לדוג את האמת
"תזכרי, זאת ההזדמנות שלנו לעשות שינוי אמיתי. אם לא נציל את הדג הזה אף אחד לא יציל אותו, כי אולי זאת הסיבה שבגללה אלוקים הביא אותנו לעולם הזה?"
זהוסיפור אמיתי, כפי שסיפרה לי ג'ודי, אישה נשואה ומאושרת ובעלת משפחה גדולה ונפלאה. היא חיה במושב קטן בצפון ירושלים. הוריה – שהם חברים טובים שלי – עברו אף הם לגור באותו מושב אחרי הפנסיה. וג'ורג' ורוברטה נרצחו בברוטאליות בשעת לילה מאוחרת על ידי דב רָקוּן ששוטט לו בסביבה…
* * *
הכל החל בימים בהם למדתי בקולג' יוקרתי בדרום קליפורניה. לא הייתי בדיוק הסטודנטית הטיפוסית, כפי שאפשר להגדיר זאת, אבל את רוב הידע בו זכיתי בתקופה זו היה אפשר לזקוף להתנסויות אותן חוויתי בזמן שהותי במעונות הקולג', הרבה יותר ממה שלמדתי במהלך השיעורים שהורכבו ברובם מקורסים כמו "השאיפה הפוליטית של האינדיאנים בסוף שנת 1800" או "הכר את עצמך". מבחינתי, העדפתי לקחת קורסים כמו "שזירה בסיסית של סלסילות" או "כלכלת בית – חלק ב", אלא שבאותו זמן הרגשתי שאני מחוברת יותר לצד האינטלקטואלי שבי.
לילה אחד בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, בדיוק כששקעתי בשינה עמוקה מאוד, שותפתי לחדר מארג', החלה לנער את השמיכה שלי ולצרוח לי בתוך האוזן: "ג'ודי! ג'ודי!". הסתובבתי ופקחתי חצי עין לעברה. "מה קרה?" מלמלתי תוך כדי שינה.
"האגם שנמצא לפני המעונות" היא התנשפה, "יש שם מכונה ענקית ששואבת את כל המים מהאגם. היא נראית כמו דרקולה ענקית".
"תכננת לשחות הלילה?" שאלתי ומשכתי בחזרה את השמיכה מעל ראשי כשהסתובבתי אל הקיר.
"ג'ודי, ת ת ע ו ר ר י! זה מקרה חירום!" היא צעקה ממש בתוך האוזן שלי.
"מה קרה?"… באותו רגע הבנתי שהלילה אני כבר לא אצליח לישון.
"הדגים המסכנים מהאגם, הם ימותו אם לא נעשה משהו כדי להציל אותם. זאת ההזדמנות שלנו לעשות משהו משמעותי בחיינו, ג'ודי. את לא מבינה? אנחנו היחידות שיכולות להציל את הדגים המסכנים האלה מהשמדה המונית. זאת ההזדמנות שלנו וזה תלוי רק בנו" סיכמה מארג' בהתלהבות את דבריה. ואני, לשמע דבריה, קצפתי מיד מהמיטה מוכנה להציל את העולם. תוך מספר דקות יצאנו החוצה בריצה מהמעונות ועמדנו ליד העובדים שמילאו בקרירות וברוגע את הוראות מעבידיהם בעודם הורסים את ביתם של הדגים המסכנים החפים מפשע…
ניסיתי לדבר אל ההיגיון שלהם. "רבותיי" פתחתי את דבריי אליהם תוך שאני נזכרת היטב שהפניה אל אנשים צריכה להיאמר תחילה עם כבוד וסבלנות, במיוחד כשמנסים להוכיח לאדם שמעשיו לוקים בחוסר מוסריות משוועת. "אני מבינה שאתם בעלי משפחות ואתם צריכים להתפרנס, ואתם גם בהחלט לא יכולים לאבד את מקור הכנסתכם הכלכלית, אבל תחשבו בבקשה על אותם דגים חפים מפשע שגם הם מנסים לשרוד. האם אתם יכולים להראות להם כמה באמת אכפת לכם ופשוט להפסיק לשאוב את המים מהאגם?" ואת המשפט הזה צרחתי מכל ראותיי, ולמרות שניסיתי להישאר רגועה בתוכי הייתי נסערת כל כך על מר גורלם של הדגים הקטנים והמסכנים הללו. באמת, כבר הייתי מוכנה לצאת לקרב ורק אלוקים יודע מי היה שורד את זה – העבודים, אני או הדגים?… אבל העובדים משכו בכתפיהם, חייכו אלי (וזה באמת הרתיח אותי) והמשיכו בעבודתם.
