אורח מעל הכל

 

 

…על אף שבאומץ לב ניסה להיות "גבר", לא היתה זו עבור נער בן שלש-עשרה משימה קלה להתבגר בן לילה. יסורי בדידות גברו עליו, ולא פעם ספוגה היתה כריתו בדמעות. אך תחת לשמור בליבו טינה להוריו על שעזבו אותו, היתה החלטתו נחושה להגביר את מאמציו בעבודה, ולחסוך כסף כדי להחזיר לאמריקה את הוריו ואת אחותו ולתמוך בהם.

 

אחרי מספר שבועות בהם התאכסן אצל קרוביו, הודיעו לו "שאם אתה רוצה להישאר אצלנו עליך לשלם דולר ורבע לשבוע". אבא חש תחושה עמוקה של בגידה. בבכי חנוק ברח מהבית. היה זה ערב שבת, השמש עמדה לשקוע והשבת קרבה לבוא.

 

אבא החליט לא לחזור לבית קרוביו, גם אם היה פירושו של דבר לבלות את השבת ברחוב. הוא מיהר למאפיה לקנות שלוש חלות קטנות. השמש שקעה. השבת ירדה ומצאה נער בודד ועזוב יושב על ספסל עץ בגן הסטר השומם. לא היה לנער הצעיר, המבולבל ושבור הלב, מקום אליו יוכל לפנות בניו יורק, העיר הגדולה.

 

אבא קידש על שתי החלות, ואחוז רעב בלע אחת מהן. במשך כל הלילה הארוך ישב מכווץ על הספסל הקשה, לא מצליח להירדם. כשלבסוף עלה השחר נדר אבא, שלכשינשא ויקים בית משלו, לעולם לא ישב לשולחן שבת או חג בלי אורחים מסביבו. הוא יחפש אפילו בגנים אחר אנשים רעבים ובודדים ויאכיל אותם.

 

בתקופת אירושיהם סיפר אבא לאמא את סיפור ילדותו, ועל הנדר שנדר כנער צעיר שעה שישב בגן הסטר שבת ארוכה.

 

הוא הביע את משאלתו שאמא תסכים להכניס אורחים בשבתות ובחגים. אמא נענתה בו במקום. אז החלה להכות שורשים "תעשיית הכנסת אורחים – הרמן".

 

את המקרה הבא בקשר ל"תעשייה" סיפרה לי אסתר אחותי. הסיפור מביע בצורה טובה ביותר את מסירותם של אבא ואמא, וכיצד השריש בנו אבא את גודל המצוה שבהכנסת אורחים. וזה סיפורה:

 

"את הרי יודעת, כיצד התנהלו העניינים בביתנו. בהיותי המבוגרת מכולם, נפל בחלקי נטל רב של עבודה. לאמא לא היה ולו רגע פנוי. היא היתה עסוקה אתכם, הילדים, או עם האורחים שהגיעו, בוקר צהריים וערב, ללא הודעה מוקדמת.

 

מעולם לא יצאתי לשום מקום. הייתי מאושרת כשיכולתי לרדת מעט לרחוב לקפוץ בחבל או לשחק קלאס עם חברותי.

 

פעם בהיותי כבת עשר, לחשה לי אמא: "יש לי הפתעה גדולה עבורך. מכיוון שאת ילדה כה טובה ותמיד עוזרת, אקח אותך עמי לראות את דוד יעקב לייב, המפליג לאירופה". הוא עמד לנסוע למחרת היום, ואמא היתה אמורה לצרף אותי אליה להיפרד ממנו. יצאתי מכלי מרוב שמחה וציפייה. אראה אוניה גדולה! ואמא תהיה כולה שלי! הייתי כה נרגשת שלא יכולתי לעצום עין כל הלילה.

 

משעת בוקר מוקדמת "נדנדתי" לאמא. מתי הולכים? מה אלבש? אמא הסתה אותי: "אסור לילדים האחרים לדעת, אחרת ירצו "להזדנב" אחרינו. עדיין מוקדם, האוניה מפליגה רק בשעה שלוש אחר הצהריים".

 

בחרתי בשמלה היפה ביותר, והכנתי את נעלי השבת. כל כך עצבנתי את אמא עד שלבסוף נתנה לי רשות להתלבש. לא יכולתי לאכול מרוב התרגשות. אפשר היה לחשוב שאני היא זו העומדת להפליג באותו יום. לבסוף הלכה אמא להתלבש. דודה שרה נקראה כדי לשמור עליכם, הילדים. היה עליה להסיח את דעתכם, מכיוון שחשתם שעומד להתרחש דבר מה אם אמא לוקחת אותי איתה.

 

אחרי מה שנראה היה בעיני כשעות, היתה אמא מוכנה. "אסתר, חמקי החוצה מבלי שאף אחד יראה", אמרה לי בלחש. עוד בטרם הספקתי להגיע לדלת, נפתחה זו לרווחה. הביתה נכנס אבא עם אורח.

 

"מהרי, מהרי" אמר, "יש לנו אורח". אותו אור מיוחד, השמור לאורחים בלבד, קרן מעיניו. לא אוכל להסביר זאת במדויק, אבל, צעירה ככל שהייתי, למדתי לזהות אותו. כל חלומותיי נגוזו, עולמי חרב! הבנתי שלא נוכל ללכת אל האוניה. אמא ניסתה לפייס אותי, אך מאנתי להינחם.

