עוד לא אבדה תקותנו!
אז נכון, הוא מפתה אותנו לעשות דברים רעים, הוא מקטרג, מרחיק, אך בעיקר, אומר רבי נתן, הוא מחליש את האדם כאילו כבר אפסה תקוותו, חלילה. זאת מגמתו העיקרית ומול זה עלינו להתמודד...
אז נכון, הוא מפתה אותנו לעשות דברים רעים, הוא
מקטרג, מרחיק, אך בעיקר, אומר רבי נתן, הוא מחליש
את האדם כאילו כבר אפסה תקוותו, חלילה. זאת מגמתו
העיקרית ומול זה עלינו להתמודד. להלחם ממש.
נסיונות החיים (הן הגדולים והן הקטנים) הם חלק מהדברים איתם אנו מתמודדים. למעשה, אפשר לומר שהנסיונות והקשיים הם חלק מחיינו, ואלמלא נתקלנו בקשיים לא היינו יודעים מהי התמודדות.
לרוב, כאשר אנו נכשלים במשהו שבעינינו היה מאוד רציני ומשמעותי (גם אם בעיני אחרים הוא היה דבר קטן מאוד), אנו נוטים ‘להרים ידיים’. מחפשים לאן לברוח. ואם לא לברוח, אז לפחות, מנסים להתמודד. כיצד? לרוב אנו מסתכלים במראה – המראה של עצמנו – ואיננו מרוצים כלל ממה שמסתכל עלינו בחזרה.
"אתה כישלון אחד גדול! אתה לא שווה כלום! מה אתה עושה כאן בכלל?" – כך אנו צועקים אנו על הבבואה שלנו. אבל באמת, אנו צועקים על עצמנו בגלל שנכשלנו.
ההסתכלות הזאת, ביחד עם הטענות כלפי הבבואה במראה, היא הסתכלות רק אל הרע שבנו. להסתכל על מנת לראות את הנקודות הרעות.
אם זה המצב, אז למה כבר אפשר לצפות? הרי ברור הדבר שאם הרע הוא זה ש"מסתכל" עלינו מהצד השני של המראה, איננו יכולים להמשיך הלאה. וכי מי רוצה להתמודד עם אדם שנכשל? (אפילו לא אנחנו עם עצמנו), מי רוצה להתחבר לכישלון? (גם כאן, אפילו לא אנחנו לעצמנו). יתירה מזאת, האימרה של "מי שרוצה להצליח – שיתחבר למצליח", "מחזקת" בנו את הרצון להתנתק ולא להתחבר לעצמנו בזמנים קשים בחיינו. אולם דווקא כאן, דווקא ברגע שלא מצליחים להתחבר אל הכישלון או לקושי – זה הכישלון הגדול ביותר, משום שלהצליח – צריך להתחבר אל עצמנו בכל עת (גם בזמן קושי), להתחזק ולהתעודד, ללמוד ולהבין את מה שהקב"ה מראה לנו בעזרת מצב זה, ואז להמשיך הלאה. כך מצליחים בחיים.
אבל מה לעשות. זו דרכו של היצר, שבדרכיו המתוחכמות מטשטש את ראייתנו ומונע מאיתנו לראות את הטוב שמשתקף בדמות מן המראה. ובנוסף, להזכיר לנו ש"מי שרוצה להצליח, שיתחבר למצליח" – זה לא אנחנו. לא מה שאנו רואים במראה. זאת דרכו ובשביל זה הוא קיים. להשלות אותנו עם מחשבות שאיננו שווים דבר, שאיננו יכולים להצליח, ואם זה כך – אז חוץ מלהתייאש ולברוח מהכל, לא נותר דבר לעשות.
אומר רבי נתן (ליקוטי הלכות): "היצר הרע וחילותיו הם בחינת עדי שקר, שמכניסים בלב האדם ההיפך מן האמת, כי היצר הרע הוא המסית, הוא המדיח והוא המסטין. כי בתחילה מסית הוא את האדם ומביאו למה שמביאו, ואחר כך הוא מסטין ומקטרג עליו למעלה ולמטה, וכמו שהוא מסטין ומקטרג למעלה להרחיק רחמיו יתברך מישראל, חלילה, כמו כן הוא מסטין ביותר בלב האדם בעצמו ומחליש את דעתו, כאילו כבר אפסה תקוותו, חלילה".
