איך עושים את החיים מתוקים יותר?

 

 

אישיותו של האדם מורכבת משני חלקים: מגופו ומנפשו. הגוף מוכר לכולנו, ואילו באשר לנפש, המילה נפש מוכרת לכל אדם, והיא נתפסת במובן של החלק הרוחני. לאו דווקא הדתי שיש באדם.

 

גם לגבי מצוות כך הוא הדבר. יש מצוות שנעשות בגופו של האדם, כמו למשל הנחת תפילין, אכילת מצה, ישיבה בסוכה וכו’. ויש את הצד הרוחני, כמו לאהוב את הקב"ה, לאהוב כל יהודי, לא לשנוא יהודים ("לא תשנא את אחיך בלבבך").

 

הצד הרוחני-נפשי לגמרי אינו מבוטל. עד כדי כך הוא חשוב, שאם נשאל את עצמנו מה משפיע יותר על מה, הרוחניות על הגשמיות או להיפך? התשובה תהיה ברורה. מצד אחד ברור כי לגוף נודעת השפעה רחבה על הנפש. כאשר אדם שותה יין זה גורם לו על פי רוב לשמחה, כפי שנאמר: "ויין ישמח לבב אנוש". מהעבר השני, אפשר לשכנע אדם לעשות דברים כאשר הוא שבע ופחות כאשר הוא רעב. אבל בלי ספק, כאשר עושים את החשבון כולו, מתברר כי כמות ההשפעה שיש לגוף על הנפש עולה עשרת מונים על כמות ההשפעה שיש לגוף על הנפש. אפשר לראות זאת בדברים פעוטים ופשוטים.

 

למשל, כאשר אדם מתבקש לבצע פעולה מסוימת. הפעולה הטכנית היא העברת חפץ ממקום למקום. האם היא תכבד עליו או תהיה קלה לביצוע? הדבר אינו תלוי רק במשקל החפץ או במאמץ שכרוך בנשיאתו ובהעברתו, אלא גם בצורה בה הוא מקבל את המטלה שהוא אמור לבצע. הוא יכול לקבל את המאמץ הכבד בקלות רבה, והוא יכול לקבל גם את ההכבדה הקלה בקושי תהומי.

 

למשל, נער בר מצוה, שנושא את הספרים שקיבל מהקרואים באירוע החגיגי שזה עתה הסתיים. ערימת הספרים מטפסת עד למעלה מגובה קומתו של "הבחור החדש", וכשאנו פונים אליו: "רגע, זה כבד לך", הוא מרגיע: "לא, זה לא כבד, שימו עוד". השמחה שהוא חש על המתנות שקיבל, עושה את המשא הכבד יחסית לקל. לעומת זאת, כאשר באותו יום ביקשו ממנו לשאת כמה דברים כדי לסייע בניקיון הבית, הוא הגיב ב"אין לי כוח" חסר סבלנות. ה"אין לי כוח" יצא לאור דווקא לאחר שקם נינוח משנתו.

 

בדומה לכך אם אדם יבקש מזולתו גפרור – שהוא כמובן קל מאוד במשקלו – הרי שאם ה’מבקש’ מוגדר לפחות בעיני ה’מתבקש’ כאדם רע לב, איש קשה מדיף אנטיפטיה, אפילו משקל הגפרור יכבד עליו…לעומת זאת, אם ידידו הטוב בנפשו או אולי הרבי שלו או אף גדול הדור הוא זה שיבקש שיביאו לו דבר מה, אזי גם אם החפץ יהיה כבד משקל והבאתו כרוכה בקשיים מהותיים, יחוש המתבקש תעצומות לא רק בנפשו אל גם בגופו. לבטח לא ירגיש האדם ממוטט לאחר ביצוע הפעולה, אלא מלא התרוממות רוח, כשנסוכה בו תחושת התרוננות על שזכה.

