וביום השביעי תעצור

להשתחרר מהן ולהיכנס פנימה.

 

 

מה פירוש "שבת"?

 

שבת פירושה שביתה, עצירה. והעצירוֹת – שונות הן.

 

הסוג הראשון של השבת – עצירת הזמן. זוהי ההגנה הראשונה והחשובה ביותר. אדם שבמשך שישה ימים (וכמו שהזוהר אומר שלחרב הזו יש שישה קצוות) ממלא את כל הצרכים והתביעות של העולם, ביום השביעי אומרים לו – עצור.

 

וכדאי להבהיר: בתפישה האמיתית של התורה, שבת אין פירושה רק לנוח מעמל השבוע, לאכול ולשתות. זה איננו עניינה העיקרי של השבת. עניינה העיקרי הוא להפסיק את זרם התביעות! לאפשר לאדם לנוח, להשתחרר מהן ולהיכנס פנימה.

 

איך עושים זאת?

 

אין הדבר קשור למושג העבודה המוכר לנו, להימנעות מן הפעולות היומיומיות, המכבידות. אין התורה אוסרת, למשל, לגרור שולחנות ממקום למקום אף שהדבר כרוך במאמץ פיזי. כי מה שאסור איננו המאמץ הפיזי, כי אם, כלשון התורה "מלאכה". לא "עבודה".

 

מלאכה היא פעולה הקשורה לשינוי במציאות. זוהי פעולה שבה המחשבה משועבדת למציאות השינויים ומעורבת בהם. פעולה הדורשת מן האדם את מוחו ותשומת ליבו, ולאו דווקא את כוחותיו הגופניים (ולכן מובן מדוע, למשל, אסור בשבת להדליק חשמל. נוצר כאן שינוי, מעגל חשמלי נסגר. ואין הדבר קשור כלל למידת הקושי שבעשיית הפעולה). ומאחר ש"מלאכה" דורשת מהאדם את מוחו ("מלאכת מחשבת" – שיש בה חכמה), אזי עדיין כבול הוא בשבי "מעגל הקסמים" של השינויים. והלא המטרה היא שהמוח יהיה פנוי לחלוטין.

 

כמובן שגם הגוף צריך לנוח. חשוב לשבת ולהיפגש בנחת עם המשפחה, לאכול, לישון, לקרוא ספר טוב. אך זו איננה המטרה העיקרית של השבת. המטרה העיקרית, כאמור, היא לנתק את כבלי השינויים מן המוח. אם אדם עושה פעולות הקשורות לשינוי, אזי מוחו משועבד לשינוי והוא איננו יכול לגעת באחדות. ואם, לעומת זאת, הוא מתנתק מן השוני ונוגע באחדות, אזי אותה אחדות "מקרינה" אורה גם לתוך השינויים, כאשר יחזור וישוב אליהם אותו אדם בימות החול.

 

בבית המקדש הייתה מנורה בעלת שבעה קנים. התורה מספרת שהלהבות של ששת הקנים החיצוניים הופנו לעבר הלהבה המרכזית. באותו אופן, אומרים חז"ל, משפיעה השבת על כל ששת ימי השבוע משני "צדדיה". שלושה שלפניה, ושלושה שמאחריה.

 

כפי ההכנה לשבת, כפי ההתנהגות והמחשבות בשבת, וכפי יכולתו של האדם להשתחרר מן השינויים של החול ולגעת בקודש, מטילה השבת אור על ששת ימי המעשה. אור זה נותן לאדם את הכוח להיזכר, גם בעודו טבוע בחול ומסובך בחשכתו, היכן הוא נמצא בסולם הרוחני, היכן היא נקודת האחדות המאירה בתוך כל השינויים.

 

מאחר שהשהיה בתוך העולם התובעני הזה הינה כורח המציאות, בקלות עלול האדם השקוע בעשייה יום-יומית לשכוח את תכליתם של כל השינויים הנקרים בדרכו. עליו לדעת, שכל השינויים הללו יכולים לשרת את המטרה האמיתית, את הטיפוס בסולם הדעת.

