תרשום לעצמך
אם היינו יושבים ורושמים לעצמנו ברצינות את מה שאנו זוכרים – היינו מגלים רשימה לא קצרה...
אם היינו יושבים ורושמים לעצמנו ברצינות את
מה שאנו זוכרים – היינו מגלים רשימה לא קצרה.
כשיהודי אינו יודע את ערכו האמיתי, שכל העולמות נבראו בשבילו ואיתו ממש נימלך והתייעץ הקב"ה בבריאת העולם, אזי גורמת שכחה זו שהרע יוכל להסתיר את הטוב. אבל באותו רגע שאותו טוב נזכר במעלתו ומגלה את ערכו, או אז מתחיל תהליך גאולתו. כי אז הוא מתחיל "להצטער ולהתגעגע על אשר נפל ממקום גבוה כזה, ורוצה להמשיך ולחזור למקומו" (ליקוטי מוהר"ן י"ז).
לחפש – משמע להיזכר. להעלות לנגד עיני רצונות טובים, מחשבות טובות, מעשים טובים שעשיתי. כל אלו – יזכירו לי את מעלתי. נקודות האור יגלו לי שיש קשר עם מקור אור, שורש קדוש וטהור.
ממילא מובן, שאם הצדיקים מורים לחפש טוב, להיזכר בטוב, אז בבחינת "זה לעומת זה", כוחות הרע והטומאה רוצים שנישכח את הטוב, רוצים להפיל עליו הסתרה, שיאבד ויעלם, שאיש לא ידע עוד על קיומו. גם אם אנחנו מאמינים בערך הטוב, הסיטרא-אחרא רוצה שלא נמצא בעצמנו טוב כזה, שפשוט לא נצליח לאתר אותו ולהבחין בו.
את מה כן הוא רוצה שנזכור?
רק את הכישלונות, את החטאים, את הירידות, את החושך. למשל – אדם רוצה ללמוד ולהתפלל לפני ה’, והיצר הרע גורם לו להרגיש שאין טעם בתפילתו, שה’ לא מתעניין בו ולא שומע אותו, שהוא אינו ראוי להיענות. אבל אם יעשה לעצמו אזמרה*, אם יתאמץ להיזכר, יגלה כי הלא היו פעמים שליבו ניפתח, היו פעמים שתפילתו נענתה. משמע – ה’ שומע, מאזין, מקשיב.
אם ה’ שמע אותנו פעם הוא שומע אותנו גם עכשיו.
כמה פעמים חלינו והבראנו? כמה פעמים נחלצנו מסיבוך כלכלי? כמה פעמים עמדנו לעשות טעות נוראה ולבסוף לא עשינו? כמה פעמים ניצלנו ממוות?
אם היינו יושבים ורושמים לעצמנו ברצינות את מה שאנו זוכרים – היינו מגלים רשימה לא קצרה. ואם כן – ה’ היה איתנו, הושיע אותנו, שמע את תפילתנו.
אלו הם מעשי ה’, דברים טובים שעשה לנו, אבל מה טוב עשינו אנו?
כמה פעמים התאפקנו ולא פגענו בחבר? כמה פעמים התגברנו על הכעס? כמה פעמים התעודדנו לאחר כישלון ומשבר ומצאנו בתוכנו כוח להתחיל מחדש? כמה פעמים הודינו בטעות? כמה פעמים ביקשנו סליחה ממי שפגענו בו? כמה פעמים אמרנו מילה טובה לחבר, גם כשהיה קשה? כמה פעמים נמנענו מלגעת בממון לא לנו, למרות "היתרים" שונים שהורה לנו היצר הרע? על כמה הנאות גוף ויתרנו כדי לא להיטמא בדבר אסור? כמה ביזיונות ועלבון ספגנו רק משום שאנחנו מנסים להיות טובים וישרים? כמה חשנו יוצאי דופן, משונים, בודדים, למרות שרצינו כל כך להרגיש שייכים ואהובים?
ועבור מי עשינו את כל זה? עבור כבודנו וגאוותנו? אדרבא – כבודנו הושפל, גאוותנו נרמסה. למרות הכל, ואחרי הכל – עשינו את זה לכבוד ה’.
לא אכלנו ביום כיפור. צמנו, התענינו – כי ה’ ציוה. התאפקנו לא לאכול לפני התפילה – כי ה’ ציוה. לא נגענו במזון לא כשר, למרות שהיה טעים ומפתה – כי ה’ ציוה. בירכנו על המזון, אכלנו כיהודים, לפחות ניסינו להיות בקדושה.
תעשו רשימה, ממש כך, של כל מחשבה טובה, של כל דיבור, של כל מעשה.
איזה רשימות ארוכות. כמה מעשים. כמה רצונות. כמה ניסיונות לטפס בהר ה’, כמה ויתורים למענו על דברים שיקרו לנו, איזו גדלות. כמה אמת. איזו הכנעה.
איך יכולנו לשכוח את כל זה?
איך חשבנו את עצמנו לרעים, ריקים וחסרים, אחרי כל זה?
