השמחה בחיי הנישואין

כל אדם מטבע בריאתו חש צורך עמוק להיות

 

 

אלה מהקוראים שסיימו בימים אלה את "שבע ברכות" שמעו שוב ושוב את הפסוק "אשר ברא ששון ושמחה גילה" וכו’. הם גם מודעים למאמר חז"ל האומר "כל השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה". ובאמת עלינו להבין מה הכוונה בכך.

 

ואכן רבים הם אשר תמהים: האם אין סיבות אחרות לשמוח במהלך החיים, ורק הנישואין הם הם שמביאים לנו את השמחה?

 

ובכן, כאשר נתבונן בחיינו שמציפים אותנו דאגות ועצב, אנחנו למדים שכאשר אדם נמצא לבד, מסוגר בביתו, זה אינו תורם לשיפור מצב הרוח. ההיפך, תנאים של בדידות והסתגרות גורמים לאדם לשקוע יותר ויותר במחשבותיו, ולהיות יותר ויותר עצוב, ואף להידרדר ל"מרה שחורה".

 

לעומת זאת, כאשר אדם יוצא החוצה, ואינו מסתגר בביתו, אלא מתעסק בדברים אחרים שמזדמנים לו, ויותר מכך, הוא משוחח עם חברים ומעורב בין הבריות, קיים סיכוי שאט אט יצא מהעצב שהוא שרוי בו עד עתה כי החברה עושה לו טוב, וגם מסייעת לו לשכוח את דאגותיו.

 

זה נכון לאו דווקא באדם שעצוב לו והחיים הקשו עליו. לא רק לו טובה החברה, אלא לכל אדם. כי גם אדם "שהולך לו בחיים" מרגיש חסר ובדידות כמו גם צורך להיות בחברה, שם הוא מרגיש שהוא מקבל חיות. כל זה כמובן נובע מכך שהקב"ה, יוצר האדם כפי שאנחנו אומרים בברכות ה"שבע ברכות", טבע בנו את הצורך להיות יחד.

 

וכשנעמיק ונראה, שההמשכות לחברה נובעת מהצורך של האדם להיות מחובר, וכמו כל צורך אחר שאינו מסופק – גורם לאדם שלא יחוש בנוח. לעומת זאת, כשהוא מחובר למסגרת חברתית כלשהי, אזי הוא מרגיש כי טוב לו עם הסביבה וגם עם עצמו.

 

הצורך להיות מחובר משפיע בדרכים שונות. לדוגמא, כאשר מתקיימת אסיפת חברים כלשהי ואדם מסויים נוכח בה אך אינו מרגיש חיבור לשאר חברי הקבוצה, אז הרגשתו גרועה. התופעה שווה לא רק בחברה אלא גם בנושאים שעל פניו נראים בלתי משוייכים. נמצאנו למדים שאין שמחה כהתרת הספקות. ובפשטות – פירוש הדבר שהוא שמח כי הוא כבר יודע מה עליו לעשות.

 

דוגמא נוספת, המביעה את שאיפתו של האדם להיות מחובר היא, כשיש לו קושיה שיושבה אז הוא שמח משום שההבנה מחברת אותו אל הפירוש האמיתי. לעומת זאת, במקרה שאינו מבין את הפירוש האמיתי, הוא לא יכול להתחבר אליו ואז הוא מרגיש לא טוב עם עצמו.

 

עם החיבור מגיעה שמחה אמיתית!

 

זו גם הסיבה שאדם נמשך לקבוצות, לחוגים, לחסידויות וכו’. אדם אוהב להרגיש מחובר לחוג מסויים. זהו מענה לצורך אנושי הטבוע באדם, להיות מחובר למשהו. אפשר לראות תופעה זאת, במקרה ששני חברים רבים ואחר כך משלימים. בלב שניהם עוברת הרגשה נפלאה כתוצאה מהחיבור המחודש, ולא אחת חברותם דווקא מתחזקת.

 

וזאת למה? כי עד עתה הם היו מחוברים רגשית ולפתע התנתקו האחד מהשני. עד כדי עויינוית מסויימת. אולם בתוך תוכם קיים הצורך העז להתחבר שוב כימי קדם. על כן, כאשר הם מתחברים שוב זה לזה הם מרגישים סיפוק עצום ואף יודעים יותר להעריך מה עושה להם החברות. כי לטוב מתרגלים מהר אולם כשמרגישים שהטוב נעלם, אזי מעריכים אותו יותר כשהוא חוזר.

