דג הזהב – אגדה עתיקה וסיפור אמיתי

 

 

מכירים את האגדה העתיקה על דג הזהב?

 

אם אתם לא מכירים, אתם בודאי מבינים על מה אני עומד לספר לכם ואתם מסתירים חיוך מתחת לשפם, אבל אם לא, ברשותכם, הנה תזכורת של אגדה חכמה:

 

איש עני הלך לדוג דגים בים הגדול בעוד אשתו מחכה רעבה ביתם הדל. להפתעתו, הוא דג בחכתו דג בצבע זהב. עוד הוא מביט בעיון בדג, והנה פונה אליו הדג ואומר: "החזר איתי למים, ובתמורה, תקבל כל מה שתבקש".

 

התפעם הדייג מן הדג המדבר, החזיר אותו למים, ואמר לו שהוא ואשתו רעבים מאוד, הם רוצים סעודה מוכנה. "חזור לביתך ושם תגלה את הסעודה", הבטיח הדג.

 

חזר הדייג לביתו, מפקפק בליבו אם לא חלם ובדה את הדברים מוחו הקודח. והנה, אשתו באה לקראתו ומספרת על לחמים ועופות שצצו על השולחן משום מקום…

 

סיפר לה הדייג בשמחה מהיכן הגיע האוכל, אך האישה כעסה על בעלה: "שוטה שכמותך, לך ואמור לו שאתה רוצה בית יפה, בגדים יפים ואוכל טעים". מיד חזר הדייג לים, וקרא לדג הזהב לצאת מן המים. הוא מסר את בקשתה של אשתו, ודג הזהב הבטיח.

 

חזר הדייג הביתה, ובמקום צריף הוא מגלה בית נאה, אשתו לבושה בבגדים נאים ואוכל בשפע ממלא את המזווה. לא הספיק לשמוח וכבר סונטת בו האישה. "שוטה, לך ובקש ארמון, משרתים, וכסף כיד המלך".

 

מיד חזר הדייג וקרא לדג הזהב. "מה הפעם?" שאל הדג. שמע את הבקשה, הנהן בראשו לו יהי כן. ושלח את הדייג.

 

חזר הדייג לביתו – ולא הכירו! לנגד עיניו המשתאות התנשא ארמון זהב, משרתים רצו לקראתו, ואשתו ישבה כמלכה מימים ימימה. אך פניה חמורות סבר: "שוטה שכמותך, רוץ והבא את הדג שיהיה משרתי הראשי בארמון".

 

רץ הדייג, וקרא לדג הזהב. אולם זה הציץ מן המים, הקשיב לבקשה, שתק רגע ארוך ואז נעלם במים העמוקים.

 

חזר הדייג נבוך, והנה הוא פוגש שוב בצריף העלוב שלו, אשתו בבגדים קרועים והמזווה ריק. והם שניהם רעבים ללחם. "אוי מה עשיתי", נאנח הדייג, לקח את חכתו והלך שוב לנסות את מזלו בלכידת דג עלוב לארוחת הערב…

 

 

המשל הזה הפך להיות נמשל אצלנו בבית בנסיבות פחות אגדתיות אבל יותר טראגיות.

 

לא היינו עניים ואביונים, לא רעבנו ללחם, אבל כן רעבנו לעוגות. כלומר, היה לנו כל מה שצריך כאנשים רגילים, ושקל אחד לא עבור משהו קצת מעבר למה שנקרא "צורכנו".

 

הייתי מחסנאי בסופרמרקט באחת הערים. אשתי גידלה את ילדינו. איכשהו קירטענו בין הדרישות, עד אשר יום אחד נדרשתי כחלק מן העבודה לעזור בפינוי סחורה ממשאית. איני יודע איך בידוק זה קרה, הנהג העביר את הסחורה בארגזים, היתה המולה סביב המשאית, וכך קרה שנזרק על ראשי ארגז כבד.

