השפעת כח הנגדיות

 

 

כשנדמה לאדם שרע לו הוא נמשך לעצבות.

 

מהו רע?

 

מפרש רבי נחמן מברסלב: "הרע הוא נגדיות, כל מה שהוא נגד רצונו של האדם הוא רע" (ליקוטי מוהר"ן נא). כלומר – לכל אדם רצונות משלו, וכאשר אין הדברים מתרחשים כפי רצונו, למציאות כזו קורא האדם רע. ומאחר שבעצם כל אדם רוצה ומצפה שיהיה לו תמיד טוב ונעים, ולעומתו עומד העולם הזה על כל צרותיו ויגוניו, נסיונותיו וקשייו, אזי ממילא כל מציאות העולם הזה מהווה "נגדיות" לרצון האדם.

 

כל נסיון שהאדם צריך לעמוד בו יוצר מצב של נגדיות. גם המאמץ שהאדם צריך להשקיע כדי להתגבר על תאוותיו ומידותיו הרעות או להתייגע בלימוד ובתפילה, הוא בבחינת מרירות לאדם, בבחינת "אוי לי מיצרי" (ברכות סא).

 

מצד אחד היצר משמיע קולו ותביעותיו ומיצר לאדם החפץ להכניעו. ומצד אחר – לאדם הנכנע ליצרו – מיצר ומציק המצפון, דהיינו היצר הטוב, שזהו בחינת "אוי לי מיוצרי" (ברכות סא).

 

ואם כן, בעולם שכולו "אוי" איך אפשר לצוות על שמחה? איך אפשר לשמוח?!

 

במעשה "שבעת הקבצנים" מספר רבי נחמן מברסלב אודות מלך אחד שרצה למסור את המלוכה לבנו, ובשעת המשתה שערך לכבודו אמר לו: "מאחר ואני רואה בכוכבים שאתה עתיד לרדת מן המלוכה ובכן תראה שלא תהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה".

 

ונראה לפרש שיתכן כי מדובר כאן במלכו של עולם, הקב"ה, שרצה למסור המלוכה והשלטון בעולמו לבנו, דהיינו לנשמות ישראל הקרויים לו בנים. אולם יודע תעלומות ראה, כביכול, שעל פי הטבע ("רואה בכוכבים") עתיד האדם להיכשל ולרדת מן המלוכה, להסתבך בחטא ובגשמיות העולם הזה, ולאבד את כתרו.

 

ועל כן הוא מזהירו מראש, שכשיפול ממדרגתו, יזהר מן העצבות וישתדל להיות בשמחה. ואם מזהירים אדם לעשות דבר-מה משמע שבאופן לא טבעי לא היה עושהו, ועל כן הוא זקוק לציווי והוראה מיוחדת כדי לעשותו.

 

ואכן באופן טבעי ופשוט נראה, כי נשמת האדם שירדה מגבהי מרומים לעולם העכור והשפל הזה תסתבך בעצבות ובצער על מצבה, על שני מיני ה"אוי" המציקים לה תדיר. אולם בא "המלך", הוא הקב"ה, ובאים צדיקיו הדבקים בו ומזהירים למרות הכל: "ובכן תראה שלא תהיה לך עצבות…רק תהיה בשמחה!". (גם רבי נחמן עצמו בדברו על שמחה נוקט לשון אזהרה דווקא: "כי זה ידוע שצריך האדם להיזהר מאוד להיות בשמחה תמיד" (ליקו"מ רפ"ב). נמצא, שציווי השמחה הוא ציווי שמשמעותו "שמחה למרות ואף על פי כן". המציאות הרגילה היומיומית, וההסתכלות הפשוטה על העולם אינם יכולים להוות בשום אופן מקור לשמחה.

 

נראה כי טמון כאן סוד כלשהו, הנסתר מן העין, איזו עצה סמויה כיצד לשאוב שמחה ממקום ועולם אחר, לא מתוך מאורעות העולם הזה.

 

לעיתים נדמה שישנה שמחה כלשהי גם כאן בעולם הזה – גם בעת הירידה מן המלכות – שהלא האדם עשוי לשמוח גם באכילה ושתיה, בחיי משפחה, בנחת מילדיו, בהתענגות על נוף יפה או צליל נעים, והרי סוף סוף כל אלו אינם בגדר איסור. אולם האמת לאמיתה היא, שמאחר שכל שמחות העולם הזה הינן חולפות עצב טמון בתוכן. "אם יסתכל על הסוף", כותב רבי נחמן, "אין שום שמחה בעולם" (ליקו"מ לג). וכי אפשר באמת לשמוח בדבר גשמי ובו בזמן לדעת שהוא בר-חלוף ועתיד לכלות מן העולם?

 

"אבל אם יסתכל על הסוף של הסוף", ממשיך רבי נחמן ואומר, "אזי יש לו לשמוח מאוד, כי סוף כל סוף, דהיינו התכלית, הוא טוב מאוד" (ליקו"מ לג). ומדרש מפורש הוא: "בעולם הזה אין המוות מניח לאדם שישמח, אבל לעולם הבא…"(מדרש תנחומא ויחי ג). ולכן, מי שזוכה להסתכל על מה שיצמח, בלי ספק, ממעשיו הטובים, יכול גם יכול לשמוח.

 

"כדאי לו לאדם לחיות שבעים שנה בעולם הזה", כותב רבי נתן, "עם כל הסבל והצרות, אפילו אם לא יחטוף ויעשה שום דבר טוב והגון, רק שימנע את עצמו מהרהור רע אחד פחות גם זה כבר כדאי" (שיח שרפי קודש א, סעיף תק"כ). והוסיף רבי אברהם בן רב נחמן: "וכל שכן וכל שכן כשעושים עוד איזו מצווה בודאי כדאי וכדאי" (שם). "כי גם כל העונשים המרים והמרורים שיצטרך לסבול (מי שעבר על רצונו יתברך) אף על פי שיהיו קשים ומרים מאוד, כאין יהיו נחשבים נגד העונג אשר יזכה גם הפחות שבפחותים שבישראל אם לא עשה בזה העולם רק מצווה אחת" ("כוכבי אור" ששון ושמחה, תפילה א’ בהנהגות). וראה עד כמה רחמיו יתברך מגיעים.

 

ולכן, אפילו כשירד מן המלכות להיכן שירד, צריך בן המלך לשמוח, כי במהותו תמיד ישאר בן מלך. והראיה לכך, שרק לבן מלך ניתנת הזכות שמכל מחשבה ומעשה טוב שיעשה בעולם הזה יקנה בו שכר נצחי, יקנה שייכות למקומו ולמצבו הטבעי – ארמון מלך מלכי המלכים, עולם הנצח. ונאמן הוא "בעל הבית" לשלם שכרו (משניות מסכת אבות פ"ב, משנה י"ד), וכמו שפירש רש"י על הפסוק "עבדו את ה’ בשמחה" (תהלים ק): "כל כך למה? דעו כי ה’ הוא האלוקים שמשלם שכר פעולתכם", והרי שתלה השמחה בשכר עולם הבא המעותד לבוא ולא בענייני העולם הזה.

 

אומנם, לעת עתה, נמצא כל אדם היכן שנמצא, ומקומו מרוחק מהיכל המלך והשכר הטוב שזכה בו שמור עדיין לעתיד. אבל ישנה דרך להביא את שמחת העתיד הזה ולחיותה בהווה, שהרי מצד המהות שייכות האדם רק לעולם הבא, ועניינו כאן בעולם הדמיון הזה זמני וחולף.

 

כשאדם יודע ומבין שכל מאורעותיו לטובתו, דהיינו שהקב"ה מנהל את חייו על כל תהפוכותיהם רק לשם תכלית אחת – קניין הנצחיות וחזרתו לבית אביו – אזי עשוי הוא לחוש "מעין עולם הבא" כבר בעולם הזה (ליקו"מ ד).

 

כשאדם קונה בעומק ליבו את הידיעה האמיתית הזו של ההבל שבענייני העולם הזה וההצלחה המופלגת שבקיום כל מצוה ומצוה, כשאדם מבין שיש סיבה לסבל, שיש לו טעם ותכלית וגבול, ושכל מה שעובר עליו, כולל נפילות וירידות גדולות, אינו יכול לפגוע במהותו הבלתי ניתנת לשינוי – נשמת אלוק נצחית, אזי אין עוד כח ל"נגדיות" העולם הזה לצערו.

 

לאמיתו של דבר, נובעים היסורים רק מחסרון הדעת (ליקו"מ ר"נ), והנחמה האמיתית ביותר מכל הצרות – על ידי הדעת (ליקו"מ כא), וכבר קראו חז"ל בקול ההולך מסוף העולם ועד סופו: "דעת קנית – מה חסרת" (נדרים מא).