אז מה עלינו לעשות?
להבין.
להבין שגם את היצר-הרע ברא הקב"ה, וכידוע הקב"ה לא ברא דבר לבטלה, ח"ו. לכל דבר יש תפקיד וייעוד, וגם לו. להבין שהיצר הרע אינו יצור בפני עצמו, גם הוא נברא וגם הוא כפוף למי שאמר והיה העולם. וכאן טועים רבים שחושבים שהיצר הרע הוא כוח בפני עצמו, או ישות עצמאית. אולם אין זה נכון! היצר נברא על ידי בורא עולם כמו כל יצור אחר, ובנוסף לכך, אנו יודעים שיש תכלית לכל דבר שנברא בעולם הזה, וגם לו. אז נכון, הוא מפתה אותנו לעשות דברים רעים, הוא מקטרג, מרחיק, אך בעיקר, אומר רבי נתן, "הוא מסטין ביותר בלב האדם בעצמו ומחליש את דעתו, כאילו כבר אפסה תקוותו, חלילה" – זאת מגמתו העיקרית ומול זה עלינו להתמודד. להלחם ממש.
עכשיו, כשהבנו את הטעות הנפוצה אצל רבים וטובים מאיתנו, וקיבלנו זוית ראייה מעניינת בעניין זה, אנו מבינים גם, שהסיבה שהיצר הרע גורם לנו תחושות של כישלון ובטחון עצמי ירוד, היא כדי לגרום לנו לרצות להתעלות עליו, להלחם בו, להתחזק ולהתחדש. כלומר, היצר רוצה ‘להפיל’ אותנו – וזה תפקידו, אולם הקב"ה ברא אותו, עם כל פיתוייו ומלכודותיו, כדי שנזכה להתעלות, הוא בעצם מהווה ‘קרש קפיצה’ בסולם הרוחניות שלנו.
בכל פעם שאנו מתגברים על היצר הרע אנו הופכים לחכמים יותר (כי בכל התגברות אנו מגלים עוד אחד מתכסיסי המלחמה שלנו נגדנו), לחזקים ואפילו גיבורים. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו!" – כך אומרים חז"ל (פרקי אבות). לא מדובר בגיבורים כמו סופרמן, באטמן או כל דמות אחרת בעלת כוח, שלרוב מגיעה ממקום הדמיונות שלנו. גם לא מדובר באיזה גנרל בצבא שמצליח להוביל את חייליו במערכה. אם זהו גיבור בעיניכם, אז אתם טועים ובגדול! לא לגבורה הזו התכוונו חז"ל, זאת אינה גבורה. אלא, שכוונתם היתה לגבורה האמיתית והנצחית – לכבוש את היצר, למנוע ממנו להחליש אותנו, להראות לו שעוד לא אבדה תקוותנו.
זאת המלחמה היחידה שלנו מול היצר: לא לאבד תקווה. לראות את הטוב שבנו, להיות תמיד בשמחה, להתחזק ולקום אחרי כל נפילה. כך אנו בונים את הרוחניות שלנו ומעלים אותה מעלה. כך אנו בונים את ממלכת הקדושה. והמלחמה? "המלחמה לה’" – את השאר הוא כבר יעשה. הוא ילחם בשבילנו.
אדם יכול לצאת לשדה קרב לנצח ולחזור עם מדליות וגביעים. אולם מלחמות אלו הן מזעריות ואפסיות לעומת המלחמה עם היצר וחילותיו. הנצחונות המדליות והגביעים – אף הם מזעריים ואפסיים לעומת הניצחון הגדול של האדם מול יצרו האומר לו: "אפסה תקוותך", "אתה לא שווה כלום", "תנטוש את המערכה, הפסדת ממילא". הניצחון הגדול של האדם הוא להניף את דגל הנצחון ולומר "עוד לא אבדה תקוותי" – אני לא מתייאש, אני גם לא ‘מרים ידיים’ ובורח. אני מרים ראש כלפי מעלה וקורא לאבינו שבשמים, אני זועק אליו ואומר שאני לא מתייאש. כך נלחמים וכך מנצחים.
עכשיו הבנו את שאלת ה"למה?" – למה נברא היצר? כדי שנוכל לעצב את עצמנו ולבנות את אישיותינו. שנדע להבחין בין הטוב לרע. שנצליח לעבוד על מידותינו ותאוותינו, ובעיקר – שנדע שבכל מצב, יהיה אשר יהיה – אנו לא מתייאשים. ואם זאת הדרך להילחם, הרי שהדרך הזאת היא הנכונה והרצויה אצל הקב"ה – "אין יאוש כלל בעולם" כפי שאומר רבי נחמן, והיא זו שמקרבת אותנו אליו וגורמת לנו להתחבב עליו יותר ויותר. "לקחת את החוק בידיים" בחינת "כוחי ועוצם ידי", כלומר, הדרך שבה אני אבחר להתמודד – היא טעות גדולה, ולצערינו אף נפוצה, משום שהתמודדות כזאת בדרך כלל מסתיימת אחרי מערכה וחצי כשהאדם מיואש ומדוכא ודגל הכניעה מונף באויר.
"עוד לא אבדה תקוותנו" – הינו שלב עיקרי וחשוב כדי להמשיך הלאה.
ומה הלאה? מחפשים את הנקודות הטובות.
איך עושים את זה?
ננסה להמחיש זאת בעזרת הדוגמא הבאה:
שלמה, אלמן עם שלושה ילדים, חוזר מהעבודה לאחר יום עבודה ארוך ומייגע. הוא נשכב על הספה ביאוש ומרגיש שהוא באפיסת כוחות. הוא בוחן את מהלך חייו בתקופה האחרונה ומגיע למסקנות הבאות:
הבוקר, כמו בבקרים הקודמים מזה חודש, רבתי עם הילדים שלי, הם יצאו בטריקת דלת כשהטענה "אוף איזה אבא מרגיז" נשארה בחלל האויר. מסקנה מספר אחת – אני אבא גרוע.
בעבודה ניסיתי ‘לחטוף’ איזה קידום שחבר עמד לקבל תוך כדי פליטת-פה לא במקום. בעקבות זאת הופנו אלי מבטים מכל עבר ואף אחד לא דיבר איתי היום. מסקנה מספר שתיים – אני חבר גרוע ואני אדם עם מידות גרועות.
בחודש האחרון, בכל פעם שהבטחתי לאימי משהו (להביא, לקחת וכו’) – שכחתי. אימי כועסת עלי ואני מרגיש נורא עם זה. מסקנה מספר שלוש – גם כבן אני גרוע. בקיצור, אני מרגיש אבוד: אין בי טוב – לא כאבא, לא כבן ולא כחבר.
שלמה מרגיש שהוא כישלון אחד גדול. האם באמת כולך רע שלמה? האם אין בך נקודות טובות?
מובן שיש, הוא רק לא רואה אותן עכשיו, הוא עסוק בלחדד את הנקודות הרעות. בעצם זה לא הוא, אלא היצר. אדם שמרגיש שאבדה תקוותו – זאת בהחלט עבודה של היצר הרע. אם כן שלמה, יש בך נקודות טובות. אתה מגדל את ילדיך לבד, בשבילם אתה אבא ואמא כאחד. אתה עוזר להם להכין את שעורי הבית, מטפל בבית וכן הלאה. אז אתה לא אבא גרוע כמו שאתה חושב. כמה בקרים על ‘רגל שמאל’ לא הופכים אותך לאבא גרוע. שיחה נעימה עם הילדים תגרום שהבקרים הבאים יהיו נעימים יותר. זאת כבר נקודה טובה המכילה בתוכה המון נקודות טובות.
