כשצוחקים…זה נראה אחרת!

 

 

אל תצחקו, הומור הוא עניין רציני.

 

הוא משמעותי לחיי החברה שלנו, לחיים הבין-אישיים שלנו, ליכולת שלנו "להסתדר" בחיים, ליהנות ולשמוח בהם, וליהנות אחרים.

 

לפניכם עובדות אחדות על ההומור, שסביר להניח כי לא ידעתם או לא שמתם לב אליהן עד היום, שיגרמו לכם להתייחס להומור ברצינות הראויה…

 

חשיבות ההומור והצחוק לחיים מוכחת על ידי המדע כעניין התורם לבריאות התקינה היומיומית.

 

לשימוש בהומור יש השפעות נפשיות ותרומה גדולה להרגשה הטובה הכללית, אך יש להומור גם השפעה פיזיולוגית ישירה.

 

במחקר שנערך, ובו נתבקשו אנשים להחזיק עיפרון בין שיניהם כך שייאלצו לחייך באופן מעושה, נתגלה שהדבר השפיע ישירות על מצב רוחם לטובה!

 

פרצי רגשות עזים מופיעים בדרך כלל באחד משני אופנים הפוכים: בבכי מר או בצחוק היסטרי.

 

אולם האם שמתם לב שלנשוך את השפתיים כשאנו עצובים ולעצור את הדמעות, זהו עניין אפשרי, אבל להתאפק מלצחוק עלולה להיות משימה קשה הרבה יותר? לפעמים דווקא בסיטואציות "הכי פחות מתאימות", ככל שאנו משתדלים לעצור את הצחוק, הוא רק מדגדג בגרון עוד ועוד, ובבת אחת מתפרץ ויוצא.

 

הומור הוא תכונה אנושית ייחודית, עד שהיו פילוסופים שציינו את הצחוק כתכונה המבדילה את האדם משאר בעלי החיים.

 

הומור, פירושו לחלוחית. על ידי הומור אנחנו מרטיבים את החיים היבשים, ה"נורמאליים" שלנו, והופכים אותם למשהו תוסס, מפתיע ולא צפוי. בדוק ומנוסה.

 

הומור הוא עניין אישי. עניין של אופי. עניין של סגנון. ספר לי את הבדיחות שלך ואומר לך מי אתה.

 

"על ידי צחוק יוצאים מעולם קטן לעולם גדול, ומזמן דחוק לזמן מרווח, ומנפש צרה לנפש רחבה" (על פי דברי רבי ישראל הבעל-שם-טוב זצ"ל)

 

הרבה מה"קליק" שלנו עם אנשים אחרים טמון ביכולת שלנו לצחוק ביחד. יש אנשים שאנו מוצאים איתם נושאי שיחה עמוקים ורציניים, ובכל זאת איננו "מתחברים" אליהם, אבל כשאנחנו צוחקים יחד עם מישהו אחר, אנחנו מרגישים שמשהו "תפס".

 

כל הדברים הללו מעידים על כך שהצחוק וההומור מתגלים בצדדים הקלילים של החיים אך נוגעים ומשפיעים על הצדדים העמוקים ביותר שלהם.

 

לצחוק, פירושו לצאת מהחוק, לפרוץ את המגבלות והמוגבלות של החיים.

 

כשצוחקים הכל אפשרי. הומור הוא ממלכת הכל-יכולת והאבסורד הוא בן-בית בממלכה. כל-יכולת איננה עניין אנושי רגיל. היא שייכת למשהו שמעבר לעולם הזה. לכן צחוק הוא נוגע כל כך. "תופס" כל כך.

 

* * *

 

בעולם ההומור זכה ההומור היהודי למקום של כבוד. בתקופות מסוימות הגיע מספר הקומיקאים היהודים בארצות הברית לכדי 92%! מאז ומעולם ידעו יהודים ללעוג לעולם ולעצמם כאחד. פרויד טען שאין עוד עם הצוחק על אופיו מלבד העם היהודי.

 

אולי פיתחנו את כישרון ההומור הייחודי הזה רק כדי לשרוד את כל הצרות שעברנו בכל שנות קיומנו, אך ייתכן (ואפילו מסתבר) שהתכונה הזאת היתה טבועה בנו מאז ומעולם.

 

אנחנו עם שידע תמיד שאסור "לקחת יותר מדי ברצינות" את מה שקורה בעולם הזה. ידענו תמיד שיש משהו מעל ומעבר לעולם הזה, ולכן יכולנו להרשות לעצמנו לחייך ו"להוציא לשון" למול הקשיים שעברנו.

 

* * *

 

בכוחו של שימוש נכון בהומור להפיג מתחים ומבוכות ולדלג על מכשולים וקשיים.

 

לדוגמה,

 

אדם ניגש לקופאי בסופרמרקט ומבקש לקנות חצי אשכולית.

"סליחה אדוני, אנחנו לא מוכרים חצאי אשכוליות".

"אבל אני רוצה חצי אשכולית".

 

אחרי כמה ניסיונות שכנוע לא מוצלחים ניגש הקופאי למנהל הסניף ורוטן בפניו: "יש כאן משוגע אחד שרוצה לקנות דווקא חצי אשכולית". הוא מסתובב לאחור ומגלה שהאיש, שחשב שנשאר ליד הקופה, עומד ממש מאחוריו, וכמובן – שמע את כל דבריו. בלי להתבלבל הוא מוסיף: "והאיש הנחמד הזה רוצה לקנות את החצי השני…"

 

התוספת המחוכמת הזאת כמובן מועילה יותר מכל הסבר והתנצלות, אף על פי שאיננה מסבירה או מתרצת דבר. היא פשוט "משנה ראש", מודה בטעות המביכה, ומצליחה לשנות את האווירה ולנסוך בה חן ושובבות שמתירים את התסבוכת.

 

נסו ותראו.

 

צחוק בחברת אחרים, אפילו צחוק שבולט במלאכותיות שבו – העניין הזה מצחיק בעצמו. מהר מאוד העניין "תופס", ומאותו רגע ואילך קשה להפסיק לצחוק. הצחוק הופך מהר מאוד לצחוק מתגלגל – צחוק שמתגלגל מאדם לאדם.

 

תכונת הצחוק נקשרת בתורה לדמותו של יצחק אבינו.

 

יצחק נולד כשהיה אברהם אבינו בן מאה שנה וכשהיתה שרה אמנו בת תשעים. לידתו של תינוק להורים זקנים כל כך היא עניין לא הגיוני – מצחיק כמעט. כשהתבשרו אברהם ושרה על לידת בנם הם צחקו. צחוקם של אברהם ושרה הוא צחוק של שמחה וגם צחוק של התפעמות והפתעה.

 

לידת יצחק היא היציאה מהחוק של הטבע הנורמאלי, היא מגלה את כוחו של האופטימי, של הצחוק להצליח היכן שכל החוקים והשיקולים ה"מציאותיים" מראים אחרת. היא גם מגלה את כוחו של הצחוק להגשים את האופטימיות הזאת בפועל.

 

לימדו לצחוק על הקשיים, לצחוק באופטימיות בטוחה שאין בכל הקשיים ממש, שאסור להתייחס אליהם ברצינות יתירה. גם את עצמכם עליכם להפסיק לקחת ברצינות תהומית. מה יש? צחקו קצת גם על עצמכם.

 

אם הדימוי העצמי שלכם אינו גבוה, מן הסתם את נוטים לצחוק על עצמכם צחוק של זלזול. זהו צחוק הרסני!!! לצחוק על עצמכם צחוק של חיבה הוא ההיפך הגמור, זוהי משימה קשה לאין ערוך. לעג של חיבה הוא לעג אוהב, זהו לעג לחסרונות ולחולשות, אך זהו צחוק מלא אמון באישיות הטובה שמסתתרת מאחוריהם. כן, ממש כך.

 

 

הומור הוא עניין משתנה ומחליף צורה, יש לו קצב ותנועה. קשה לצחוק מבדיחה פעם שנייה. הדבר השובה בהומור הא החד-פעמיות שבו. לכן, להתגבר על הקשיים באמצעות הומור, פירושו להפוך את העצב והמשבר לעניין זמני חולף, שאין לו קיום תמידי.