 

אם יש לאדם דעת אמיתית – אין בעולמו חסרונות, אין רע ונגדיות, אין עצבות. ישנה רק שמחה עצומה על גילוי מהותו הנצחית, שהרי הוא בן מלך. שמחה על גילוי שייכותו המתמדת והבלתי פוסקת לאביו שבשמים, למרות מצבו הזמני של ירידה מן המלכות. המציאות הקשה, היסורים, עוגמת הנפש, כל אלו עתידים לחלוף, אולם מה שזכה האדם על ידי המאבק בהם לא יעלם לנצח. ודווקא מציאות הקושי היא שמאפשרת את המלחמה ואת השכר שבא בעקבות כל ניצחון, קטן ככל שיהיה.

 

כאן חשוב להעמיק בהבנת העניין: השמחה האמיתית יכולה לנבוע רק מתוך המאבק עם העצבות (ליקו"מ ח"ב, כג), עם ה"נגדיות" עם ה"רע" המדומה של העולם הזה. "הרע מבין את הטוב", כתוב בספר יצירה (פרק ו, מ"ב). "אין אדם מבין במעלת המתוק עד שטועם קודם לכן את המר", כתוב ספר הזוהר הקדוש (ח"ג דף מז).

 

הירידה אל עולם הסבל, והצעקה הגדולה של הנשמה שהתרחקה ממקורה ("אוי לו לבן שגלה מעל שולחן אביו" – ברכות ג) הם הם הזרע שדווקא ממנו עתיד לנבוט ולפרוח גילוי האור המופלא של שכר העולם הבא. וזוהי ההארה שתזרח בדעתו של כל הזוכה לה: איך כל מאורעותיו, כל סבלותיו, כל קושיותיו ומבוכותיו היו אלו שהובילוהו אל הנצחיות, וכמו שנאמר בפסוק: "אז ימלא שחוק פינו" (תהילים).

 

אולם רבי נחמן מברסלב מלמד שלא מוכרחים להמתין ל"אז" הזה בו "ימלא שחוק פינו", כי מהות האדם, כאמור, היא הדעת, ואם יעמול לקנות את הדעת הזו גם בעודו בגוף אנושי ובעת המצאו מעבר למסך העבה של תעתועי העולם הזה, אזי יכול לשחוק גם עתה.

 

"ובודאי לא ברא השם יתברך את האדם בחכמה נפלאה ונוראה כזו בשביל שיסבול עמל וכעס כזה בעולם הזה, כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות). הצער איננו התכלית. "כי כוונת השם יתברך בודאי רק לטובה, וכל הבריאה היתה כדי לגלות רחמנותו וטובו…וכל בריאת האדם היא רק בשביל התכלית, וזוהי הנחמה מכל הצרות והיגונות שסובל האדם בעולם הזה" (ליקו"ה, הלכות הודאה ו, סעיף ט).

 

 

אחת הדרכים הנפלאות להגיע לידי שמחה היא דרך הריקוד, וכמו שכתוב בכוזרי (קכ"ט): "דע כי הריקוד הוא עבודה לאלוקים והדבקות בו". וכן כתב רבי נחמן: "כשהשמחה של האדם היא כל כך גדולה עד שמגיעה לרגליו ורוצה לרקוד, אזי על ידי שרוקד דהיינו שמגביה את רגליו מן הארץ, עושה בזה תיקון גדול לעצמו ולעולם כולו". (ליקו"מ ח"ב, פא).

 

"וכשיש חס ושלום, דינים על ישראל, על ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים" (ליקו"מ י’). כי ידוע שברגלי האדם דווקא נאחזות הקליפות (כוחות הטומאה) ("עץ חיים שער ל"ח, פ"ב), דהיינו שהרגל, שהיא המקום הנמוך והשפל ביותר בגוף האדם, מרמזת על דרגה רוחנית נמוכה ורחוקה ביותר מן הקדושה. ועל כן, כשאדם מרים את רגליו בשמחה, על ידי זה כביכול מעלה ומרים גם את כל הבחינות והמדרגות השפלות ומקרבן אל הקדושה (ליקו"מ מ"א, ח"ב פ"א).

 

וכותב רבי נתן בליקוטי הלכות:

 

"כל אחד מישראל על ידי עבודתו את ה’ – מעלה ומברר השמחה מעמקי הקליפות, ומהפך ביותר היגון והאנחה לשמחה, שעל ידי זה תגדל השמחה ביותר, עד אשר תתברר השמחה בשלימות מעמקי הקליפות שאחיזתם בבחינת רגלין, בבחינת "רגליה יורדות מות" (משלי ה) כידוע, וכשתתברר השמחה משם ויעלו הרגלין מהקליפות אז יבוא משיח. [וכן ידוע שנשמות הדור האחרון לפני בואו של משיח הן כנגד רגלי אדם הראשון ועל כן נקראים "עקבתא דמשיחא" (שער הגלגולים, פ"א בסופו "ונמצא בדור האחרון") ועליהם מוטל תיקון זה של השמחה ביותר]. ויקויים "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" (זכריה יב) שזהו בחינת "עד דמטו רגלין ברגלין" המובא בזוהר הקדוש ומבואר בכתבי האריז"ל.