ובעבודה? אהה, שם גם כן מתגלה שלמה כאדם נחמד בדרך כלל, הוא אוהב להצחיק את חבריו ולשמח אותם, לספר בדיחות ולהעביר איתם את היום בנעימות. בסך הכל נעים להיות בחברתו. האם אתה חושב שזה דבר קל להצחיק אנשים? בהחלט שלא. לשמח אנשים זה ממש להחיות את נפשם. זה דבר ענק! וזו מצווה גדולה לשמח אחרים וגם להיות בשמחה. הגמרא מספרת לנו על שני בדחנים שמובטח להם חלק בעולם הבא רק משום שהם שימחו אחרים. לגבי ‘ניסיון החטיפה’ של קידום חברך – זה יצר החמדנות, זה היצר הרע, וזאת רוח שטות. אתה מרגיש רע עם זה? זה אומר שאתה מתחרט וזה טוב. והלכה למעשה – התנצלות והסבר נכון מדוע זה קרה יסדרו את העניינים. גם כאן תמצא הרבה נקודות, אבל נקודה כמו השמחה?! זאת הגדולה שבנקודות!
ואמא? כן, גם שם יש לטפל בעניין. קודם כל, עליך להבין שאמא שלך אוהבת אותך ואתה לא גרוע כמו שאתה חושב. גם איתה, שיחה נעימה תתרום לאוירה ביניכם. תסביר לה שקשה לך ושאתה משתדל. היא בטח תבין אותך, ואולי תגלה שהיא גם לא כל כך כועסת עליך כמו שאתה חושב, כי לרוב אתה עוזר לה. אולם בחודש האחרון, עקב אירועים שונים שפקדו אותך, היה לך קצת קשה. גם פה מצאת נקודות טובות והצלחת לדון את עצמך לכף זכות בגלל מה שקרה לך בתקופה האחרונה.
בכל אחד מאיתנו יש את "שלמה", זה שבוחר להתייאש ולראות רק את הרע שבו. אבל יש דרכים ועצות כיצד לעזור ל"שלמה", כלומר לעצמנו, כששתיים מהן כבר הזכרנו במאמר זה – לראות את הטוב שבנו ולא לאבד תקווה.
נקודות טובות אצל אחרים
אם למצוא נקודות טובות בעצמנו זה לא קל, קל וחומר אצל אחרים. אנו לא מכירים את כל הסובבים אותנו, בטח לא את זה שעלה לאוטובוס הבוקר וצעק על הנהג, ותוך כדי שניסה להתקדם לפנים האוטובוס דחף את זה שעמד ליד אחד הספסלים. סביר להניח שהוא לא התכוון לדחוף אותו, אבל כל הסיטואציה הזאת יוצרת אצלנו תמונת מצב של אדם אגרסיבי, אחד כזה ‘שלא יודע להתנהג’. אולם גם באדם זה יש נקודות טובות, למרות שבאותו רגע אי אפשר לראות אותן משום שהתמונה שהצטיירה בראשנו לגביו היא שלילית. למעשה, אין לנו אפשרות במצב כזה לדון אותו לכף זכות. כך, לפחות, אנו חושבים.
הנטיה שלנו לשפוט אנשים על פי מעשיהם אינה נכונה, ולאמיתו של דבר, כאן צריך לנקוט משנה זהירות. על כך אומר רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב, א): "כשאדם יושב לדבר בחברו, זה בחינת ראש השנה, שהוא יומא דדינא, שהוא יושב ודן את חברו. וצריך להיזהר מזה מאוד, ולהסתכל על עצמו היטב אם הוא ראוי לזה לשפוט את חברו, כי המשפט לאלוקים הוא, כי רק הוא יתברך לבדו ראוי לשפוט את האדם, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב): "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", ומי הוא שיכול לידע ולהגיע למקום חברו, כי אם השם יתברך"!
אנו מצפים, לכאורה, מהסובבים אותנו שידעו יבינו וידונו אותנו לכף זכות בגלל אירועי הבוקר שחווינו עד שהגענו לעבודה, גם אם לא סיפרנו להם עליהם, ועצם העובדה שרע לנו הבוקר זה כבר מצריך הבנה מהם. ואם זה כך, אז ראוי שכל אחד מאיתנו ידע לדון את חברו לכף זכות, מכיון שיכול להיות שגם הבוקר שלו לא היה מי יודע מה, כי אולי גם הוא חווה דברים לא נעימים הבוקר, ואולי המשכנתא לוחצת והוא לא ישן כל הלילה, ואולי, ואולי…כל אחד והסיבות שלו, כל אחד והקשיים שלו, אבל בכל אחד יש נקודות טובות, וכל אדם ראוי שידונו אותו לכף זכות.
על כך אומר רבי נחמן (ליקו"מ רפ"ב): "ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע"! וזאת משום שבתחילת דבריו הוא אומר: ש"דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות"! ומדוע? "כי על ידי שמוצא בו איזה מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה". וממשיך רבי נחמן ואומר: "וזה בחינת (תהלים לז): "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו", היינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש ולמצוא בו מעט טוב, ששם אינו רשע…שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב…כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב ומימיו"?!
כן, גם את זה שעלה לאטובוס, צעק על הנהג ודחף מישהו – צריך לדון לכף זכות, כי בודאי יש בו משהו טוב, בודאי עבר עליו יום לא קל בכלל (ובודאי לא ראינו את כל התמונה בשלימותה עד לרגע של הצעקה והדחיפה), כמו הבוקר שעבר עליך עד שהגעת לעבודה. אולי זה שצעק וכעס עכשיו על נהג האוטובוס, הוא בעצם אדם חביב מאוד, אדם שגומל חסדים עם הזולת, אחד שעוזר לקשישים לחצות את הכביש ונושא את סליהם, או אחד שבכל פעם שתבקש עזרה הוא יהיה הראשון להציע לך אותה. התמונה מהאוטובוס לא מעידה כלל על פנימיותו ואינה הופכת אותו לאדם רע. צריך לזכור שיש בכולנו נקודות טובות, אולם "זה לעומת זה עשה האלוקים", יש בנו גם נקודות הטעונות שיפור אותן אנו צריכים לתקן ולהפוך לטובות יותר.
כשם שאנו מצפים שידונו אותנו לכף זכות, כך גם עלינו לדון אחרים לכף זכות. וכשאנו נכשלים, חלילה, בעבירות שבין אדם למקום, אנו מצפים שהקב"ה ידון אותנו לכף זכות וימחל לנו, כי "כל אחד ואחד", אומר רבי נחמן, "יש לו מקום אצלו יתברך, ועל כן הוא לבדו יתברך יכול לדון את האדם, כי הוא בעל הרחמים, ובודאי מקיים בנו: הוי דן את כל האדם לכף זכות" (ליקו"מ ח"ב, א). ואם הקב"ה מקיים בכל אחד מאיתנו את דברי חז"ל הנ"ל, אף אנו, המצווים לקיים את "והלכת בדרכיו", צריכים לנהוג בדרך זו כלפי הזולת וכלפי עצמנו.
דרך נוספת שבעזרתה נוכל לחזק את העניין של מציאת הנקודות הטובות היא, בעזרת שלוש נקודות שעליהן מדבר רבי נחמן: נקודת הבורא, נקודת הצדיק, ונקודת החבר. מדוע? משום שכל אדם יוכל לקבל מהשני. "ומקבלין דין מן דין" (זה מזה). כלומר, כשאנו משוחחים עם הקב"ה, אנו מתחזקים בטוב שבנו על ידי שאנו מודים לו על כל החסדים שגמל עימנו, ועל הטוב שהשפיע לנוף ואנו מחזירים לו תודה ומתחזקים, ועל ידי זה מצליחים להמשיך הלאה לנקודות הבאות עליהן אנו רוצים לדבר עמו, כדי שנוכל לתקן ולשפר את עצמנו. וכך גם לגבי נקודת הצדיק ונקודת החבר – אנו זוכים להעניק להם מהנקודות הטובות שבנו ולקבל מהם את הנקודות הטובות שבהם, ללמוד מהם וללמד אותם, להתחזק ביראת שמים וכדומה. "איזהו חכם? הלומד מכל אדם!" כך אומרים לנו חז"ל (פרקי אבות).
מתוך כל האמור לעיל אנו מוצאים שני כללים חשובים:
האחד – "עוד לא אבדה תקוותנו" – זה ההימנון המנצח ברגעי יאוש ואיבוד התקווה.
השני – למצוא את הנקודות הטובות, בנו ובזולת, כי אלה הם אמצעי הלחימה שלנו.
רק כך מנצחים!
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור