כח…עוצמה…לדעת להשתמש בהם נכון

 

 

 

בניגוד לתפישה המקובלת, המושג "רע" איננו דבר מוחלט. כלומר, אי אפשר להצביע, למשל, על כח מסויים באדם ולומר "זהו רע", שהרי כבר אמרו חז"ל: "אין דבר שבראו הקב"ה לבטלה" (מסכת שבת). וכן אמרו: "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך אדם שאין לו מקום" (משניות מסכת אבות פרק ד).

 

כל מה שיש בעולם, וכל מה שיש באדם – יש לו תכלית וביכולתו להביא תועלת. הנקודה העיקרית היא רק – באיזה אופן משתמשים בו.

 

נתייחס לדוגמא אל האש. האם האש היא דבר רע? אם היא מוגבלת לתנור, לנר וכו’ – ביכולתה לחמם ולהאיר, אבל אם נניח לה לצאת מחוץ למקומה – תגרום נזק גדול.

 

דוגמא נוספת: אדם שותה כוס חלב, ומן הכוס נשפכות כמה טיפות על השולחן. מרגע זה נקרא לטיפות אלו "לכלוך", ואילו לחלב שבכוס נמשיך לקרוא "חלב". מדוע? משום שבעודו בכוס ניתן להשתמש בו, וכאשר יצא חוץ למקומו, איבד את שמו המקורי ואת מהותו המועילה.

 

וכן במידות האדם. האם שנאה היא תמיד מידה רעה? לאו דווקא, תלוי את מי שונאים. לשנוא את הרע והעוול ואת גורמיו הוא בהחלט "נתיב" חיובי להפנות אליו את כח השנאה. (אדרבא, אדם שאדיש לעוול ולרע אינו מראה בכך על צידקותו, כי אם על פגם בנפשו). ולהיפך – אהבה. האם היא תמיד חיובית? לאו דווקא. אדם האוהב את העוול ואת גורמיו משתמש לרעה בכח האהבה. כאן צריך דווקא לכלוא אותו ולהגבילו.

 

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים", אומר שלמה המלך בחכמתו. "עת ללדת ועת למות, עת להרוג ועת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק, עת לאהוב ועת לשנוא"…

 

אם כן, לכל חפץ, דהיינו לכל רצון, וכן לכל אדם ולכל עניין שבעולם – ישנם זמן ומקום ראויים ומועילים, ולהיפך – זמן ומקום בהם אותו חפץ ועניין עצמו הופך רע ומזיק.

 

קלקול, על פי יסוד זה, הוא כל דבר שאיננו נמצא במקומו האמיתי. תיקון, היינו אותו דבר עצמו, בהימצאו בגבולותיו המקוריים, המדוייקים.

 

 

רבי נחמן בספריו משתמש הרבה בעקרון זה, ובתארו, למשל, את מצבו המקולקל של העולם הוא משתמש במילים הבאות: "והיה רוח סערה גדול בעולם, ורוח הסערה הפך את כל העולם כולו, שהפך מים ליבשה, ומיבשה לים, וממדבר יישוב…ובלבל את כל העולם כולו…" (מעשה "מבעל תפילה").

 

גם תיקון העולם על ידי מלך המשיח מתואר על ידו כהחזרת הדברים למקומם:

 

"…וראה שאם יקחו את האדם הזה ויעמידו אותו בתוך הגן הזה, אז יוכל כל אדם להכנס בשלום אל הגן"…

 

"…והסתכל וראה שחסר מן הכסא למעלה איזו שושנה, והיא מונחת למטה, וצריכין לקחת אותה משם ולהניחה למעלה"…

 

"… כי המלך שהיה, עשה כל דבר בחכמה, באופן שלא יבין שום אדם את העניין, עד שיבוא חכם מופלג, שיבין את הדבר, ויוכל לכוון ולהחליף ולסדר את כל הדברים כראוי"…

 

"…וציוה לסדר כולם בסדר הראוי…ואז התחילו כולם לנגן ניגון נפלא מאוד. ועשו הפעולה הראויה להם, ואז נתנו לו המלוכה…" (מעשה "מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו").

 

 

ובכן – במושג תיקון ישנם שני מימדים.

 

המימד האחד – הוא תיקון העולם בכללו. דבר זה ייעשה על ידי בורא עולם לבדו, ללא קשר הכרחי עם מעשי בני האדם (ככתוב: "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש איתי"). ובמוקדם או במאוחר עתיד הקב"ה להשיב את כל הדברים אל מקומם. זהו הנקרא בפינו – גאולה. גאולת העולם.

 

המימד השני – הוא תיקון האדם עצמו, ובעניין זה יש לכל אדם בחירה חופשית והדבר תלוי בו – האם לעסוק בתיקון עצמו, דהיינו בחתירה אל מקומו האמיתי ושלמותו, אם לאו – וזוהי הגאולה הפרטית.

 

וכאן נשאלת השאלה החשובה ביותר: "כיצד עושים זאת?"

 

כשאדריכל ניגש לתכנן בית, עליו לבדוק את טיב הקרקע, האם היא מתאימה למבנה המתוכנן? האם אין בה תנועות העלולות למוטטו?

 

על פי הנתונים שבידו עליו גם להמליץ באלו חומרים כדאי להשתמש לשם הקמת המבנה ומהו העיתוי המתאים ביותר לחפירת היסודות.

 

לנו – המבקשים לברר מהותו של הבניין הרוחני, בניין נפש האדם, מבחינה מסויימת קל יותר. כל הנתונים על טיב הבניין, החומרים, ואופן השימוש בהם, כבר רוכזו וסודרו עבורנו בצורה המפורטת והמדוייקת ביותר.

 

לצורך הבניין הנקרא "נשמת ישראל" מונה לפנינו בורא עולם בתורתו את כלי העבודה – הלא הן המצוות, ומזהיר אותנו מפני הגורמים העלולים לחבל ולקלקל בניין זה, הן העבירות.

 

(לעיתים, כפי שציינו, שינוי המקום והזמן הוא לבדו עשוי להפוך תיקון לקלקול, מצוה לעבירה ולהיפך. אכילת חלות בסעודת שבת תיחשב למצווה ותיקון הנפש, ואילו אותה פעולה עצמה בפסח תיחשב לעבירה חמורה. הדלקת נרות שבת היא מצוה חשובה לתיקון האדם והשלמת רוחו, אולם רגע לאחר כניסת השבת תיחשב הדלקת האש לנזק רוחני גדול).

 

מובן, שלצורך ההשתלמות בתיקון הנפש וההימנעות מקלקולה, הדבר הראשון שאדם חייב לעשות, הוא ללמוד. ללא בקיאות בהלכה, (היא ריכוז הפעולות והכלים הנחוצים לנו כיהודים להגיע למקומנו הראוי), לא יועיל כל הרצון הטוב, והאדם עלול בנקל לקלקל בעודו משוכנע שעוסק הוא בתיקון.

 

אולם אף שהבקיאות בחוקי האלוקים היא דבר ראשון במעלה, אין די בכך, משום שעדיין נותרים "חללים" רבים בחיי האדם שאין לו ידיעה ברורה איזו דרך תוביל לתיקון ואיזו דרך לקלקול. מהי העת לשנוא ומהי העת לאהוב? מתי לפרוץ ומתי לבנות?

 

לימוד מופלא זה – כיצד ראוי להתנהג בכל רגע ורגע – הוא אתגר לכל החיים, וההשתלמות בו אינה פוסקת לעולם. בעיקרו – להבין היטב היטב ולקבוע בלב במסמרות של ברזל, שאין רגע בעולם דומה למשנהו, שאין מקום דומה למקום, ואין אדם דומה לרעהו.

 

 

בעצם מה שנאמר כאן הוא דבר פשוט – צריך כל הזמן לחשוב, צריך להפעיל את הראש. אולם רובנו, למרבית הצער, מעדיפים להימלט אל מערכות התנהגות קבועות מראש, דפוסים קבועים של תגובות, הרגלים והנחות יסוד בלתי משתנות.

 

אדם מפחד משינויים משום שהשינוי מחליש את אחיזתו בתמונת העולם המוכרת לו. אבל הויתור על ההשתנות הוא הרסני, כיון שהוא ויתור על עצם החיים, שמהותם, צמחיה והשתנות. (מבוסס על תורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן).

 

 

כותב רבי נחמן מברסלב (תורה קי"ב): "העיקר שהכל תלוי בו הוא אמת, לילך בדרך אמת לפי מדרגתו". היכן שהאדם נמצא, אפילו בתכלית השפלות, יש לו תקווה – אם יש בו אמת.

 

 

אפילו אם יודע האדם דרך אמת מהי, אפילו החל צועד בה ומיישמה, עליו לבדוק, קודם כל, את מצבו ומעמדו האמיתי בעולם, ורק כך תהיה השקפתו על חייו בהירה ואמיתית.

 

המידה העיקרית והמכריעה ביותר המונעת מן האדם לראות את מצבו האמיתי, היא מידת הגאוה.

 

כולנו נגועים ברעל הגאוה, וזו מעוותת את יכולתנו לראות את מקומנו ומעמדנו האמיתי בעולם. שהרי סוף סוף כל אדם יודע כי מיליארדים כמוהו נולדים ומתים, באים לעולם וחולפים ממנו, ורק קומץ קטן מאוד של בני אדם יודע בכלל על קיומו או יצטער על מותו.

 

כמה קצרים חייו של האדם בתוך הזרם הגדול של ההיסטוריה האנושית. כמה פגיעים, חלושים וחשופים גופו ונפשו לתהפוכות החיים. כמה מוגבלים כשרונותיו לחשוב, להבין לזכור או לנתח את המציאות. כמה דברים נעלמים לגמרי מדעתו ורחוקים בתכלית מהשגתו. וכמה, לאור הקטנות הזו, פעוטים וחסרי חשיבות כל שמחותיו או התרגזויותיו, כמו שכתב שלמה המלך בחכמתו (קהלת ט): "כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה. ואין להם עוד זכר, כי נשכח זיכרם. גם אהבתם, גם שנאתם, גם קינאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש".

 

זהו מקומו ומדרגתו האמיתית של המין האנושי – שפלות וקטנות. ולו היה מכיר בקטנותו, היה מכיר, מתוך כך בגדלות הבורא, ומתבטל אליו, והעולם היה בא אל תיקונו. (וכלשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק שני סעיף ב’: "ויודע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפלה. עומדת בדעת קלה, מעוטה, לפני תמים דעות").

 

אומנם ארס הגאוה מסתיר מעינינו את הדברים הברורים והפשוטים הללו, ומשום כך מדמה האדם שהינו מה שאיננו.

 

בתפיסת עולם כזו, ודאי שאינו מסוגל להשתחרר לעולם מקטנותו ושפלותו, מאחר שאינו מכיר בה ואינו מודה בקיומה. אולם דווקא זה המתבונן במעמדו האמיתי, מרוקן עצמו מתחושת החשיבות העצמית המעניקה לו תחושה כוזבת של ביטחון, הוא הוא שיזכה למעלה האמיתית, ככלי העשוי להתמלא רק לאחר שיתרוקן. וכן מובא בספר הזוהר הקדוש במעלת הענוה: "מאן דהו זעיר איהו רב, ומאן דהו רב הוא זעיר" (זוהר ח"א עמ’ קכ"ב), שפירושו – מי שהוא קטן (בעיני עצמו, דווקא הוא) גדול. ומי שהוא גדול (בעיני עצמו), דווקא הוא קטן.

 

"כל גיא ינשא, וכל הר וגבעה ישפלו", קורא הנביא (ישעיה מ, ד). אכן, השפל כגיא – סופו להתעלות ולהתנשא, ואילו הגאה כהר עתיד להיות מושפל. וכבר כתב רבי נחמן (הוספות לתורות מכתב יד רבינו ז"ל): "הנה הגדלות מפיל את האדם ומשפילו, הן בגשמיות והן ברוחניות". ומה תקנתה? – "רב לכם סוב את ההר, פנו לכם צפונה", ומבאר רבי נחמן (שם באותה תורה), שבמילים אלו מורה התורה לאדם להניח את גאוותו ("רב לכם סוב את ההר"), ולפנות אל פנימיותו, אל החלק הרוחני הטהור הצפון בתוכו ("פנו לכם צפונה").

 

רק כך, בהתבוננו בקטנותו האמיתית, יוכל להכיר במעלתו האמיתית. יש לאדם מעלה וערך, ואלו עולים לאין שעור על מעלת כל הברואים, אולם ערך האדם האמיתי יכול להתגלות רק לאחר שפינה מעצמו את גאוותו ויהפוך ל"כלי" לאור האלוקי. וכבר גילתה לנו התורה שזו היא מעלתם המיוחדת של ישראל, לבטל עצמם לבוראם, ככתוב: "לא מרובכם חשק השם בכם, כי אתם המעט מכל העמים".

 

אתם – בכוחם להמעיט עצמכם.

 

"לב נשבר ועצבות אינו עניין אחד כלל, כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות, שהוא מהטחול, היא סיטרא-אחרא והקב"ה שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך…"

 

"עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז, כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו. אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל לפני אביו שנתרחק ממנו…" (שיחות הר"ן מ"א, מ"ב).

 

בשיחה זו נוגע רבי נחמן בהבדלים הדקים שבין מידות הנפש ה"סמוכות" ודומות זו לזו, וממנה אנו למדים עד כמה מצד אחד מופלאה ועדינה היא עבודת הנפש, ועד כמה מסוכנת ומועדת לטעויות מצד שני.

 

מכאן גם מתברר עקרון חשוב בעניין כוחות הנפש – כל כח שהוא, יכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי. הכל תלוי באופן השימוש בו, ובביקורת המתמדת על פעולתו. (מובן גם, שאדם שאינו מבקר את כוחותיו ואינו מתבונן בפעולתם, יכול בנקל רב ובלי משים לסטות אל השלילי וההרסני…)

 

עצבות ולב נשבר. עד כמה דומים בעינינו המושגים והתחושות הללו. כמעט מילים נרדפות. אך כפי המתבאר מדברי רבי נחמן, שני מושגים אלה אינם אלא שני הפכים גמורים. שונים לחלוטין במקורם, ושונים לחלוטין בהשפעותיהם…

 

שורש שניהם – מרירות וצער נפשי. אך העצבות היא צער שצילם של המוות והיאוש מרחפים עליו, ואילו לב נשבר הוא צער המוליד חיים, כח מניע, מעורר…

 

כשאדם שרוי בעצבות פירושו של דבר שהוא חש בודד, כביכול הקב"ה השליכו לפגעי הזמן, אינו רואה בצרתו ועזבו לנפשו. או אז חש האדם כי אין טעם לדבר, אפסה תקווה, ואפילו גופו הפיזי הופך כבד וחסר תנועה.

 

ואילו לב נשבר הוא מרירות המלווה בגעגועים, מרירות שאיננה מטשטשת את התקווה, אדרבא, נותנת כוח לפעול ולשנות, כדרך שהגעגועים לאדם יקר עשויים להעניק כח לפעול גדולות ונצורות.

 

אם כן, מאחר ששניהם נובעים, לכאורה, מתחושה של מרירות – כיצד נוטה הצער הנפשי לעצבות ומתי הוא הופך ללב נשבר? דבר זה תלוי במידה מרובה ביותר, בתפיסת האדם את עצמו.

 

יסוריו של אדם המדמה כי מן הראוי היה שיתמלאו כל חפציו, כי הקב"ה "חייב לו" דבר מה, יולידו עצבות, כי משמעותם של יסורים בצירוף גאוה – עצבות, טרוניה וכעס.

 

ואילו זה הזוכה להכיר בקטנותו ושפלותו, משבאים עליו יסורים – מאשים את עצמו, ומצדיק עליו את הדין. עם זאת, עדיין מבקש הוא רחמים ונושא עיניו לבוראו שיושיעו. בחסד, ולא בדין. יסורים בצירוף ענוה – לב נשבר וגעגועים לה’.

 

וכבר אמר דוד המלך, העניו למרות מעלתו ומלכותו: "טובתי – בל עליך". רבונו של עולם, אף שאתה הוא מקור הטוב, בכל זאת "טובתי" דהיינו מילוי צרכי ורצוני, דבר זה "בל עליך", איננו מוטל עליך, אינך "חייב לי" דבר, ואין מקום לטרוניה כלפיך אם לא נתמלאו משאלותי…

 

(מתוך: "אור פנימי" מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").