 

טיפוס שכזה מתאפשר רק בתנאי שהאדם זוכר את נחיצות העלייה בסולם הזה ומקשר את ששת ימי המעשה על כל גוניהם השונים עם האחדות האלוקית. אבל אם אין לאדם "מקום" בו הוא עוצר ומסתכל על תכליתם של הדברים, בלי כל צל של ספק ילך וישתכח עניין התכלית מדעתו.

 

למה הדבר דומה?

 

לאדם המטפס על הר גבוה. הוא יודע שכוונתו להגיע אל הפסגה, אך העלייה על ההר כרוכה בנפילות, פציעות, הסתבכויות בקוצים, עייפות וייאוש. ואם אותו מטפס איננו עוצר ומתבונן מדי פעם אל הפסגה אליה הוא שואף להגיע, קרוב לודאי שהוא יהפוך במהרה ליצור אומלל, שאינו יודע על מה ולשם מה הוא עוסק בכלל בטיפוס המייגע הזה. בשלב כלשהו גם יתכן מאוד שיחליט לחדול מן הטיפוס ולרדת מן ההר. אולם אם יעצור ויסתכל אל הפסגה מעת לעת יזכור – הלא לשם פני נשואות, ומשום כך "שווה" ליפול ולעבור את כל הסבל הכרוך בעליה הזו. יש תכלית. יש טעם.

 

עצירה זו היא השבת. ההגנה הראשונה על האדם, שלא תיפגם ולא תאבד דעתו.

 

המלאכה הראשונה המוזכרת במשניות של מסכת שבת היא "הוצאה מרשות לרשות", וזוהי אחת מן הדוגמאות המאלפות ביותר להמחשת מהות השבת.

 

בשבת ישנן שתי "רשויות" עיקריות:

 

האחת – "רשות היחיד", שהדוגמא הקלאסית ביותר שלה היא ביתו של האדם.

והשנייה – "רשות הרבים", כגון רחובות, כבישים. העולם החיצוני.

 

(יש, כמובן, הגדרות מדויקות יותר לרשויות השבת, אולם אנו השתמשנו לצורך העניין רק בהגדרה כללית ביותר).

 

ובכן התורה אומרת שבשבת אסור לקחת חפץ ולהוציאו החוצה או להכניס חפץ מבחוץ פנימה (כל זה כמובן רק במידה ואין "ערוב". אם יש "ערוב", הוא מצב הלכתי מסוים ההופך כל רשות לרשות היחיד, אין כל איסור בטלטול).

 

אם נתבונן בדבר נגלה, שאחד הדברים החשובים שאדם רגיל לעשות הוא להכניס דברים לביתו. זה בעצם כמעט כל מה שהוא עושה. כלומר הסיבה בעבורה יוצא האדם את ביתו היא על מנת לעבוד או לעשות דבר מה אחר, שתכליתו – להביא בחזרה הביתה – כסף, אוכל, חפצים, או סיפוק ממה שעשה, ראה או למד.

 

כשאדם מוכר או קונה חפצים או ידיעות, מטרת פעולותיו היא "להביא את הדברים הביתה", שהרי הבית הוא המקום בו אדם שומר את רכושו, הן הפיזי והן הרוחני. הוא מביא אל ביתו את הרכוש, הדעות וההשקפות בהם הוא מעוניין, ומוציא משם את הרכוש וההשקפות שאין לו חפץ בהם.

 

זוהי תמצית פעולותיו של האדם בששת ימי החול – איסוף, בירור והפרדה. אולם בשבת הדבר אסור. ומבאר רבי נתן, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, שבמלאכה הזו מקופל יסוד כל ההתרחקות מן הריבוי והשינוי והכניסה אל האחדות. לעזוב את "רשות הרבים" ולהיכנס ל"רשות היחיד". רשות היחיד מרמזת על האחדות, רשות הרבים על השינויים הרבים במציאות היום-יומית המסיחים את דעתו של האדם מן האחדות הזו.

 

 

ועוד אומרים חז"ל: "שבת היא מעין עולם הבא".