 

אני זוכר את עוצמת הפגיעה אבל לא מעבר לכך. איבדתי את הכרתי והועברתי לבית החולים במהירות. שם אובחנתי כסובל מזעזוע ראש קל. משום שהסחורה היתה כבדה למדי. זה היה הסבל הקל. אך מעבר לזה – הארגז התגלגל על רגלי, מחץ את כפות הרגליים, גרם לי ליפול באופן בלתי מבוקר וכך גם נשברה ידי.

 

תפילות רבות נאמרו לשלומי. בתחילה לא דיברנו על כלום חוץ מאשר על חיי. כשהתעוררתי וגיליתי את עצמי חבול, לא בראש אלא גם בידיים וברגליים, הייתי המום. במשך שבוע שכבתי בבית החולים ורק בכיתי על הפרנסה. איך אוכל לפרנס את משפחתי? איך בדיוק נקנה לחם וחלב במכולת החל מהחודש הבא?

 

אלא שאחרי שבוע, הגיע אלי אדם מנומס, התעניין בשלומי, וגם הסביר לי שהוא נושא עמו סכום בלתי מבוטל עבורי. הוא רק ביקש שאחתום על ההמחאה שהביא. מסתבר שהיה זה נציג של הביטוח ובמילים אחרות, שליח של חברות הביטוח שניסה לסיים איתי את העסק האישי במהירות האפשרית.

 

למזלי, זה קרה בזמן ביקור רופאים, ורופא אחד, אכפתי במיוחד, אותת לי מהצד שהוא רוצה לדבר איתי. ביקשתי את סליחת השליח, ואמרתי לו שיצא בבקשה מן החדר ושוחחתי עם הרופא בארבע עיניים. הוא אומר שהוא מבין שיש לי משפחה לפרנס ושפרנסתי מגיעה בדוחק. הוא הסביר לי, כי חברת הביטוח אמורה לפצות בסכום גבוה על מחדל שכזה, ולכן, רצוי לפני כל חתימה להתייעץ עם עורך דין.

 

את זה אכן עשיתי.

 

לא הסכמתי לחתום על ההמחאה השמנה, למרות שמאוד התחשק לי, והחלטתי לפנות לעורך דין בקיא מאוד בעניינים הללו.

 

בינתיים, תוך כדי הדיונים, השתחררתי מבית החולים אבל הסתבר לי שאיני יכול לחזור למקום העבודה שלי כיון שהרגליים והידיים כבר אינם כפי שהיו בעבר. לא יכולתי עוד לשאת משקל כבד. הייתי אמור לקבל פיצוי גם על אובדן מקום העבודה פלוס סכום בלתי מבוטל כל חודש, זאת בנוסף לסכום הפיצוי על העבודה.

 

על פניו, באותו זמן הרגשתי איך באה הרווחה לבית שלנו. למרות המצב שבו הייתי שרוי. אמנם לא יכולתי לעבוד אבל ללכת יכולתי, כך שזה לא היה נורא כל כך. אולי התעייפתי, אולי עבדתי קשה, אבל הייתי בן אדם.

 

במקביל, באותו רגע הפסקתי לחלוטין לדאוג לפרנסה. קיבלנו מידי חודש סכום יפה מאוד שנכנס בדיוק רב לחשבון הבנק. הסכום היה קצת יותר גבוה מהסכום אותו הצלחתי להביא הביתה, ואל תשכחו שמדובר היה בסכום נקי, נטו, בלי כל ההורדות מסביב. כך הפכתי בבת אחת למלך.

 

היה לנו את סכום הפיצוי שבעזרתו שיפצנו את הבית, הרחבנו חדרים וראינו אור. וגם היתה הכנסה כל חודש. לא בשפע, אבל בדיוק כמו שהיינו צריכים. בשביל הלחם, החלב, הבגדים לילדים ואפילו כדי לחסוך מאה שקל פה ומאה שקל שם.

 

במשך השנה הראשונה התהלכתי כלא מאמין. מעז יצא מתוק. בתקופה זו נחתי הרבה, כי הייתי זקוק לכך משום שסבלתי מכאבי ראש. אבל לא דאגתי את דאגת הפרנסה. בעוד שבימי עבודתי הייתי תוהה אם תינתן לי המשכורת בזמן, הרי שמאז היא נכנסה לחשבון הבנק כמו שעון.

 

אחרי שנה, כמו בסיפור של דג הזהב, התחילה אשתי קצת לרטון. "תראה, זה לא בדיוק ככה שאתה לא יכול לעבוד. אתה יכול לקחת פה ושם עבודה קלה…וחוץ מזה תוכל לעבוד קצת כדי שנצא לחופשות בקיץ, כמו כל ‘עמך בית ישראל’ שנוסעים לבתי מלונות…" – כך היא החלה לטפטף באוזני.

 

ויום אחד אפילו תלשה מספר טלפון ובו כתוב שדרוש מוכר בחנות לשעות הערב בלבד. "מה יש, חנות רגועה, סך הכל שעתיים בלבד. אתה צריך לתקתק על מכונת כתיבה. נו, כל כך קשה? תרוויח עוד אלפיים שקל. זה לא נורא…", האיצה בי.

 

אז עשיתי כעצתה והלכתי לעבוד. ואז גיליתי שזה באמת לא נורא כל כך לעבוד, בפרט כשבסוף החודש אתה מקבל את המשכורת הקבועה פלוס אלפיים שקל.

 

וככה התרגלנו לחיות "על רמה", יותר ממה שהורגלנו. בפרט שאחרי העבודה הזו מצאתי גם עבודה לבוקר. בעל מכולת אחד היה צריך עזרה בחשבונותיו. בסך הכל בשעתיים הלחוצות בבוקר, משעה שבע וחצי ועד השעה תשע וחצי. לא היה קשה ולא היה נורא. רק לשבת קצת ולתקתק על מכונת החישוב. לפעמים כאב לי הראש אבל כשחשבתי על המשכורת בסוף החודש – הכאב עומעם במידה משמעותית…כי בסוף החודש נוכל לחסוך חמש מאות דולר!

 

אחר כך מצאתי עבודה בצהריים. זה לא היה קשה. מישהו שאל אם אני פנוי בצהריים לנסוע כמלווה. אפילו לא לרדת עם הילדים כי הנהג מוריד אותם בדיוק על שפת המדרכה. רק ללוות אותם במשך חצי שעה. הסכמתי. קיבלתי עוד מאה דולר. ואז קיבלתי גם את הסיבוב של הלוך. ואחר כך מישהו הציע לי עבודה נוספת, של הדבקת מודעות ברחובות. קיבלתי המלצה מן הרופאים ללכת הרבה כדי לשפר את מצב הרגל, ובעצם, אם אני הולך למה שלא אדביק בינתיים ואעשה גם משהו ריווחי תוך כדי? גם לזה הסכמתי.

 

וככה, עבדתי עשרים וארבע שעות ביממה, ולא רק שהכפלתי את משכורתי אלא הרווחתי פי שניים וחצי, ובבית היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

 

ואז, כמו בסיפור של דג הזהב, התקשרו אלינו ממשרד הביטוח. ואשתי, כמו כל אישה טובה, התחילה לבכות ולהיאנח ואף אמרה שאם הייתי בריא לבטח הייתי מעלה את המשכורת ואי אפשר לחיות כך. ואיזה סבל וייסורים אנו עוברים ועוד ועוד…

 

הקשיבו לה מאוד בנימוס, אבל כנראה לא ממש התרגשו מהדברים שלה. זה קרה בדיוק ברגע שבו נכנסתי הביתה מעבודת החלוקה ואשתי הגישה לי הצעת עבודה נוספת, ללכת לעזור לקשיש עד השעה עשר וחצי בערב. "עוד אלף חמש מאות שקל בחודש. זה לא רע", היא אמרה.