 

מיותר לומר שחברות היא כפשוטה, התחברות. אפשר גם להסביר לפי זה למה התורה נוטעת בנו שמחה שכזו, כמו שנאמר "פקודי ה’ ישרים משמחי לב", מעבר לכך שבתורה יש כוח רוחני משפיע שגורם לנו לשמחה, אפשר לומר כי ישראל ואורייתא (תורה) וקודשא-בריך-הוא (הקב"ה) – חד הם (אחד הם). מה שאומר, כי אדם מישראל הוא בנשמתו חלק אלוק ממעל. אלא שכאשר אנחנו נמצאים בעולם החומר אנו מרגישים כמו ניתוק מהשורש האמיתי שלנו, והרי האדם רוצה להיות מחובר אל המקור הטבעי שלו. על כן, על ידי עסק התורה בה הוא מתחבר אליה הוא גם מתחבר להקב"ה. ולכן התורה משמחת, על ידי החיבור שבה למי שבאמת ראוי להתחבר אליה.

 

עתה נגיע לשמחה בנישואין.

 

כתוב בספרים שאיש ואישה הם שני חצאים של נשמה אחת ובעת הנישואין מתאחדים שוב יחדיו. והרי עד לנישואין האדם בודד, כמו שנאמר בפרשת בראשית על מצב של טרום נישואין: "לא טוב היות האדם לבדו".

 

כל אדם מטבע בריאתו חש צורך עמוק להיות מחובר לאן שהוא צריך להיות מחובר,  לשורש שלו, יש בו רצון לאחות את נשמתו החצויה. וזו "האשה אשר נתת עמדי", שהיא חצי הנשמה האחר שלו, והיא חלק ממנו, ועל כן אליה הוא שואף להתחבר.

 

מובן אפוא מדוע נאמר "כל השרוי בלא אישה שרוי בלא שמחה". חוסר השמחה המושלמת היא מחוייבת המציאות לאדם שטרם התחתן – אף אם סביבו מתקיימים הרבה אירועים משמחים – וזאת כי הוא עדיין לבד ומנותק מהחיבור הטבעי של נשמתו. על כן, השמחה ככל שתהיה גדולה, איננה שמחה אמיתית ומושלמת. גם כאשר אנו עורכים שמחה במשפחה, כגון חתונה, בר מצוה וכו’ אנו מזמינים את קרובינו וידידינו, וזאת כי שמחה מושלמת נוצרת כאשר אנו מתחברים יחד ולא כשאנו נמצאים לבדנו, אף שיש לנו סיבה לשמוח.

 

על פסח נאמר בספרים הקדושים שהוא ראש השנה לאמונה. בני ישראל נגאלו ממצרים בזכות האמונה, ככתוב "כי בשמחה תצאו", וידועים דברי הבעל-שם-טוב הקדוש שאומר, שעל ידי שמחה אפשר לצאת מכל הצרות. כשאדם שמח זה סימן שהוא מאמין בהקב"ה. הוא מחובר אליו ולכן הוא שמח על אף מצוקותיו. וכשיש אמונה אז רואים ישועה. ושמחת הנישואין היא זו שנותנת לנו כוח להתמודד עם הקשיים הטבעיים שמציבים הנישואין עם כל הקשיים הכרוכים בהם.

 

כאשר יש צורך להתמודד עם בעיות בתחומים רבים, בראש ובראשונה עם הניגודים הקיימים בין איש לאישה, קשיי פרנסה, בעיות בחינוך הילדים וכן הלאה, השמחה שמביאים הנישואין על ידי החיבור שבהם, היא זו שנוסכת בנו כוחות להתמודד עם קשיי החיים יחד עם האמונה בבורא העולם, כמובן.

 

הצד השווה בשלושת הרגלים הוא, שהם מסמלים את החיבור שבין ישראל להקב"ה. כתוב בספרים שיציאת מצרים היא בבחינת האירוסין של עם ישראל לקב"ה, כדברי הנאמר בתפילת החג "אשר בחר בנו מכל העמים". חג השבועות הוא בבחינת נישואין, כמאמר חז"ל "וביום חתונתו – זה מתן תורה". וכמו שכתוב בספרים שכפה עליהם הר כגיגית, זו בחינת חופה. וחג הסוכות הוא בבחינת ההבאה לביתו של הקב"ה, כמו שכתוב "הביאני המלך חדריו".

 

וידוע הנאמר בספרים, שבכל החגים חוזרות אלינו אותן הארות שהיו בתחילה. כלומר, אנו מרגישים שוב את אותו חיבור בין כנסת ישראל להקב"ה, בפסח בחינת אירוסין וכו’, וזה גורם לנו לשמוח בשלושת הרגלים.

 

אירוסין, נישואין וכניסה לבית. כל זה מחזיר אותנו למה שפתחנו בו, חיבור בין איש לאישה על ידי הקמת משפחה שגורם לשמחה טבעית ובריאה, משום שכאמור מדובר בחיבור לשורש הטבעי שאיש ואישה הם שני חצאי נשמות, והלוואי שנצליח לשאוב מרגלים אלה את החיבור האמיתי שלנו להקב"ה גם בכל שאר ימות השנה, ועל ידי זה נעבוד את הקב"ה מתוך שמחה וטוב לבב.

 

 

(מתוך "שעה טובה בבית")