"מארג'" פניתי אל חברתי, כשכלהעת אני נועצת מבטים באותם עובדים, "אני לא חושבת שיש לנו איזושהי ברירה כרגע. נצטרך פשוט לחכות עד שהם יסיימו את העבודה ואז להציל את הדגים מהמעשה ה…ה…" לא היה לי מושג באיזו מילה להשתמש כדי לתאר את המעשה הנורא הזה. אבל כיהודיה, וכחלק מעם שעבר תלאות והצליח לשרוד, הבנתי גם שהמושג "שואה" לא יהיה הולם.
מארג' ואני התיישבנו על הדשא המשקיף לאגם, מנגבות את הדמעות עם ידינו ובין לבין מעיפות מבטים חטופים לעבר העובדים חסרי הרגש והלב. מדי פעם לחשנו "אנחנו נתגבר על זה". הרגשנו שהצדק בהחלט איתנו. העובדים עזבו בסביבות השעה חמש בבוקר ומארג' ואני עשינו את דרכנו לכיוון האגם, בתקווה למצוא אלפי דגים מתים או גוססים בקרקעית כדי להצילם. אך להפתעתנו, היה שם רק דג קרפיון אחד גדול מאוד ששכב לו על הסלעים הלחים של האגם.
"אני חושבת שאיחרנו קצת", מארג' התייפחה בבכי.
"זה בהחלט נראה כך" לחשתי.
באותו רגע הדג החליט לקפוץ כלפי מעלה.
"אני חושבת שהיא גוססת" אמרתי (משום מה דיברנו על הדג בלשון נקבה ואל תשאלו אותי למה …)
"כדאי שנעשה משהו ומהר".
"אבל איך נרים אותה?" שאלתי.
"נצטרך להשתמש בידיים שלנו".
"אוההה…"
"תזכרי, זאת ההזדמנות שלנו לעשות שינוי אמיתי. אם לא נציל את הדג הזה אז אף אחד לא יציל אותו" מארג' הסבירה בהתלהבות. "אולי, נו, אני יודעת שזה עומד להישמע כמו איזו אמונה תפלה, אבל ג'ודי…אולי…אולי…זאת הסיבה שבגללה אלוקים הביא אותנו לעולם הזה? אני לא אדם דתי, לכן אני גם ממש לא כל כך מאמינה בדברים האלה, אבל משהו עמוק בתוכי, משהו עמוק בתוך הנשמה שלי אומר לי שלכל אדם יש את הסיבה שבגללה הוא נמצא בעולם הזה, שבגללה הוא חי בעולם הזה. אולי זאת הסיבה?!"
"להציל דג???" שאלתי בתמיהה. אבל כשראיתי את הכאב שחלף על פניה של מארג' הבנתי שדיברתי לא לעניין. מארג' שיתפה אותי ברגשותיה העמוקים ואני לא לקחתי את דבריה ברצינות. "את יודעת", המשכתי בקול מרוכך, "באמת יש משהו במה שאת אומרת" ותוך כדי החלקתי פנימה, אל מעמקי האגם ומשכתי את הדג החלקלק. "תפסתי אותה!" צעקתי צעקה מנצחת. רצנו בחזרה לכיוון המעונות כשאנו מדלגות מעל שתי המדרגות המובילות לחדרנו. "מהר, תכניסי אותה לאמבטיה!" מארג' לחשה בצורה די מטורפת. ניסינו לשמור על השקט ככל שיכולנו, אחרי הכל, זה רק תחילתו של הבוקר, אפילו לא שש בבוקר… רצנו לתוך אחד התאים שהיו סביב חדר האמבטיה הראשי ונעלנו את הדלת מאחורינו. שמחתי לשחרר את הדג הזה לתוך האמבטיה שמארג' מילאה במים. כעבור שניות ספורות הדג שחה למעלה למטה ולאורך האמבטיה.