 

ואני, מחיתי בעייפות את הזיעה מפני ואמרתי לה שגם כך אני מרגיש שהריצה הזו לא עושה לי טוב. אבל היא הניפה יד בביטול: "אסור להתבטל", אמרה.

 

ובכן, עוד השיחה על שפתינו, ועוד אשתי רוטנת שהיא צריכה בדחיפות תוספת חודשית כדי לשלוח את הבנות לקורסים מיוחדים, שמענו דפיקה על הדלת. עמדו שם שני אנשים שפניהם לא בישרו טוב.

 

הם נכנסו פנימה ואמרו שהם ‘עלו’ על חשבון הבנק שלנו ומסתבר שאני עובד…

 

הם הביאו לי את תלושי המשכורת, שאיני יודע איך הם השיגו אותם, ואמרו שכעת אני חייב לביטוח את כל הכסף שלקחתי החל מן היום שבו הפסקתי לעבוד ועד היום. ועלי להוסיף על כך ריביות.

 

היתה בכייה גדולה בבית. הצבעתי על רגלי הצולעת, על ידי המעוקמת, על ראשי הכואב. הרי כל מה שעשיתי עד עכשיו היה רק השלמה. אבל הם הוכיחו לי שזו היתה בדיוק ההכנסה שעשיתי ועוד הצלחתי להוסיף עליה.

 

אבל בביטוח אין חוכמות. אם תופסים אותך, עליך להחזיר מן הרגע שבו התחלת לקבל ולא משנה שבאמת לא עבדתי שנה שלמה.

 

ככה, בבת אחת, מאנשים שמסתדרים לא רע הפכנו לחסרי כל פשוטו כמשמעו.

 

איימו לעקל לנו את הבית. אשתי חיפשה עבודת הכנסה, הבנות גם ניסו למצוא משהו, היה עלינו להתחיל ולהחזיר לחברת הביטוח את כל מה שלקחנו במשך חמש שנים. ותאמינו לי, זה היה סכום אגדי. כיון שגם היינו צריכים לחיות ממשהו חוץ מלהחזיר חובות.

 

אפילו לא חזרנו למצב הקודם. בעבר – לפני הנפילה וכספי הביטוח – הסתדרנו, והיום אנחנו לא מסתדרים. אנחנו אפילו נתמכים כדי שנוכל להמשיך ולחיות עד יעבור זעם.

 

את הסיפור הזה אני מספר לכל מי שיש לו עיניים גדולות ורוצה עוד ועוד. תדעו שמה שנקבע לכם – תקבלו, ומה שלא  – מה שלא תעשו – לא תקבלו. אם נקבע לכם לחיות כעשירים – תחיו כעשירים. אם לא – אז לא משנה מה תעשו כדי להרוויח עוד ועוד – זה פשוט לא יקרה.

 

ניסינו להתחכם, והנה, כעת כולנו עובדים קשה לפרנסתנו ונגמרו השנים הטובות.

 

את הלקח הזה אני חוזר ומספר לילדים שלי, ואני אומר להם שאני שמח שהם ראו את זה על ההורים שלהם ואני מאחל להם שלא יראו זאת על עצמם. צריך לעשות השתדלות למען הפרנסה אבל לעולם לא לצאת מגבול ההשתדלות הסבירה ולהתאמץ מעל ומעבר, כי זה כבר כישלון באמונה.

 

צריך למצוא את שביל האמצע ולדבוק בו. אילו לא הייתי מתאמץ למען התאווה ואם לא הינו רוצים עוד ועוד, אין ספק שחיינו היו שלווים ורגועים יותר.

 

הילדים שלי הפנימו את המסר ולו בשביל זה אני מאושר. אני מחכה לימים יפים יותר, ואני יודע שעם אמונה ובטחון, הם יגיעו.

 

 

(מתוך "שעה טובה")