 

כפי שנאמר קודם לכן, השבת היא שביתה, עצירה. זוהי עצירה התלויה בבחירתנו ובנכונותנו להיענות לצו האלוקי לעצור את הזמן. ישנן כמה מיני עצירות נוספות הקשורות בטבע ואינן תלויות כלל בבחירה האנושית. העצירה הידועה ביותר לבני האדם ובאותה מידה אף המודחקת ביותר היא המוות. עובדת קיומו של המוות איננה ניתנת להכחשה ולא רק שקיומו ברור, אלא שהוא גם יכול להתרחש תוך דקות ספורות לכל אדם. אולם למרות הכל רוב בני האדם בעולם מתנהגים כאילו מציאות של מוות איננה קיימת כלל.

 

אדם צובר לעצמו ממון מתוך תחושה שהוא עתיד לחיות לנצח. לפעמים הוא רוכש קניינים שאף שמונים שנות חיים לא יספיקו לו בכדי להשתמש בכולם.

 

מוות הוא מצב שבו דבר אחד ברור: אדם מפסיק לתפקד באופן המוכר. מה מתרחש איתו או עם נשמתו אינו עקרוני לעניינינו. מה שברור הוא שהוא מפסיק לחיות בגוף. מפסיק לחיות בעולם הפיזי המוכר. וזהו הקשר בין שבת לבין "העולם הבא", לבין עצירת המוות שתפריד את נפש האדם מגופו ותעביר אותו למימד אחר.

 

לעניין זה השבת היא מעין "חדר אימונים" לקראת מצב שבו באמת הכל יעצור. אם אדם עושה את העצירה הזו ושומר שבת כראוי, פירוש הדבר שהוא יודע שיגיע זמן שבו הכל יעצור, שהוא יודע שיגיע זמן שבו תפסק יכולת ההתערבות שלו בשינויים הגשמיים של העולם הזה. מה שעשוי להיוותר בידו הינו שינוי רוחני בלבד. ולכן אדם ה"מתרגל" את עצירת השינויים על ידי שמירת השבת, קונה לעצמו כלים להתמודד עם אותה מציאות סופית של עצירת השינויים לכשיגיע אליה, תהיה משמעותה ומהותה מה שתהיה.

 

 

האנושות כולה הולכת ומתקרבת לקראת שבת מסוג אחר.

 

זוהי "שבת העולם", עצירה ושביתה של היקום כולו. חז"ל מספרים לנו שהקב"ה ברא את העולם לששת אלפים שנה. אנו נמצאים לפי הספירה העברית בהתשס"ה – 5765 שנה מבריאת העולם, כלומר מאתיים שלושים וחמש שנה לפני סוף האלף השישי של בריאת העולם. גם לעולם בכללותו יש סוף. וגם האנושות בכללותה כגוף כללי (כשם שהאדם הוא גוף כך גם האנושות היא גוף) צריכה להתכונן לשבת הזו.

 

הכנה זו של המין האנושי כרוכה בתהליכים שונים המתרחשים היום בעולם. בפרט בזמן האחרון אפשר לראות שמתרחשים דברים שאין לנו הבנה בהם אך כל בעל רגישות יכול להבין שדבר מה רב משמעות מתרחש.

 

האלף השביעי הוא ה"שבת" של היקום כולו, זאת לפי מניין שנות העולם ב"שנה האלוקית" לכל אלף שנים "אנושיות" (כמאמר הפסוק בתהילים: "כי אלף שנים בעיניך כיום"…). מיקומנו המדויק, אם כן, ב"מפת הזמן העולמי" הוא ברבע האחרון של היום השישי.

 

אם נקביל את ששת ימי העולם לששת ימי השבוע נגלה שאנו נמצאים ב"יום השישי" אחר חצות היום (יום ולילה נחלקים לשתיים. שני חצאי לילה ועוד חצי יום שווים לשלושת רבעי יום, ואנו, כאמור, כבר "נכנסנו" לרבע האחרון שלו). ובכן, כפי המובא בהלכה בעניין קבלת שבת, מזמן חצות היום השישי אפשר וצריך כבר להתכונן לקראת בוא השבת ביתר שאת. מלאכה קבועה כבר אסורה, אפשר ללכת לטבול במקווה לכבוד השבת ועוד…

 

גם המציאות, המוכרת היטב לשומרי שבת, משתנה ככל שהשבת קרבה. יש להספיק לסיים מטלות רבות. הניקיונות והסדר לכבוד שבת בעיצומם ופעמים רבות הכל עדיין "מבולגן" ומלוכלך.