"עשינו את זה!" מארג' צרחה משמחה כשהיא מחבקת אותי. עיניה התמלאו בדמעות של אושר. "עשינו משהו אמיתי עם משמעות למען חיינו" היא לחשה ביראת כבוד. ומלאות בשמחה וצחוּת פנימית עזבנו את האמבטיה, אך לא לפני שנעלנו את הדלת של התא הקטן הזה. קיווינו לחטוף עוד כמה שעות של שינה לפני השיעורים של אותו יום.
אבל זה לא מה שקרה בפועל…
אחרי רבע שעה התעוררנו מתוך צרחות היסטריות שהגיעו מקצה המסדרון. "הדג!" התנשפנו וקפצנו מהמיטה. תוך מספר דקות מצאנו את עצמנו עומדות בחדר האמבטיה מסתכלות על הדג – שקפץ החוצה מתוך האמבטיה ועכשיו קיפץ על רצפת החדר. למרבה הזוועה, הדג קיפץ לו החוצה מתחת לדלת תא האמבטיה הקטן (הדלת לא הייתה עד הרצפה) ישר למרכז חדר האמבטיה הראשי. מארג' נעלה במהירות את הדלת של האמבטיה ואני תפסתי אותה (עם הידיים – אוהההה…) וזרקתי אותה בחזרה למים.
"ההצגה נגמרה", מארג' הודיעה לי כשניקתה את שאריות המים מהרצפה. חזרנו הרוסות מעייפות לחדר, מנסות לחטוף עוד כמה דקות יקרות של שינה. אבל כמו שזה נראה, תוכניות לחוד וחלומות לחוד. במקום להשתתף בשיעורים (ותאמינו לי שזאת לא הייתה אבידה גדולה) בילינו את כל הבוקר בישיבה בחדר האמבטיה, מרימות את הדג הקופצני הזה ומחזירות אותו למים בכל פעם שהוא קפץ מחוץ לאמבטיה.
"מארג'" אמרתי אחרי שבזבזתי טונות של אנרגיות וזמן על הדג זהה, "אי אפשר להמשיך כך יותר, אני חייבת לישון".
"אני יודעת" היא פיהקה, בקושי מצליחה לפקוח את עיניה. "יש משהו במה שאת אומרת. אם לא נלך לישון מעט נתמוטט. אלך לישון קצת ואת תישארי להשגיח על הדג. כשאתעורר אחליף אותך". משהו בדבריה לא נעם את אוזניי אבל לא היה לי כוח להתווכח איתה. וחוץ מזה, היא כבר החלה לצעוד לכיוון החדר שלנו.
באותו לילה הגענו להחלטה. "אני חושבת שהדג מתגעגע למקומו הטבעי, לחיות כפי שהיה רגיל עד עכשיו, אמבטיה זה לא בדיוק המקום בשבילו" אמרתי.
"את צודקת" מארג' מלמלה חצי רדומה.
"להורים שלי יש אגם מאחורי ביתם. מחר בבוקר ניסע אליהם וכך נאפשר לדג היקר שלנו לבלות את שארית חייו עלי אדמות בהנאה ובשמחה באגם של הוריי".
להורים שלי יש בית ענק באזור עצי הסקוויה שבצפון קליפורניה. ידעתי שאם הדג שלנו ישתעמם באגם של הוריי הוא יוכל ליהנות מבריכת השחייה, מהג'קוזי או מהחוף הפרטי. זה בהחלט נתון לבחירתו!
מארג' נשארה לשמור על הדג כשרצתי לטלפון הציבורי להודיע להורים שלי שאני מגיעה מחר. שאלתי אם זה אפשרי לצרף חברה לסוף השבוע. "אהה, ודרך אגב" המשכתי בנונשלנטיות, "אנחנו מביאות איתנו דג".
"דג???" שאלה אימי בתמיהה.
"דג, כדי לשים באגם מאחורי הבית שלנו" עניתי, לפני שהתחלתי לספר לה את סיפור ההצלה של דגי-דג היקר שלנו מהסכנההנוראית שריחפה מעל ראשו. לאימי לא הייתה אפילו מילה אחת להוסיף בעניין זה.