 

כשאנחנו משתמשים בהומור, במקום להתייחס לבעיות העומדות על הפרק "ברצינות" הראויה, אנו למעשה מכריזים: "נכון. יש בעיות ויש קשיים, אבל מצב הרוח שלי ושלך חשוב הרבה יותר מהם!"

 

 

הומור הוא כלי מצוין לחיזוק האומץ ולהסרת הפחד המשתק.

 

אחת הדרכים הפשוטות והיעילות לשם כך היא דווקא ה"הליכה עם" הפחד, הקצנתו והעצמתו עד לממדים מצחיקים ומגוחכים ולא מפחידים עוד.

 

אם, למשל, אתם מפחדים מטיפול אצל רופא השיניים, תוכלו, בשעה שאתם יושבים על כיסא הטיפול, לצייר בדמיונכם כמה נורא עתיד להיות הטיפול, ומה עתיד לעולל לכם האיש האיום בחלוק הלבן, שמתקרב אליכם ומקדחה בידו…

 

כיד הדמיון הטובה עליכם, העשירו את התיאור בפרטים מאיימים בלתי אפשריים. ואז אולי תגלו שביקור אצל רופא השיניים הוא חוויה משעשעת…

 

אחד הפחדים העיקריים שמהם אנו צריכים להשתחרר הוא הפחד מן הביקורת של הסביבה. פעמים רבות אנו משתמשים בהומור כדי למצוא חן ולרכוש את ליבם של הסובבים אותנו. אנו משתדלים להקפיד על בדיחותינו לאנשים שביניהם אנו מצויים.

 

אין בכך פסול.

 

ובכל זאת, נסו פעם לצאת מהחוק, לא לענות על הציפיות של הסובבים. ספרו בדיחת "קרש" בין ידידים, ספרו בדיחה שאהובה עליכם במיוחד, אף על פי שמניסיונכם אחרים סבורים שהיא איננה מצחיקה כלל ועיקר…"כבר הצמיחה זקן"…

 

מותר לכם.

 

מותר לכם גם לצחוק בקול רם ומתגלגל מהבדיחות שאתם עצמכם מספרים, למרות שאין זה לפי "הכללים". צחקו על הכללים. זה הצחוק שלכם, זה מצב הרוח שלכם.

 

 

צחוק צחוק, אבל גם קצת רצינות צריך.

 

באותה קלות שבה ביכולתו של ההומור להתיר תסבוכות, להפיג מתחים ולדלג על קשיים, כך הוא גם עלול להיות גורם מזיק, כשאינו מנוצל נכון.

 

ציניות, מכירים?

 

סביר להניח שכולנו.

 

ציניות היא חומת מגן לעגנית שמונעת מאיתנו קשר ומגע עם הזולת. היא ההיפך הגמור מהומור בריא. ההומור הוא פתיחות, ציניות היא אטימות נוראה.

 

ציניות היא ה"נשק" הזמין והקליל ביותר שמצוי בידינו כדי לאטום את עצמנו, וכביכול להפוך בכך לבלתי פגיעים, ולפעמים אף כדי לפגוע בעצמנו או באחרים. הציניות איננה חייבת להתבטא במילים חריפות. לעיתים, די ב"עיקום אף" או בקריצת עין לא במקום, כדי להעמיד חומת מגן בצורה סביבנו או כדי לשלוח חץ משונן בלב אוהבינו.

 

* * *

 

"טסט" מוצלח להומור בריא הוא התחושות שנולדות בנו בעקבותיו.

 

כשהשימוש בהומור הוא נכון, הוא איננו פוגם ברצינות אלא מחזק אותה. הוא מרכך את נוקשותה של הנפש ו"מאוורר" אותה. הומור פותח אותנו אל הבלתי צפוי והמוכר, ולכן מאפשר לנו להתייחס למה שמחוץ לנו – לאנשים אחרים ולרעיונות חדשים.

 

מסופר בתלמוד על אחד מחכמי ישראל, שלפני שהיה פותח בשיעור לתלמידיו היה מתחיל ב"מילי דבדיחותא" – בדיחות, ומתוך כך היה ניגש ללימוד בכל כובד הראש הראוי. בדיחות הדעת שימשה אותו ואת תלמידיו ככלי ללימוד פורה ועשיר.

 

  

(מתוך "שעה טובה")