עוד חתיכת עוגה, מה כבר יכול לקרות?

 

 

הידעתם?

 

בזמן האכילה, שהיא צורך אנושי בסיסי ויסודי, אפשר לצמוח צמיחה רוחנית ולא רק צמיחה פיזית, ולהגיע לרמות רוחניות גבוהות מאוד? לעומת זאת, אובססיה תמידית למזון או לזלילה, עלולה להוביל לשפל רוחני?

 

במה זה תלוי? בכוונתו של האדם בזמן האכילה!

 

כשאדם מתיישב לאכול, בנוסף לאוכל המוגש לו בצלחת, משתתפים ב’מעמד’ זה גם אברים כמו: הפה, הצוואר הקיבה ושאר האברים הנלווים למערכת העיכול. אברים אלה, לא פעם, יכולים להפוך לאוייביו ובכוחם להתגבר על האדם ולשעבד אותו, מכיון שהם ניזונים מתשוקותיו ולעולם אינם שבעים. כל רצונם הוא לשעבד אותו בצורה מוחלטת לתאוותיו עד כמה שאפשר, שכן טבעו של האדם הוא לחפש אחר התשוקה.

 

אדם שחש רעב, למרות שלפני כמה רגעים השביע את רעבונו בארוחה דשנה, אך עדיין מרגיש שהוא צריך להכניס עוד משהו אל פיו, מראה בהתנהגות זאת, כי הוא ‘מעדיף’ לנהל מלחמה עם אבריו. לכן, כל זמן שהוא מבקש עוד ועוד אוכל, הוא למעשה מעיד על כך שיש לו אוייבים ‘מבית’ – גופו שלו המתאווה לאוכל. על זה נאמר (משלי): "ובטן רשעים תחסר" – אותו אדם שלא שבע לעולם ומבקש כל הזמן עוד ועוד לא ירגיש שובע, גם אם בקיבתו נמצא עדיין האוכל שהגיע אליה רק לפני דקות ספורות. אולם ברגע שאדם שובר את תאוותו למזון, הוא יכול לחיות בשלום עם אוייביו, הלא הם אבריו.

 

על אוייבים פנימיים אלו ועל הקשר של אכילה וצמיחה רוחנית, מסביר רבי נחמן מברסלב את הדברים הבאים, מתוך קורות חייהם של עם ישראל המובאים בסיפורים מהתורה (ליקו"מ ח"א, סב):

 

אחד הסיפורים על עם ישראל, המכיל בתוכו מסרים נחוצים ועצומים עבור כל אחד מאיתנו, הוא  הסיפור על ארץ מצרים, על הרעב, על פרעה ועל השתעבדות בני ישראל בארץ זו.

 

כדי להקביל סיפור זה לעניין האכילה, מסביר רבי נחמן שהגרון – שהוא המקום הצר בגוף, נקרא גם מצר-הגרון, להדגיש את היותו צר מאוד. בגרון נמצאים צינורות עיקריים והם: הקנה, הוושט, העורקים והוורידים המובילים דם למוח.

 

ארץ מצרים מקבילה לגרון – שהוא מצר-הגרון. לארץ זו הגיעו עם ישראל מכיון שבארץ-ישראל שרר הרעב, לכן הם ירדו למצרים שבה היה שפע מזון, כדי להשביע רעבונם. בנקודה זו התחילה גלותם, היא גלות מצרים. יוסף הצדיק, נמכר לעבד והובא למצרים, משמש כסמל הרוחניות בסיפור זה.

 

פרעה, הינו השליט המצרי המייצג את כוחות הרשע והטומאה. אותיות שמו בהיפוך הן: ערף (העֹרף), החלק האחורי שהוא הצוואר והוא מרמז על הוושט והאכילה. כדי לפתות את בני ישראל, כשם שמפתה היצר הרע את האדם, נזקק פרעה לשלושת שריו, שהם ראשי התאוות בעזרתם מנסה היצר להתגבר על האדם, והם: שר הטבחים – מקביל לוורידים המובילים את הדם. שר המשקים – מקביל לקנה. ושר האופים – המקביל לוושט.

 

כדי להתגבר על עם ישראל ולהשתלט עליהם, תימרן פרעה את שריו בעזרת הצורך הבסיסי ביותר של האדם – הצורך לאכול, מכיון שכעבדים לא היו להם צרכים שהם מותרות, אלא רק צרכים בסיסיים כשהחשוב ביניהם אלו הוא האוכל, על מנת שיוכלו להתקיים ולעבוד בפרך.