 

את כל זה מלמדת אותנו התורה עצמה. מהדברים של יעקב אבינו עולה כי שבע שנות הסבל שעבר אצל לבן, חורב ביום וקרח בלילה, ומסע השקרים הלא נגמר של ה"שווער" (חמיו) המפורסם, נתפסו בעיניו "כימים אחדים" כאשר הוא יודע שהדרך להביא לעולם שנים עשר שבטים עוברת גם במסלול הקשיים והרמאויות שהעביר אותו השווער הכפול.

 

 

חז"ל בעצמם נתנו לכך דוגמאות מפורטות. כאשר ראובן משתדל בכל מאודו להציל את יוסף, אומרים חז"ל (בראשית ל"ז, כ"א) שאילו היה ידוע עד כמה הדבר חשוב בעיני הקב"ה היה ראובן נושא את יוסף על כתפיו, וכפי שנאמר: "בכתפו היה מטעינו ומוליכו אצל אביו". כך גם אהרן הכהן שהתגלה בתעצומות נפש אדירות עד שהקב"ה מעיד עליו "וראך ושמח בליבו" (שמות ד, ט"ו), ובכל זאת אומרים לנו חז"ל (ילקוט ל"ז קמ"א) כי "בתופים ובמחולות היה יוצא" אילו היה יודע מה תאמר על כך התורה. דהיינו התפישה הערכית של הפעולה והדרך שבה אנו רואים אותה, משפיעה בצורה מהותית על הביצוע ועל ההתייחסות לקשיים הכרוכים בה.

 

את ההרגשה הזאת יכול כל אחד מאיתנו להרגיש יום יום מרגע הקימה בבוקר לעבודת הבורא. כאשר ברור כי ככל שלאדם חשובה יותר התפילה והוא רואה בה מתנה גדולה שמאפשרת לו להשיח עם קונו, כך יהיו צעדיו קלים ומתרוננים יותר בלכתו לבית הכנסת.

 

 

אם זה נכון בקשרים חברתיים בכלל, הרי ברור כי המערכת הזוגית עליה מושתתת המשפחה מושפעת מאוד מיחסי הגומלין בין בני הזוג ועל הערכת כל אחד מבני הזוג לרעהו. וזאת מעבר להתייחסות שמנעימה את השהות בכפיפה אחת.

 

 

א. האם מעריכים אותי כאדם.

ב. האם מעריכים את פעולותיי, כי הפעולות שלי הן חלק ממני.

 

ברור כי אם נתחיל בדרך השלילית, הרי שאדם החש כי בן זוגו אינו מעריך אותו ולא את מעשיו, גם הוא לא יחוש מחובר לבן זוגו. כמו כן, כל פעולה שיצטרך לעשות למענו מתוקף המחויבות המשפחתית תכבד עליו עד מאוד. כמובן, כאשר המצב הפוך ואדם כן חש מוערך בתוך משפחתו, המעריכה את סגולותיו ואת היכולות שלו, הוא מרגיש כי צעדיו קלים בדרכו הביתה, הוא כבר רוצה להיות בבית, שמח לקראת המפגש עם בני המשפחה, וכל פעולה שיעשה בבית כדי לסייע להם תהיה קלה בעיניו, ובודאי שלא תעייף אותו.

 

דרך אגב, אחת הסיבות לכך שאב מסוגל לעשות כה הרבה למען ילדיו הקטנים, היא שהקב"ה נטע בילדים הערכה כמעט בלתי נדלית לאביהם, והוא "אסיר הערכה" אליהם…

 

יש לזכור שכאשר נעשתה פעולה טכנית עבור בן הזוג, ואכן הלה הודה, שיבח ובעיקר העריך את הסיוע שקיבל, הרי שלא זו בלבד שהנותן נהנה לשמוע את שבחיו ואף קיבל באמצעותם תמורה לפעולה שעשה, אלא נחקקת ברגשותיו גם ההרגשה: "עבור בן/בת זוג כזה שיודע/ת להעריך באופן כה יפה את מה שעושים למענו/ה וגם יודע/ת להעריך אותי, אכן כדאי לעשות עוד ועוד".