למחרת יצאנו למסע ההיסטורי כדי להביא את הדג לביתו החדש בצפון קליפורניה. "אבל איך נעביר את הדג?" מארג' שאלה. שעות השינה שחסרו למארג' נתנו את אותותיהם, עד כדי כך שהיא אפילו לא הצליחה לחשוב על פתרון כל כך פשוט. "זאת לא אמורה להיות בעיה כלל" חייכתי בביטחון. "אני אמלא את גיגית הכביסה שלי במים ונשים את הדג בתוכה. אני בטוחה שהדג שלנו לא ירגיש בכלל שמשהו לא רגיל קורה". וכך יצאנו למסע שלנו. אני נהגתי ומארג' ישבה מאחור עם גיגית הכביסה שלי, משגיחה שהיא תישאר יציבה, ובכל פעם שהדג ניסה לקפוץ מחוץ לגיגית היא דחפה אותו בעדינות פנימה.
מאה הקילומטרים הראשונים עברו בשלום ללא התרחשויות בלתי צפויות. אך לפתע, משאית שהגיחה אל מול המכונית שלי אילצה אותי ללחוץ על דוושת הבלמים בבת אחת. הכל עף, כולל הגיגית עם המים והדג.
"היא מתה!" מארג' החלה לבכות בקול מתאבל.
"אני לא!" אמרתי. "ואת יודעת, אני לא לוקחת שום סיכון. חגרתי חגורת בטיחות".
"לא, לא דאגתי לך" היא ניסתה להסביר. (באותו רגע החלטתי שאני חייבת לתפוס אותה לשיחה רצינית על חוסר הדאגה שהיא הפגינה כלפי חברתה הטובה ברגעים שכאלה). "אבל תסתכלי על הדג שלנו" היא המשיכה. הדג שכב לו שם בתחתית הרכב, מקפץ קדימה ואחורה, וברור שזה היה מתוך צורך נואש לכמה טיפות של מים. למעשה היו מעט מים בתחתית הרכב אבל זה בהחלט לא הספיק לדג האהוב שלנו.
למצוא מים ברגעים אלה, כך הבנו, היה עניין של חיים ומוות…
נסעתי לכיוון אחת היציאות מהכביש הראשי וחיפשתי תחנת דלק, ואילו מארג' דאגה לדג שלנו תוך שהיא מורה לי בידה להזדרז. "אם לא נשים אותה בדלי עם מים היא תמות", מארג' בכתה. נשכתי את שפתיי ולחצתי חזק יותר על דוושת הגז. לפני שהספקנו להגיע למקום עצירה בתחנת הדלק, מארג' כבר הספיקה לקפוץ החוצה מהדלת האחורית של הרכב והחלה לרוץ לכיוון העובד בתחנת הדלק. "מים! מהר! זה מקרה חירום!" היא התנשפה. העובד העיף מבט לעבר המכונית שלי ואחר כך על מארג'. לא היה שום סימן של עשן מכיוון מכסה המנוע. "הצינור נמצא שם" הוא מלמל והלך לדרכו. מארג' מיהרה להגיע אל הצינור, ואילו אני, בזהירות כמובן, הכנסתי את הדג לגיגית של הכביסה, ובזהירות רבה עוד יותר לקחתי אותה למקום בו חיכתה לי מארג' חסרת הסבלנות.
"מהר, היא תמות לנו". עכשיו העובד של תחנת הדלק וחברו הניחו לכל עיסוקיהם, פקחו זוג עיניים ונעצו בנו מבטים תמוהים.
ביראת כבוד שהצלחנו לגייס באותו רגע מילאנו את הגיגית במים ולקחנו אותה בחזרה לרכב. אני עדיין לא מבינה מדוע לא החניתי את הרכב ליד הצינור. אולי חוסר שעות השינה בסופו של דבר החל להשפיע גם עלי?… והדג, הוא כבר לא ניסה לזוז יותר בתוך הגיגית ואף לא לקפוץ החוצה, אני מניחה שהוא פשוט היה מותש.
מארג' ואני הגענו לבית הוריי ביום שישי שעה לפני השקיעה. הוריי דיברו איתי על משהו שנקרא 'שבת'. הנחתי שזה משהו שיעזור להם לעבור את הטראומה של גיל המעבר.