 

יוסף הצדיק – גם בהיותו עבד במצרים, סימל את הרוחניות ואת הקשר של יהודי עם בוראו בזמן שהוא נמצא בגולה. מול שלושת שריו של פרעה, הצליח יוסף להתעמת, דווקא ממקום כה נמוך כעבד, ואף הצליח לשלוט עליהם. דבר זה מלמד אותנו שהתמדה והתאמצות בעניינים הרוחניים מובילה את האדם להתעלות ולשליטה על חייו, גם אם מדובר באדם שנמצא במקום נמוך מבחינה רוחנית, אין זה מונע ממנו בעזרת התאמצות זאת להגיע לרמות רוחניות גבוהות, כפי שמצאנו בסיפור על יוסף הצדיק – עבד שבטח בבוראו וראה שכל מה שנעשה עימו הוא רק לטובה, ועד להגעתו למעמד משנה למלך.

 

אך מה קרה לבאים אחריו? הם נכנעו לפרעה ולעבדיו. הם אכלו מלחמם של המצרים ולבסוף השתעבדו להם, וכך נלכדו במצר-הגרון. מכאן מובן, על פי דברי רבי נחמן, ששיעבוד רוחני תחילתו באכילה שלא נעשית כראוי. אבל אם אדם אוכל מתוך כוונה להזין את גופו, אז אכילתו היא כראוי מכיון שהיא נועדה להתפתחות רוחנית ופיזית, ואכילה זו מעוררת את האדם ליראה ולדבקות בבורא.

 

מסופר על רבי ישראל הבעש"ט זצ"ל, שהגיע לפונדק עם חסידיו כדי לאכול, אמר להם הבעש"ט לשים לב לדרך אכילתו של אדם שישב אף הוא לאכול. במעקב זה ראו החסידים כי פניו של אותו סועד החלו להזכיר פני שור. על דבר זה אמר להם הבעש"ט, שהתנהגות הסועד היתה בדבקות למאכל אותו הוא אוכל (בשר), עד כדי כך שהפכה התנהגותו להתנהגות שור ופניו העידו על כך.

 

"קדושים תהיו" – זהו אחד הציווים שעם ישראל נצטוו בהם, כלומר להתקדש מבחינה רוחנית ופיזית. אחת מן הדרכים כדי להתקדש היא דרך אכילתנו. אין איסורי התורה מורים רק על תמרורים מסויימים שמנחים אותנו איזה אוכל מותר לאכול ואיזה אסור, אלא היא דורשת מאיתנו שאת המאכל אותו אנו מכניסים לפה נאכל בקדושה ולא בזלילה, על מנת שנזכה להתרחק מאכילה בהמית ואף נזכה לדעת של אמת.

 

רבי נחמן מסביר שיש שתי דרכים המסבירות את עניין האכילה הבהמית:

 

הראשונה – כאשר אדם אוכל בתאווה גדולה כבהמה, אך המאכל הוא מאכל אדם.

השניה –  כאשר אדם אוכל כבן אדם, אך מזונו אינו ראוי למאכל אדם. בתוך המזון ישנם ניצוצות קדושה, ואם ניצוצות אלו לא תוקנו כראוי, אז המזון יהיה ראוי לאכילת בהמה בלבד ולא לאדם. כאשר אדם אוכל כהבמה, הוא יורד לרמת הבהמה, כלומר אל נקודת שפל שהיא נמוכה מדרגת האדם.

 

תאוות האכילה היא אחת משלושת התאוות העיקריות הקיימות באדם (תאוות ממון, ניאוף ואכילה). דרישת התורה מהאדם "קדושים תהיו" מתבצעת על ידי סייגים, שהם המצוות הבאות לבלום תאוות אלו ואף למנוע שליטה מוחלטת שלהם על האדם. אדם שמצליח לבלום תאוות אלו בעת הצורך, מצליח להשליט את שיכלו על יצרו, כך הוא זוכה לדעת של אמת. אומר רבי נחמן בעניין זה: עיקר חיותו של האדם הוא השכל. מי שאינו מנצל את השכל שלו במלואו נחשב כאדם רדום. תרדימה זו יכולה להיגרם כתוצאה מאכילה שאינה כראוי או מאכילת מזון שנמצא מחוץ לסייגים שהציבה לנו התורה.  

