קונים חלומות

 

 

 

הפרסומות קוראות לאנשים לקנות כרטיסי ‘פיס’ או שאר כרטיס הגרלה. אני מעריך, כי מעטים מאתנו מכירים אנשים שאכן הרוויחו בפיס, והכוונה למרוויחים "בגדול".

 

זו לא מתכוונת להיות אמירה נגד מערכת ‘מפעל הפיס’ וכדומה, שהרי אם אנשים היו מרוויחים במידה רבה מאוד, הפיס כמובן היה פושט את הרגל. שכן כדי שמישהו יקבל – מישהו אחר צריך לתת. זה בסך הכל פתיח לדיון על תקוות, על חלומות ועל ציפיות.

 

שוחחתי עם מספר קונים קבועים של כרטיס פיס במהלך תקופה ארוכה ובעקביות מדי שבוע. בד-בבד דיברתי עם אחרים שקונים רק מעת לעת. כששאלתי את אלה ואת אלה מה עושה להם קניית הפיס ולמה הם אכן קונים את כרטיס ההגרלה, על אף שמניסיונם הרב הם כבר למדו לדעת כי הסיכוי שלהם להרוויח הוא נמוך, ובודאי שהוא נמוך לעומת ההוצאה הכספית המצטברת שהיא לגמרי לא נמוכה – התשובה, של כולם, היתה מעניינת: הם חיים את התקווה – משבוע לשבוע. חלקם הודו, כי הם חווים את הדמיון של מה יעשו עם הזכייה הגדולה…

 

 

עד שמתקיימת ההגרלה הגדולה הם רואים את עצמם מחלקים כסף גדול לבני משפחתם, לידידים במצוקה וכו’ ועושים שימושים נוספים רבים בכסף. כלומר, פיס אינו רק הכסף שתניב או שלא תניב ההגרלה, אלא הוא קניית תקווה-חלום בכסף. וחלום הוא כנראה דבר שאדם מוכן לשלם עליו, גם בלי קשר הכרחי למציאות…

 

כל אחד מאתנו יכול לחוות את הדברים בהיבטים שונים – חיוביים ושליליים. למשל, כאשר אדם חושש מפני התפתחות שתתרחש בעוד שבוע, אפילו שאינה חמורה ולא ממש מאיימת עליו, כבר בתחילת השבוע הוא חש שלא בנוח, מתח עמום טורד את מנוחתו. מאידך, כאשר אדם מתחיל שבוע עם תקווה, ולו קטנה, לדבר מסוים, חיובי, שאמור להתרחש במהלך הימים הקרובים – השבוע כולו יעבור עליו באווירה של תקווה וציפיה.

 

הדבר מלמד, כי חלק גדול מתחושותינו בנויות על דמיון, שגם הוא חלק ממשי מן המכלול הקרוי "אדם" (אולי משום שהמציאות גם היא במידה מסוימת דמיון…). ואנשים מוכנים לשלם כדי לקנות לעצמם "דמיון חיובי", שמיטיב את הרגשתם. ממחקרים עולה, כי זו אחת הסיבות העיקריות שמביאות אנשים לא מעטים לקנות כרטיסי הגרלה. הם קונים תקווה, ציפיה, אולי גם אשליה. אבל אלה הם מצרכים שאדם עושה בהם שימוש כדי לשפר את תחושותיו. ממש כשם שכסף שמונח בחשבון הבנק עושה לאדם טוב, גם כשאינו עושה בו שימוש. כך הדמיון עושה לו טוב על אף שמעשית אין לו כל תועלת.

 

 

ועתה – למחוז אחר. אנחנו ביום כיפור, יהודי צם, הוא כבר אחרי 20 שעות ללא אוכל וללא שתיה והצום מציק לו בצורה קשה. לולא שהיה שקוע בתפילה ובאווירה המיוחדת של סיום יום הכיפורים, תחושת הצום ושידורי המצוקה היו כנראה עוצמתיים הרבה יותר. האם המצוקה אכן אמיתית או מבוססת על דמיון? על כך נוכל לעמוד דווקא במוצאי יום כיפור, לאחר שהצטברו עוד כמה שעות של הימנעות מאכילה, מה שעל פניו היה צריך להגביר מאוד את מצוקת הרעב.

 

והנה, מתברר, כי דווקא בעת שמותר לאכול והאוכל כבר מוכן ומזומן, עוצמת המצוקה שנגרמה מן הצום – יורדת פלאים! ולא אחת נשמעים אנשים כשהם אומרים לחברים או בני משפחה: "אני בעצם יכול לצום עוד עשרים וארבע שעות…". מתברר, כי על אף שכאמור המצוקה במוצאי יום כיפור אמורה להיות הרבה יותר קשה, שהרי חלפו עוד שעות צום, הרי מה שגורם לאדם את תחושת המצוקה זה פחות העדר האוכל ויותר התחושה של "אני מנוע מלאכול" כי זה איסור וכו’.

 

כל זה ממחיש לנו, כי הציפיות הן מנוע רב עוצמה בתחושת האדם (והן היוצרות את תחושת הרעב או את התחושה של אין-רעב) וממילא גם בהתנהלותו. הציפיה היא כח מוביל שמשפיע על התנהגות האדם, מחד גיסא גורמת לו להתפתח ולרצות להתקדם בכל תחום שבו הוא עוסק, הציפיות יכולות להציב לו למשל, אתגר לסיים פרויקט מסוים בשנה. וכיון שהציב את האתגר – הוא מנסה, מתאמץ ובעזרת ה’ גם עשוי להצליח. מאידך גיסא, השימוש בציפיות כמו השימוש בכל כלי רב עוצמה אחר, עלול להיות מסוכן, כי כידוע, כגודל הציפיה כן גודל האכזבה.

 

 

הבעיה שמציבה הציפיה מופיעה בכמה מישורים. אחד מהם: הציפיה גורמת לאדם שלא להתמקד במה שיש לו עכשיו ולא ליהנות מצדדים חיוביים במצב הקיים, כמו כן ברגע שהוא "מכניס את ראשו" לציפיות עתידיות, הוא מאבד את האפשרות להיות שמח בחלקו ומצפה תמיד למצב יותר טוב (שלא בטוח שיתממש).

 

דברים אלה נאמרים למעשה ב"חובת הלבבות", שמסביר, כי כאשר אדם מציב לעצמו אתגר להשיג דבר מה, הרי כדי להעצים את היעד שאליו הוא חותר ולהצדיק את ההשקעה הכרוכה בכך, הוא מתייחס למה שיש לו כאל דבר או מצב לא מספק. גם אם ברור, שלולא האתגר שהציב לעצמו – שבו יצר ציפיות עתידיות דרמטיות – הוא בודאי היה מוצא יתרונות רבים במצבו הנוכחי.

 

דבר שני, במידה שאדם לא השיג את ציפייתו – ובמרבית המקרים אדם לא משיג את מלוא ציפייתו – הוא יחווה תחושות של אכזבה. שהרי הוא בנה את הצלחתו בחיים על כך, שאם יממש את האתגר שהציב לעצמו, יהיה מאושר. וכיון שהוא לא השיג – ולעומת זאת השתעשע זמן רב בציפיה – הרי הוא עומד מול בעיה, שכן בגלל הציפיות לשינוי, המצב הקיים לא נראה בעיניו חיובי, ואת השינוי הרי לא השיג גם כן. זו האכזבה בהתגלמותה.

 

 

כמו כל דבר בחיים, אחד התחומים שבהם תכונות האדם מגיעות למבחן אמיתי זה התחום המרכזי והרגיש של חיי משפחה. חיי המשפחה הם ברומטר מעולה, המודד כל נטייה אנושית. בנפשו של אדם צעיר, בחור, קיים הדמיון כי לכשיתחתן הוא יהיה מאושר. בעיות רבות שיש לו היום יפתרו, יהיה לו בית להגיע אליו, חייו יהיו נוצצים, הוא..והוא…וגם תהיה לו שליטה. עוד מתקופת הילדות שלו הוא זוכר, כי מי שנשוי הוא "אבא" – אחד שאומר, ששולט, שמשפיע, שנחשב.

 

והנה הוא מגיע לנישואין, שאכן מלווים בצלצולים גדולים, בחתונה זוהרת. החתן במרכז, הציפיות לַ"נֶחשבוּת" מתממשות, הוא גם שינה את הסטאטוס: לא עוד בחור רווק, הוא שומע הרבה מאוד תשבחות שנישאים לכבוד המאורע ואלה "חושפים" גם לו עד כמה הוא נפלא, עד שלפעמים הוא מתחיל להשתכנע בנכונות הדברים…כל זה כמובן מגביר עוד יותר את ציפיותיו. הוא רואה את עצמו רק בתחילת ההמראה וצופה טיסה מזהירה.

 

אבל כמו כל דבר בחיים, גם ימי החתונה ומה שמסביב "נגמר", ואז מתחילים הימים "האפורים". האדם עומד מול שיגרה, כאשר כבר אין לו את האווירה החברתית התוססת שליוותה אותו בשנות רווקותו, עם כל המעמד החברתי וכו’.

 

כמוהו גם המיועדת, אשתו. גם היא עברה ימי זוהר בתקופת החתונה והיתה במרכז האירועים, והנה היא עומדת מול המציאות הפחות זוהרת, היא צריכה לדאוג לאוכל מבושל, לפרנסה, היא גם צריכה להתאים את עצמה ללוח הזמנים של הבית. המציאות האפורה מכתיבה עובדות חיים שגרתיות: קשה לראות אנשים שבאמת מממשים את החלומות שטוו, שלבטח הגיעו (החלומות) רחוק מאוד בימי הבראשית הזוהרים.