 

כלומר, התועלת אינה נמדדת רק בטווח הקצר של אוירה טובה בבית, אלא גם לאורך ימים ושנים. היא משנה באופן בסיסי את הגישה של בן הזוג שלנו. היא יוצרת אצלו פתיחות ונכונות להגיש סיוע, וכל דבר הנעשה על ידו נתפס בעיניו כקל. הערכה היא אמצעי מרכזי ובעל השפעה דומיננטית על מערכת היחסים המשפחתית (ובודאי גם במערכות שבין אדם לחברו) כולל על היכולת התועלתנית להפיק מקסימום עזרה מבני הזוג שלנו. כלומר, היא משחקת לטובתנו גם במישור הצר של האינטרס האישי.

 

 

ליצירת תחושה אצל בן הזוג שלנו שאנו מעריכים אותו יש תועלת נוספת. פעמים כאשר אנשים פונים אלי ומספרים את מצוקתם, הבעל פותח ב"יש לנו בעיות קשות מאוד". השאלה העיקרית שאני מציג היא: "האם בן הזוג שלך סבור שאתה מעריך אותו?" אם התשובה היא "לא, הוא יודע שאני לא מעריך אותו", אני שואל אותו: "האם היית מסוגל להמשיך ללמוד במקום שאתה יודע כי אינך מוערך? האם היית מחזיק מעמד במקום עבודה שבו מעשיך אינם זוכים למשקל וליחס שאתה מצפה להם? או במקרה של האישה: האם היית מתחברת לנשים שאינן מעריכות אותך?" אם כן, אני מסיים ומציע לזה שפתח את השיחה ואמר "יש לנו בעיות קשות מאוד" לשנות את ההגדרה: יש לכם בעיה קטנה עם תוצאות קשות.

 

דומה הדבר לאבן קטנטנה שנמצאת בנעלו של אדם, היא מציקה הרבה מעבר לפרופורציה של גודלה, היא בעיה קטנה עם תוצאה קשה. משום שאדם שאין מעריכים אותו, מאבד מוטיבציה לעשות משהו למען ה"לא מעריך". גרוע מזאת, הוא אף מתנהג באי התחשבות בסיסית בנ"ל, גם משום שאין לו את ההמרצה הרצויה, וגם משום שבכך מבלי משים הוא מעניש את זה שלא מעריך אותו.

 

 

בדומה לכך מתנהלות המשפחות גם בילדות, ילד שיודע כי הוריו מעריכים אותו, מצב הרוח שלו בבית יהיה מעולה, ובהתאם לכך גם נכונותו לבצע את מה שהוריו מטילים עליו. רבים הסיכויים כי הוא יתנהג בנוחות ובידידות  עם אחיו. זאת משום שאינו צריך להוכיח את יכולתו ולזכות בהערכה ליכולות שלו על ידי שיציק לאחיו ואחיותיו ואולי גם יתנכל אליהם פיזית.

 

ולהיפך, חלילה, ילד שחש בלתי מוערך, יהיה ממורמר, יבצע מעשים שליליים רבים כדי למקד אותו במרכז "החבר’ה" ולזכות את עצמו בהערכה. זה קורה גם כאשר הוא יודע כי בסופו של דבר הוא ישלם על כך וייענש קשות. הוודאות של העונש אינה עומדת בדרכו כי הצורך שלו בהערכה כל כך גבוה ותובעני עד שהוא מוכן לשלם מחיר כדי להשיג את ההערכה הנכספת ולו גם בדרך שלילית.

 

 

יש לזכור כי כאשר אנו מדברים על נישואין, נושא ההערכה בין בני הזוג חשוב אף יותר מאשר לילד בכיתתו או בבית. זאת משום שהציפיות שלנו מבן הזוג עמו אנו מקימים את ביתנו ועמו אנו מתכננים לחיות בעזרת ה’ לאורך ימים ושנים, הן הרבה מעל ומעבר למה שאנו מרשים לעצמנו לצפות מכל אדם אחר בעולם.

 

הרי גם אנו עושים למענו יותר מאשר לכל אדם אחר, ולכן אנו מרשים לעצמנו לצפות להערכה, לא רק על הפעולות אלא גם על האישיות שעשתה את הפעולה, עלינו. ומלבד המחויבות של בן הזוג יש סיבה נוספת: ככלות הכל זה הבית שלנו, ובבית אנחנו מצפים להרבה הרבה יותר מאשר בחוץ. דברים רבים שאיננו מצפים להם בחוץ מאנשים ‘זרים’, אנו מצפים ואפילו מצפים להם מאוד בבית.

 

עניין נוסף הוא שנישואין, כפי שהורונו רבותינו, זה חיבור של שני חצאי נשמה, ואם החצי השני אינו מעריך אותי – אז מי כן יעריך אותי?! זאת ועוד, כיון שהנישואין הם חיבור של חצאים שנפרדו בבואם לעולם, הרי אם נבחן כיצד בני אדם מתחברים זה לזה, נראה כי החיבור החזק ביותר, והממושך ביותר הוא בתחושת ההערכה.

 

 

לא פלא כי כאשר הרמב"ם מדבר על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ("אהבה" בגימטריא = "אחד"), הוא מדבר בפרט הראשון של מצווה זו "לספר בשבחו". כלומר, הרמב"ם מסביר לנו כי האהבה לרעך כמוך עוברת דרך ההערכה אליו. מה שגם אומר כי כאשר אדם משמיע דברי הערכה על הזולת בחוץ או בבית, הרי בכל מילה ומילה שהוא אומר הוא מקיים מצוה מן החשובות שבתורה.

 

 

זאת כמובן השאלה הקטנה, אבל המכרעת.

 

מובן שהדרך המוכרת לכולם להבעת הערכה היא דרך המחמאות הישירות. זה גם נכון. מחמאות תמיד טובות. אבל יש דרכים נוספות מעבר למחמאה הישירה. למשל, הערכה שנשמעת מהצד היא יותר אמינה והשפעתה תהיה הרבה יותר משמעותית מאשר המחמאה הישירה, שבכל זאת מעוררת התנגדות קלה, ואולי מעט חשדנות שמא היא חנופה (ואף על פי כן היא טובה).

 

לעומת זאת, הערכה שנשמעה בשיחה עם גורם שלישי אמינה ללא השוואה ובעלת חשיבות ללא השוואה. מה שאומר שחשוב מאוד לבטא הערכה כלפי בן הזוג בשיחות עם הילדים או עם בני משפחה קרובים אחרים, וחזקה שהדברים יגיעו בסופו של דבר לאוזני בן הזוג ויסייעו מאוד לנכונותו לעשות למעננו, וגם יגרמו לאווירה נעימה ביותר.

 

זה בדוק ומנוסה ומניב תוצאות. וזה גם נכון בחברה בכללותה. אם נשמע כי מישהו העריך אותנו נחוש נעימות רבה להימצא בקרבתו. קל וחומר בתוך הבית.

 

 

להערכה שזורמת אלינו נודעת השפעה מרחיקת לכת לא רק על הביצועים שאנחנו מפיקים אלא גם על היכולות שלנו!!!

 

רבים מאיתנו יכולים לזכור רגעים שלא האמינו ביכולות שלהם, אבל כאשר הביעו בפניהם הערכה גבוהה על היכולת, הם גילו לפתע באישיותם כוחות שהם עצמם – ובודאי סביבתם – לא יכלו ליחס להם. ולא זו בלבד, אלא שלאחר שהוכיחו לעצמם את היכולת לעשות דברים, לא היתה זו רק התקדמות חד פעמית, אלא נקודת מפנה שהתמשכה לאורך כל החיים, ולעיתים גם בשטחים שעליהם לא התכוונה המחמאה במישרין.