 

ליבי התמלא שנאה אל כל העולם. כל רצוני היה להימלט מהבית ומהאורחים. פחדתי לומר מילה לאבא. נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי תמרורים.

 

אבא בא בעקבותיי, ובעיניים זוהרות אמר: "אסתר, זו לא השעה לדמעות. אמא זקוקה לעזרתך. אשוחח איתך מאוחר יותר".

 

כשהאורח השבע עזב את ביתנו, היתה זו שעת אחרי צהריים מאוחרת. אבא לקח אותי לאחרון החדרים, וסגר את הדלת. הוא לקח את ידי ואחז אותה בחוזקה, ואמר:

 

"הקשיבי בתי ואסביר מדוע אין לך כל סיבה לבכי. המצב הוא הפוך. היום עליך להרגיש כילדה המאושרת בעולם כולו. אל תחשבי שכשאנו נותנים אוכל לאורחים, עושים אנו טובה להם. לא! הם גורמים לנו טובה גדולה ביותר. היודעת את כמה הרווחנו היום? אנו אחת המשפחות העשירות ביותר בכל רחבי אמריקה. חשבי על כל חברותיך. האם תמיד אנשים עניים אוכלים שם? לא! יש רק בתים ספורים באמריקה הדואגים להאכיל עניים ואורחים. אנשים מקיימים מאות מצוות, אך את מצוות הכנסת אורחים דש אדם בעקביו.

 

"היודעת את מה אמא ואני עושים? אנחנו "שולטים על כל השוק" במצוה כבירה זו. כל "הרווחים" ממצוה זו ישארו במשפחתנו לדורות. את ילדה עשירה מאוד, מכיוון שאת עוזרת לאמא בעניין האורחים. ילדיך ונכדיך, גם הם יהיו עשירים בזכות "תעשיית הכנסת האורחים" המיוחדת שלנו. אמא תיקח אותך איתה בפעם אחרת, אך אם יש באפשרותך להרוויח מיליונים בזמן קצר, עליך לקפוץ על ההזדמנות מבלי שתוכל לחמוק מבין אצבעותיך".

 

לא כל דבר שאמר אבא הבנתי, בפרט לא את העניין של "שליטה על השוק", אך דבר מה עמוק קינן בתוכי ואמר לי, שאני עדה להתרחשות גדולה ומופלאה. לפתע, נמוגה אכזבתי, הרגשתי שאכן אני אחת הילדות העשירות בעולם".

 

* * *

 

אסתר היתה חולה מאוד. ד"ר בלוסטון, רופא המשפחה שלנו, הניע ראשו לאחר הבדיקה. אבא ואמא, כשהם דואגים ומפוחדים, ציפו למוצא פיו. "ר’ יעקב יוסף, מצבה של ילדתכם הקטנה הוא קריטי. היא חולה בדיפטריה. עליכם לקחת אותה מיד לבית החולים".

 

אסתר שכבה בבית החולים, מרחפת בין חיים למוות. אמא ישבה ליד מיטתה יומם ולילה, מתפללת ואומרת פרקי תהלים. כל אהובינו הצטרפו אל אמא בתפילה. אבא הלך עם מנין להתפלל על קברו של הרב יעקב יוסף זצ"ל, רבה הראשי של ניו יורק, והוסיף את השם "חיה" לשמה של אסתר, ומעתה היה שמה "חיה אסתר".

 

ביום חמישי אחר הצהריים אמר אבא לאמא: "אני רוצה שתלכי הביתה להכין את השבת עבור אורחינו, כפי שאנו נוהגים בכל שבת. רצוני כי לא יחסר דבר. אני מקווה שזכות השבת ומצוות הכנסת אורחים תעמוד לנו, והקב"ה ישמע את תפילותינו, וחיה אסתר תבריא".

 

אמא לא התווכחה. היא עזבה את מיטתה של אסתר, כשהיא מביטה מבט מיוסר אחרון, שכן אסתר היתה שרויה בחוסר הכרה.

 

במשך כל השבת לא הראה אבא כלפי חוץ את חרדתו הגדולה בשום דרך שהיא. הבית היה מלא אורחים. ארוחות השבת החמות הוגשו. אבא שר זמירות ואמר דברי תורה.

 

אך קרובינו וידידינו לא היו שותפים לביטחונו של אבא. דודה מלי, אחותו, עמדה על המשמר ברחוב, מחשש שהחדשות הטרגיות יגיעו בכל רגע. (דיפטריה היתה מחלה אנושה באותם ימים).

 

בשבת בבוקר הגיע מברק ובו החדשות המרות. דודה מלי קיבלה אותו לידיה. אחוזת היסטריה רצה אל השכנים. במשך כל השבת בכו כולם. הם החליטו, כמובן, להביא את הבשורה המרה לידיעת אבא ואמא רק לאחר ההבדלה.

 

כשסיים אבא את ההבדלה, ועוד לפני שהספיקה דודה מלי לגול מעל ליבה את החדשות הנוראות, מיהר הדוור להיכנס הביתה עם מברק המבשר "אסתר הרמן בחיים, ויצאה מכלל סכנה".

 

המברק שהגיע בבוקר, נשלח עקב טעות זיהוי שנעשתה על ידי הנהלת בית החולים. ילדה אחרת מחדרה של אסתר, שגם היא חלתה בדיפטריה, היתה זו שנפטרה.

 

כשנודע לאבא ולאמא מה התרחש בבוקר יום השבת, אמר אבא: "את רואה, איידל, איך השבת והאורחים מגינים עלינו מכל צרה?"

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)