כשפתחתי את הדלת ראיתי את הוריי מתרוצצים כמו שני מטורפים, הסתכלתי על חברתי עם מבט שהעיד על המבוכה שחשתי באותו רגע ולחשתי לה "אני אשים את הדג באגם ונשתדל להישאר מחוץ לתחום של מי שלא יהיה". אך בו ברגע שאימי הביטה לעברי היא עצרה את ההתרוצצות המטורפת והייתה שוב אותה האמא שהכרתי. "לפחות זה לא השתנה", חשבתי.
במבט לאחור על השבת הראשונה, הבנתי עד כמה היה להם קשה בכל פעם שהם ניסו למצוא את דרכם במדבר הרוחניות שבצפון קליפורניה. הם ניסו לשתף את מארג' ואותי בהתלהבות רבה בדרך בה הם בחרו לחיות, אבל שתינו גלגלנו עיניים כשהקשבנו בנימוס להסברים שלהם. היינו כל כך עסוקות במחשבות על גורלו של הדג שלנו, יותר מגורל הנשמות שלנו. התפנית הייתה ברגע ששמעתי את אבא שר "שלום עליכם" עם ג'ורג' ורוברטה (ג'ורג' ורוברטה היו זוג תוכים מסוג קקדו של הוריי. אבא שלי לימד אותם לשיר "שלום עליכם" ו"אשת חיל" ועכשיו הם הצטרפו אליו בשירה בכל ערב שבת). הרגשתי משהו אבל לא יכולתי לזהות מה זה. היום אני מבינה שחשתי את קדושת השבת. כמובן שהאוכל של אמא שלי היה, כמו תמיד, טעים מאוד, אפילו שהוא היה כשר. התכבדתי בגיפלטע-פיש הביתי בהנאה רבה מבלי לחשוב אפילו פעם אחת על גורלו של אותו דג מסכן שמסר את נפשו לספק את הנאתי באותו רגע.
והגורל… ממשיך להתגלגל. בבית הכנסת של הוריי תכננו מלווה-מלכה מיוחד במוצאי שבת עם אורח מרתק מאוד שיישא דברים במהלך הערב. הוריי שאלו את מארג' ואותי אם נרצה להצטרף אליהם, אם אין לנו משהו אחר לעשות. לא היה לנו, אז הצטרפנו.
עבורי, אותו ערב היה ההתחלה של משהו שאני יכולה לתאר אותו כמהפכה ממש. אולי זה היה החיבור של דבריו הרוחניים של הר, בנוסף להתנסות של אותה שבת נפלאה, או שמא הייתה זו תוצאה של הרגשת ריקנות מעורפלת שהחלה לכרסם בתוכי? מי יודע… ואולי בכל זאת מארג' אכן צדקה בדבריה כשאמרה "משהו עמוק בתוכי, משהו עמוק בנשמתי, אומר לי שלכל אדם חייבת להיות סיבה לחייו בעולם הזה". לא יכולתי לחשוב שהסיבה הזאת הייתה להציל כמה דגים מהשמדה המונית.
אחרי אותו סוף שבוע החלטתי להגיע הביתה כמה שיותר כדי להיות עם הוריי בשבת. לא יכולתי להרשות לאבא לשיר רק עם ג'ורג' ורוברטה… נהניתי להצטרף לשבתות הללו כל כך עד שכעבור כמה חודשים השבת הצליחה 'ללכוד' גם אותי בקסם המיוחד שלה.
כעבור שנה, מצאנו את הדג צף על פני המים באגם של הוריי. לא, לא הייתי עצובה בכלל. הגעתי למסקנה שהמטרה שלי בחיים הייתה כל כך רחוקה מלהציל איזה דג מסכנת הכחדה.
ומה קרה עם מארג', אתם שואלים? בפעם האחרונה ששמעתי ממנה היא הייתה עסוקה בהצלת לווייתנים. האמת, גם לא היה לי כל כך הרבה זמן להיות איתה בקשר. הייתי כל כך עסוקה בטיפול במשפחתי הרחבה, תודה לא-ל.
ולא, לאף אחד מילדיי לא קראתי פישל.
ל' תשרי התש"ע
10/18/2009
עם ג’ורג’ ורוברטה רק מי שקרא את הכל מבין מי אלו ג’ורג’ ורוברטה – ואז פורץ בצחוק… XD
ל' תשרי התש"ע
10/18/2009
רק מי שקרא את הכל מבין מי אלו ג’ורג’ ורוברטה – ואז פורץ בצחוק… XD