 

הסיכוי לאבד את שיווי המשקל, בשל הצורך למהר, אף הוא גדל. מוזר. דווקא לפני הרגע המופלא של הדלקת נרות שבו הזמן כמו "קופא", שבו הכל נקי ומצוחצח, ושלווה עוטפת הכל, דווקא בסמוך לרגע הזה, גדולים השינויים יותר מבכל ימות החול, כאילו מתעצם ה"חול" בכל כוחו בטרם יגווע ויקטע באחת.

 

גם המציאות העולמית בימינו, ימי הרבע האחרון של יום שישי ה"עולמי", דומים מבחינות רבות ליום שישי ה"קטן". העולם "מבולגן" ו"מלוכלך". השינויים המתרחשים בו מהירים להדהים, הן מבחינה חברתית, הן מבחינה מדינית והן מבחינות אחרות. גם בתחום הרוחני חלים לא מעט שינויים. מבוכה וספק מתעצמים מן הצד האחד, ומשיכה יתירה לצד האמונה והקדושה, שלא נראתה כמוה בעבר, מפציעה מן הצד השני.

 

מבחינת ההכנות ל"שבת העולם", אפשר כבר "ללכת לטבול במקווה". כבר יש בעולם כלים איכותיים מאוד, על ידם יכול כיום כל אדם לטהר את עצמו ולהכשיר את עצמו לקראת הבאות. אחד מן הכלים הללו, ואולי האיכותי ביותר, הוא הנקרא בפי רבי נחמן "התבודדות".

 

 

אין די לאדם בשבת הרגילה פעם בשבוע, אומר רבי נחמן. אדם צריך לעשות לעצמו "שבת" בכל יום, לייחד לעצמו בכל יום שעה ולשבות. לצאת החוצה, לעצור את שטף החיים. לבחור לעצמו מקום בו הוא נמצא לבדו (עדיף בטבע), ולחשוב על חייו. מהיכן הוא בא? מה היו מעשיו? האם זה היה טוב ומועיל? האם מעשיו מקדמים אותו בסולם הדעת הרוחני?

 

אם ניקח אדם ממוצע וננתק אותו לרגע מכל המטלות העומדות בפניו ונכניס אותו לחדר מבודד, ללא אמצעי תקשורת, בידור ותרבות או גירויים אחרים, למשך זמן של שעה, לא יותר, יתעוררו בו תחושות של מתח ולחץ נפשי. אם נשאיר אותו במקום זה למשך תקופה ארוכה יותר הוא עלול גם לאבד את שפיותו.

 

מדוע?

 

כי רוב בני האדם מפחדים פחד מוות להיות עם עצמם לבד. הם חשים צורך עז למלא את ה"לבד" הזה במשהו. במוסיקה, בחבר, בספר, בשיחת טלפון. כי בעת הבדידות הזו אדם פוגש את עצמו. וה"עצמו" הזה מלא בבלבולים, בספקות (שלעיתים נסתרים גם מעיניו שלו), וכשהוא מסתכל על עצמו הוא רואה שם חלל. אומנם, דווקא החלל הזה הוא המקום בו אמורה לשכון הרוחניות שלו.

 

אומר רבי נחמן – אל תפחד מעצמך. צא לשם במכוון. לא בכדי להתקף בהלה, אלא כדי לחפש ולמצוא את הסולם למעלה. כדי לחפש ולמצוא את הנקודה הרוחנית המאירה באור אחר את כל החיים הגשמיים, את כל השינויים.

 

רבי נחמן מכנה את העבודה הרוחנית הזו – התבודדות. שורשה ועיקרה – פניה אל הנשגב והנעלם, אל האלוקים. הפניה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורת שיר או זעקה או במילים הנאמרות באותו אופן שהן נאמרות לחבר, ממש כשם שאדם מספר לחברו על כל מה שעובר עליו, על רצונותיו, על כאביו, לבטיו ומחשבותיו.

 

פניה זו אל האלוקים הינה אחד הדברים העוצמתיים ביותר המסוגלים לבנות באדם, בפרט בדור הסוער שלנו, את תמונת העולם הרוחני, את ההגנה שלו.

 

 

(מתוך: "אור פנימי" מאת המחבר, אתר "לב הדברים")