 

אכילה שנעשית בדרך לא נכונה, או אכילה שהיא זלילת יתר גורמת למאכל להיות מזיק לגוף האדם עד כדי חולי. על כך נאמר: ‘ואכלת כנפשך שבעך’ – ולא יותר, כי לכל דבר יש את הכמות הראויה לו, מעבר לכמות הנחוצה הדבר נעשה מזיק וגורם לחולי. עניין זה מסביר רבי נחמן בצורה הבאה: המאכלים שהאדם אוכל, מקבלים חיות מעצם העובדה שהאדם אוכל אותם, כי לכל דבר יש שורש שיש לו חיות ממנו, כך גם לגבי המאכלים המגיעים לגופו של האדם בכמות שהוא צריך, רק אז הם מקבלים חיות מתוך האדם עצמו. אולם ברגע שהאדם אוכל יותר ממה שהוא צריך, אין למאכלים ממי לקבל את חיותם, מכיון שהוא לא צריך אותם. ברגע שאין להם ממי לקבל חיות, אז הם צורכים את חיותו של האדם (ולא את מה שהם מקבלים ממנו) ועל ידי זה נגרם לו היזק וחולי.

 

דבר נוסף שנגרם כתוצאה מאכילה הנעשית על דרך התאווה, הוא ריחוק האדם מן האמת, כלומר מאלוקים. כתוב (דברים): "והסתרתי פני מהם, והיה לאכול, ומצאו רעות רבות וצרות" – אכילה על דרך התאווה, גורמת להסתרת פני אלוקים, כביכול. וידוע הוא שבזמן שפוקדות צרות את עם ישראל, הקריאה לעם נעשית בשני מישורים: קריאה המונית לתפילה וכן קריאה לצום. במגילת אסתר מתבקש עם ישראל, על ידי אסתר המלכה, לצום שלושה ימים ולהתפלל כדי להעביר את רוע גזירתו של המן הרשע, שרצה להשמיד את כל היהודים. אחד הדברים שהובילו לקיטרוג על עם ישראל בתקופת זו (דברי חז"ל), הוא השתתפותם של שמונה-עשרה אלף וחמש מאות יהודים במשתה שערך אחשורוש, שאכלו ושתו ונתקלקלו, וזו היתה אחת הסיבות שעם ישראל ‘מצאו רעות רבות וצרות’. אולם בעזרת הפעולות שנתבקשו לעשות (תפילה וצום), ראו הם ישועות וכן את גילוי האלוקים, כלומר את האמת. מעניין זה ניתן לראות עד כמה יכולה אכילה שאינה כראוי או בזלילה (תאווה) להיות פגע רע ממש.

 

מכאן אנו מבינים, שהאוכל, המהווה צורך אנושי בסיסי ויסודי, מכיל לא רק את אבות המזון להם זקוק הגוף, אלא אף את אבות המזון הרוחניים להם זקוק האדם לחלק הרוחני שבו, כדי לעלות ולהתקדש, גם כשמדובר בפעולה פיזית – אכילה, בה משתתפים חלק מאבריו ובסופו של דבר כל גופו מתקיים ממנה. חשוב להבין, שלא פעולת האכילה היא זו שמזיקה, אלא התאווה המתלווה אליה, כלומר אותן מחשבות ורצונות למלא את הצלחת והבטן בעוד ועוד, הם אלו שמזיקים לאדם. לעומת זאת, אכילה שבאה מתוך רצון בסיסי של קיום הגוף, על מנת שיהיה לאדם כוח לעבודתו, הן בגשמיות והן ברוחניות, תוביל אותו לצמיחה רוחנית.

 

מלחמת האכילה, גם כשהיא לשם הנאה גשמית, לקיום, או כשלב נוסף בעליה הרוחנית, היא מלחמה לא פשוטה. לא פעם כשנפגוש אדם שעושה דיאטה, נבין ממנו שמדובר במשימה לא קלה בכלל ולעיתים מקשה מאוד לעמוד בפיתוי מול שולחן ערוך מקיר לקיר, עמוס במעדנים מעוררי תיאבון. אולם כמו שאומר רבי נחמן – אין יאוש כלל בעולם ויש תקווה! אדם שאכל יתר על המידה מוכרח בסופו של דבר להקיא. וכשנקביל זאת לעניין הרוחני שבאכילה, כלומר איבוד שליטה על תאווה זו לטובת היצר הרע, נבין מה הוא אותו ניצוץ של תקווה שעליו מדבר רבי נחמן, והוא – שהרע ‘שאכל’ יותר מכפי שהוא מסוגל לבלוע (השתלטות הרע על האדם), חייב להחזיר את כל הטוב שהוא בלע (כל נשמה שהיתה לו בה דריסת רגל).

 

הבנת תהליך האכילה והשפעתו עלינו וניצול פעולה זו כראוי להתרוממות רוחנית, תוביל אותנו לקיים את הציווי "קדושים תהיו – כי קדוש אני", ובאותה דרך נוכל לבלום ולהתגבר על שאר התאוות והמידות הרעות ולהגיע לסיפוק אמיתי, ולא רק בגלל שדחסנו לגוף עוד חתיכת עוגה.