 

ועיקר עלית הרגלין מן הקליפות הוא על ידי השמחה, שעל ידי זה מעלין הרגלין מבחינת "רגליה יורדות מות", שהוא עצבות ומרה שחורה שהוא סיטרא-דמותא (צד המוות) כנ"ל. וזוהי מעלת הריקודים של האיש הישראלי, כשזוכה להיות בשמחה כל כך עד שמרקד, בזה מעלין הרגלין מהקליפות" (ליקו"ה, הלכות אבן העזר הלכות פריה ורביה, ה"ג, סעיף יג).

 

עוד נראה, שתיקון עצום זה של הריקוד שבקדושה והקשר שלו לעניין הגאולה, מרומז בסיפור הנשגב שסיפר רבי נחמן מברסלב על שבעת הקבצנים, שהרי גמר המעשה, דהיינו מה שהיה ביום השביעי עם הקבצן השביעי בלא הרגליים, לא סיפר רבי נחמן כלל ואמר שמשיח יספרו (חכמה ותבונה, סימן טו, דף קי"ז).

 

למעשה בודאי שבכל עת שמחה צריך האדם לעורר את עצמו ולרקוד, כמו שפירש רש"י על הפסוק "עת רקוד" (קהלת ג): "בחתנים וכלות". וכן כתב "המצודת דוד" שם: "בעת שמחת נישואין וכדומה". וכמו שסופר על רבי נתן, שפעם אחת היתה בנעמרוב (עיר ברוסיה) חתונה של אחד מקרובי משפחתו הרחוקים, והלך רבי נתן לחתונה כדי לעורר את עצמו לשמחה, ובלא סיבה זו לא היה הולך, כי לא היו קרובים כל כך עד שילך לחתונתם, רק מסיבת רצונו שיתעורר ליבו על ידי זה בשמחה. (שיח שרפי קודש ב, סימן א-תקע"ז).

 

ולא רק בעת שמחה כשמתעורר ליבו טוב לרקוד, אלא בכל עת שיוכל, ואפילו כ"סדר" מסדריו ומנהגיו הקבועים, כמו רבי נתן שנהג לרקוד בכל יום (שיח שרפי קודש א, סימן תקע"ד), וכמו שנוהגים רבים מחסידי ברסלב היום. ואם אמר פעם רבי נחמן מברסלב לאחד: "אתן לך דרך לתשובה – שתרקוד בכל יום" (שם תר"ס), בודאי אין הדבר ריק וקל, חלילה.

 

"וצריכים", כותב רבי נחמן, "להכריח את עצמו לשמוח בכל מה שיוכל ואם לפעמים דעתו מבולבלת ואינו יכול בשום אופן לשמח את עצמו – אז עצתו שיעשה את עצמו כאילו הוא שמח. ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה בלב, אף על פי כן על ידי שעושה את עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאוד גם בכל הדברים שבקדושה, שבתחילה צריכים לעשות את עצמו כאילו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה, ואחר כך זוכים לזה באמת" (שיחות הר"ן ע"ד).

 

 

דרך נוספת לעורר את השמחה היא הניגון, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב בספר המידות: "על ידי זמר תבוא לידי שמחה" (סימן שמחה י"ד). ו"טוב לאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד מאוד, ויש לו כח לעורר ולמשוך את לב האדם אל השם יתברך. ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו, כי את מעלת הניגון אי אפשר לשער" (שיחות הר"ן רע"ג).

 

 

דרך אחרת ומיוחדת לבוא לידי שמחה היא הצחוק. מעלת הצחוק, כידוע, היא עצומה, משום שיש בכוחו לשחרר את האדם, ולו לרגע, מכבדות נטל המאורעות וההתבוננות הרצינית מדי בהם. אתנחתא כזו, ויציאה לרגע ממשא היום-יום תוך ההסתכלות המבודחת, השונה, על המציאות יכולה לחדש את כוחותיו של האדם ולהביאו לידי שמחה.