כמובן שהיצר הרע מיד יקפוץ ויראה לנו את ההפך. כמה פעמים כעסנו. כמה פעמים נכשלנו. בדיוק באותם דברים שעשינו טוב – יראה לנו איך עשינו רע. וגם בטוב עצמו – יצביע מיד על הפגמים, הפניות, חוסר הניקיון.
"רשע"! נזעק לעומתו, "הלא את כל זה אני זוכר תמיד, אני לא צריך את עזרתך בשביל זה. אבל חוץ מהרע יש בי גם טוב, והרבה! אל תרמה אותי לחשוב שהכל רק רע. זהו שקר עלוב ואכזרי". הכל נראה לי חרוב, שרוף? אז מה? אפשר גם עכשיו להתחיל מהתחלה.
פעם אחת היתה שריפה בברסלב. אחר כך הלך רבי נתן עם עוד איזה אנשים להביט על מקום השריפה, וראה איך שבעל הבית שביתו נשרף בוכה מאוד ומחפש אחר איזה חתיכת עץ או ברזל שיצטרך לו עוד בעת שיבנה ביתו מחדש, וליקט אותם אחד אחד. אמר רבי נתן לאנשיו: "הראיתם איך שזה בעל הבית שנשרך ביתו עם כל זה אינו מייאש את עצמו מלחזור ולבנותו ומלקט כל הדברים שיצטרכו לו בעת הבניין?!"
כן הדבר ברוחניות גם כן, אף שהיצר מתגבר מאוד על האדם וכמעט ששורף אותו לגמרי, אף על פי כן אסור לו לייאש את עצמו, רק צריך ללקט ולחפש איזה נקודות טובות מתוך ריבוי החטאים אשר נכשל בהם, ועל ידי זה יזכה לשוב להשם יתברך באמת ("כוכבי אור" ע"ח, סעיף כ"ט).
ולא רק שיש בי טוב. הרע שעשיתי הוא הוא המעיד על גדלות וערך הטוב.
וכן כותב רבי נתן: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מיני אלף" – מיני אלף דווקא, שדווקא מיני אלף המקטרגים נעשה המלאך המליץ. כי כל מה שמתגברים המקטרגים יותר, הוא ממליץ לטוב ביותר, עד שמוצא בו אף על פי כן איזה נקודה טובה. כי כל אלו המקטרגים על האדם הם הם בעצמם אותם שהסיתו אותו לחטוא. כמו שאמרו רז"ל: "הוא השטן, הוא המסית, הוא המקטרג". על כן כשמתרבים חס ושלום המקטרגים מאוד על האדם, אזי עומד המלאך המליץ ומהפך הכל לזכות דווקא" (ליקוטי הלכות עירובי תחומין ו, סעיף ט"ו).
אם שיקרתי, משמע שאני אנושי, מועד לחטא, מסובך ברע. ועל כן – כמה גדולות היו הפעמים בהן, למרות הכל, נמנעתי מלשקר.
אם נכשלתי בתאוות אסורות – כמה כוח ועוז נפשי, כמה רצון טוב, כמה קדושה, התגלו בי ברגע שאפילו פעם אחת התאפקתי אפילו רגע אחד שלא להתפתות ליצרי ותאוותי.
כך מבאר רבינו ומחזיר מנה אחת אפיים ליצר הרע מתוך דבריו עצמם. "ואם אתה רחוק מאוד מאוד ממנו יתברך, ונדמה לך שאתה פוגם בכל שעה ממש נגדו יתברך, עם כל זה כנגד זה תדע, שאיש כזה, שהוא מגושם כל כך, כל תנועה ותנועה שהוא מנתק עצמו מעט מעט מן גשמיותו ופונה להשם יתברך, היא גדולה ויקרה מאוד מאוד, ואפילו נקודה קטנה מאוד, שהוא נעתק מגשמיותו אליו יתברך, הוא רץ בזה כמה וכמה אלפים פרסאות בעולמות עליונים" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, תורה מ"ח).
"כי זה עיקר מעלת האדם, שהוא גבוה ממלאכים, מחמת שיש לו יצר הרע כזה ובלבולים כאלה, והוא בתוך עולם כזה מלא שקרים והטעיות ובלבולים וטרדת פרנסה וכו’, על כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה טובה" ("עלים לתרופה" מכתב רנ"ה).
כמובן שאין די ב"איסוף" זיכרונות טובים, שהרי אם אדם לא מעריך את הטוב, הוא עשוי להתייחס לחופן יהלומים כחתיכות זכוכית אטומות, חסרות ערך.
אחרי שנחפש, אחרי שנבקש ונמצא, נצטרך לייקר את הטוב, להתבונן בצורה עמוקה במה שמצאנו עד שנגלה שם את חותמו של הקב"ה, את הטוב הפנימי, את ה’ בעצמו, שהוא לבדו יטה את הכף לזכות, יחינו, ישמחנו יקרבנו לעבודתו באמת.
(*’אזמרה’ – הכוונה ללימוד זכות על פי תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן חלק ב’, הנקראת ‘תורת אזמרה’)
(מתוך "אורות מאופל" ובאתר "לב הדברים").
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור