנהלתי מלמעלה, נטלתי עט וחתמתי כי הנני מאשר את ביצוע הניתוח, והנני יודע שאם…ואם…אז הכל עלי והכל באחריותי ואין לי כל תביעה. מה אנו, מה חיינו. חתימה קלה, שיחת טלפון וגם תור נקבע לאישפוז ולניתוח. יצאתי ממנו המום ומעורפל, הותרתי את צוחר מהורהר על כסאו, הלכתי הביתה וה’ לנגדי כתמיד, מימיני בל אמוט.

 

כי בהינף יד חורצים גורלות, משמים. בהינף רגע משתנים דברים מן הקצה אל הקצה – ומסוגל היציר הדל לעמוד בזה אך ורק אם יודע מי ריבון השינויים, מי החורץ ומי שליחו…

 

***

עלוף-חולשה ורפוי-כוחות, דל תחושה ואפוף מכאובות – פקחתי את עיני למחצה, מזהה את האור הנשקף ומודה להשם יתברך על ליבי הפועם, על השריר שנותר לשרוד בניתוח שבעזרת ה’ הוכתר בהצלחה.

 

טרם ידעתי את היום והשעה, טרם התוודעתי למאומה – אבל דבר אחד אני יודע: אני חי וקיים! מודה אני לפניך, שהחזרתי בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. התארך הניתוח ככל שהתארך, העיקר שב"ה השריר קיים והגידול לא. שבתי למעמקי השינה, זריקות טשטוש ליוו אותי. אישפוז ארוך מאחורי ולפני. עוד נכונו לי ימי התאוששות רבים עד שאמצא את עצמי יושב ב"ה על המיטה ושב לחיים.

 

***

באחד השבועות הבאים, תוך כדי היגלות חסד ה’ עלי, נכנס לחדרי אדם נכבד המתחיל לשאול בשלומי. מברר את מצבי ומטיב להכיר את העובר עלי: "מה שלום הלב? מה שלום המעיים? איך עבר הניתוח? ואיך ההתאוששות?…"

 

לפליאתי נרגש הלה סביבי, חש קירבה גדולה אלי אף אם איני זוכר שפגשתי אותו אי-פעם…תהיתי בשקט מי זה ואיזהו? הרי מבני משפחתי יחיד אני השוהה כאן בארץ. בחיי האישיים אני בודד וגלמוד. מכרים בודדים לי ואם זכרוני אינו נפגם במהלך הניתוח – זה אינו אחד מהם.

 

הוא נכנס עימי לשיחה, ווידא כי בכוחי לשאת זאת, ואז הציג את עצמו כגיסו של פרופסור צוחר, אחי אשתו. "באתי להודות לך". כך, לא פחות ולא יותר. התחיל לגולל התרחשות מופלאה שאני המסובב משמים, מבלי ידיעתי, להיות האיש שבמרכזה:

 

"זה שנים שאחותי, אשתו של פרופסור צוחר, הגיעה למסקנה ברורה על חייה. מעוניינת היא מכבר להחיל שינוי משמעותי בכל הלך החיים. כסף יש להם, הרבה מאוד. עושר ללא אושר. בתים ומכוניות, מעמד-יוקרה שרבים לוטשים אליו עיניים ומאחלים לעצמם מחצית ממנו. אלא, שאט אט, החל כל זה מתקבל בעיניה כמסגרת אומנותית לתמונה, ללא התמונה עצמה. היא חשה בחסר עצום עד דיכאון, מבקשת תוכן אמיתי לחיים. ראתה את החיים השונים בביתי, המאופיינים בשמירת תורה ומצוות, והבינה כי באופן כללי בזה היא חפצה.

 

"בעלה הפרופסור לא התווכח עם עצם ההשקפה כי יש להוסיף משהו לחיים, אך מכאן ועד להקדיש זמן לשיחת-צוותא עם הרב המקומי – עוד רחוקה הדרך. הזמן עשה את שלו, מפעם לפעם גברה עליהם תחושת החדלון, אלא שהזמן העמוס לא הניח לקרן האור לחדור פנימה אל חייהם. כך עד לפני שבועות אחדים, מאז החל השינוי המהותי:

 

"גיסי הפרופסור שב באחד הימים מן הקליניקה, נסער ונרגש ממחזה ששבה את ליבו: פציינט במצב לחוץ השופך את נפשו בדמעה לאלוקים, מתוך ספר תפילה, שואב כוחות להפקיד גורלו בידי יוצרו. מעודו לא ראה דבר כזה. הוא רגיל לראות התפרצויות מסוגים שונים וברואים המתקשים להחליט. המעמד ההוא הסעיר אותו ולא נתן לו מנוחה.

 

"סערת נפשו לא שככה: ‘אינני מבין את עצמי’, הגיב בשומעו על הצלחת הניתוח, ‘מעולם לא אבין איך הוצאתי מפי הסכמה מפורשת לניתוח. מי זה הערב לי כי הניתוח לא יתארך יותר מארבע שעות ויסכן את חיי המנותח? מי הוא זה שהעניק לי עוצמה כל כך סמכותית לקבוע החלטה במצב של ‘תיקו’, של ‘חמישים מול חמישים’, כי הוצאת הגידול תעלה בהצלחה ולא תבוא על חשבון שריר הלב? ה’ ישמור! מנין לי לקבוע בוודאות ובקלילות כי אין כל בעיה וכי מצידי אני ממליץ על הניתוח? הנסתרה בינתי? האם עשיתי דבר כזה במשך השנים הרבות של עבודתי האחראית?’ – פעולתו ייסרה אותו, דווקא עכשיו ניעור אליה וזו לא הרפתה ממנו.

 

‘אין זאת’, אמר גיסי, ‘אלא שהתפילה שלו מוססה אותי, חדרה אלי והוציאה ממני הסכמה ואישור, לגשת אל מה שגלוי היה וידוע לפני שומע התפילה – שעתיד להתבצע הניתוח בהצלחה. משמים רצו שהוא ינותח, אני הוא זה שעיכבתי ותפילתו השיבה אותי על עקבותי – לחזור בי מיידית ולהמליץ לו על צעד זה’.

 

דיבורים כאלה החלו נשמעים שוטפים בביתו. הפרופסור החליט כי בא הרגע המתאים לגשת מיידית אל הרב. ‘ברור לנו כי זו הדרך’, הבהיר באוזניו, ‘אין לי ספק כי זה הכיוון, באנו רק לשאול את שעלינו לעשות כדי לזכות להימנות על הולכי הדרך הזאת, הנכונה’…"

 

***

טולטלתי בהתרגשות כבירה. "להודות לי באת? בוא נודה ביחד לזה שלו טוב להודות ולשמו נאה לזמר". שרירי ליב זעו ובני מעי רטטו, כל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך. רגע קשה המלווה בתפילה, והכל זוכים בעטיו להתאוששות – המטופל והמטפל גם יחד.

 

גם בני הזוג צוחר הגיעו בהמשך, וכמה נפלא היה לראות את הפנים היהודיות של הפרופסור, על דיוקנו נח רוך של נולד מחדש, אי-אלה זהרורים ראשוניים מאותה שלוות-נקיים המוכרת לנו מדיוקנאות עולמנו. וכששב מר צוחר- שב כל כולו, עם כל העוצמה הפרופסורית, עם הבטחון העצמי ואיתנות ההחלטה העשויה ללא חת. במו-עיני ראיתי אותו, לאחר חודשים ספורים – בכיפה לראשו וציצית לכנפותיו.

 

כי בהינף-יד חורצים גורלות, משמים. בהינף רגע משתנים דברים מן הקצה אל הקצה – ומסוגל היציר הדל לעמוד בזה אך ורק אם ידע מי ריבון השינויים, מי החורץ ומי שליחו…

 

(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).