 

בנוסף לכך, ברגע שאדם מתבדח, כלומר "שובר" את תפיסת המציאות הרגילה על ידי הכנסת צד של דמיון לתוכה (צחוק הלא נובע מעיוות המציאות), בכך הוא מכשיר את עצמו ל"שבירה" אמיתית (ולא דמיונית) של תפיסת המציאות.

 

כלומר – הופך את עצמו חשוף יותר לתפיסה רוחנית נעלה של העולם. ממילא מובן גם מדוע ההתנשאות לרגע מעל התפיסה הרגילה מביאה את האדם לידי שמחה – משום שהנפש נותקה לרגע מ"כבליה", הלא הם תפיסת העולם המצומצמת של האדם. עבור הנפש – רק חוויה כזו יכולה להיות סיבה לשמחה.

 

על כך כותב רבי נחמן: "מריבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף נפש וממון, על כן על פי רוב לא יוכל האדם לשמח את עצמו כי אם על ידי מילי דשטותא (דברים של שטות) לעשות את עצמו שוטה כדי לבוא לשמחה, שכל החיות בגוף ונפש תלוי בזה. גם למעלה (דהיינו בעולמות העליונים), נעשה מזה יחוד גדול על ידי בדיחא דעתיה דהיינו שמחה" (ליקו"מ מ"ח, שיחות הר"ן כ’).

 

אומנם צריך האדם להיזהר שלא יבוא לידי קלות ראש על ידי בדיחותיו, וכבר אמר רבי נחמן מברסלב שלשמיעת בדיחות צריכים שלושה תנאים: א. להיזהר שלא לפגוע בכבוד השני. ב. לבלי לדבר ניבול פה. ג. לא להתכוון לכבוד עצמו (שיח שרפי קודש ב, סימן א-יג). אולם מן הצד השני, רצינות וסבר פנים חמור מדי עלולים להביא את האדם בקלות למצב המסוכן של עצבות. דבר זה, נדמה, מצוי יותר מאשר שיגיע האדם ממילתא דשטותא לידי קלות ראש.

 

גם סוד יש בעניין השטות, כי כאשר אדם עושה עצמו לרגע כשוטה, ומתבונן על המציאות דרך הראי העקום של השטות, על ידי זה דווקא עשויה להיות המציאות אחר כך בהירה ומובנת יותר, וכדברי הזוהר הקדוש: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות" (קהלת), אפילו מי שלא ידע חכמה מימיו ולא הבחין בה, ידע זאת שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, והוא (קהלת) שיבח עצמו ואמר: "וראיתי אני"?…

 

אלא כך שנינו: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות" – מן הסכלות ממש באה תועלת לחכמה, שאלמלא היתה נמצאת השטות בעולם, לא היתה נודעת חשיבות החכמה…ושנינו: חיוב הוא על האדם הלומד חכמה, ללמוד מעט מן השטות ולדעת אותה, משום שהשטות מועילה לחכמה, כשם שהחושך מועיל לאור, שאלמלא החושך לא היה נודע האור, ולא היתה ניכרת תועלתו לעולם" (זוהר ח"ג, דף מז).

 

למרות כל האמור לעיל נדמה לאנשים רבים שענייני השטות והצחוק מיותרים. ואף אם מתעורר בקרבם הרצון לכך, הם "חונקים" את הרצון הזה בטענות ש"אין זה מכובד וראוי", "כך לא דרכה של תורה" וכו’. אולם מי לנו גדול מדוד המלך ע"ה, שדימה אף הוא את השטות מיותרת, ונוכח לדעת, כמבוא בדברי חז"ל, שאף היא נצרכת לעולם (ילקוט שמעוני שמואל א – כא, סימן קל"א).

 

אם נבראו הצחוק והשטות הרי שגם להם שימוש ותועלת מצד הקדושה, ואין דבר שברא השם יתברך לבטלה, חלילה, ("אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", שבת ע"ז). ומה נפלא הדבר, שדווקא דוד המלך שפקפק בתחילה בתועלת הצחוק, קרוי בספר הזוהר הקדוש "בדיחא דמלכא" (בדחן המלך) על שם שעסק תמיד לשמח עצמו במילי דשטותא, ואפילו בעת צערו התאמץ לעסוק בעבודה קדושה זו (זוהר ח"ב דף ק"ז).

 

ואם דוד המלך לא מצא טעם לפגם בעניין זה, קל וחומר, שאל לנו להניח ליצר הרע למצוא בעניין הצחוק טעם כזה.

 

(מתוך: "אור פנימי" מאת הרב ארז משה דורון ובאתר "לב הדברים").