 

זה רגע האכזבה הטבעי – המשמעותי, שספק אם יש מי שנמלט ממנו. ואז הם – שניהם – מתחילים לחוש, כי בעוד שכל אחד מהם הלך עם המחשבה, כי הנישואין הם הפתרון לכל הבעיות מתברר להם כי הנישואין הם עוד בעיה שצריך לפתור, ואולי הגדולה שבבעיות.

 

 

ההבדל בין משפחה צעירה ו’טריה’ לבין משפחה שהקימה את ביתה לפני עשר ועשרים שנה (וגם הם עברו את כל זה), היא ש"הוותיקים" כבר הספיקו להפנים, כי אלה הם החיים. המציאות הלא בהכרח זוהרת נתפסת בעיניהם כמובנת מאליה, וממילא הם לא רואים בכך כל פגם. ברור להם שמוטלת עליהם אחריות, ועל כן אינם מנסים להשתמט ממנה. והעיקר, כבר אין להם ציפיות בלתי מציאותיות.

 

לעומת זאת, הזוג הצעיר מלא בציפיות ועליו להתמודד עם האכזבות. חלק גדול מהבעיות התחושתיות שעימן מתמודדים זוגות צעירים רבים מאוד היא האכזבה שנוצרה, כמובן, משבירת הציפיות הרבות שהגיעו עימן לנישואין. בד-בבד עם האכזבות הבלתי נמנעות, עליהם להתמודד עם מגוון של דברים "בלתי אפשריים", כמו הדירה, הסביבה, המגורים, מקור הפרנסה, הקשר עם הורי בן הזוג, השיממון החברתי ועוד. כמעט מן הנמנע, שאדם לא יעבור אכזבה – או אכזבות – כפי שהיא מתגלית כשוך החגיגות, אף מבן הזוג עצמו!

 

כמו כן, אחד מבני הזוג או אולי שניהם גם יחד, חוו מערכת של קשר משפחתי בריא ונפלא בין ההורים, חיובי ומוצלח, והציפיה שלהם היא שגם הם ימשיכו את המסורת המשפחתית המפוארת. או לחילופין, יתכן שהם הגיעו ממשפחה שבה ההורים לא כל כך הסתדרו זה עם זה, והדבר דווקא השפיע עליהם להגביר עוד יותר את הציפיות בביתם כי הכל יהיה אחרת, והם אכן נאחזו במה ששמעו על בן זוגם כמוצאי שלל רב. ומכיוון שהדמיון שלנו מעלה מאוד את רף הציפיות, פעמים לגבהים כמעט בלתי אפשריים, כך עומק האכזבה.

 

 

התוצאה היא, שכאמור הם נכנסים עם התקוות הגדולות למערכת הנישואין עצמה, למבחן האמת, ואז החיים חושפים בפניהם גילויים לא מעטים. למשל ש"אישה זה לא חברותא", ש"הבעל זה לא חברה"…

 

במציאת אין אנשי-על שכל תכונותיהם זוהרות, אלא לכל אדם יש ויהיו חסרונות, והתשבחות שנשמעו על בני הזוג על אף שהיו מבוססי מציאות, הם בכל זאת הציגו בעיקר את הפן החיובי. וכידוע, לחיים יש עוד כמה פנים…

 

בשלב זה נחשפת הבעיה הקשה שגורם להם הדמיון הלא מבוסס. אם אנשים היו יודעים מראש מיהו בן זוגם וגם מודעים להבדלים שבין אדם לאדם ובין איש לאישה, אין זה אומר שהם לא היו נתקלים כלל בקשיים, אבל כפי שבתופעת הצום – החלק הדמיוני מכפיל פי כמה וכמה את המצוקה, כך בקדם-נישואין, החלק הדמיוני מעלה פי כמה וכמה את הציפיות, מעבר לכל מציאות אפשרית. על כן, מהווה גורם רב עוצמה שמביא משפחות צעירות רבות מאוד לקשיים שאינם יודעים כיצד להתמודד איתם.

 

מה שקורה לזוגות צעירים הוא רק המבוא למה שמחוללות האכזבות. לכאורה נראה לנו כי למשפחות המבוגרות יותר כבר אין ציפיות, כי הן כבר עברו את הגיל. אכן כן, במידה רבה חלק מההתפתחות החיובית של הנישואין היא השלמה עם המציאות. אבל מעבר לעובדה שגם במהלך החיים נוצרות ציפיות לא מציאותיות חדשות, הרי שחלק מרכזי בבעיה שמלווה משפחות רבות הוא האכזבות שעברו מן המודע לתת מודע, ואדם סוחב איתו לכל מהלך חייו מטען כבד של אלפי אכזבות. והמילה ‘אלפי’ אינה מוגזמת. אלה אמנם מודחקות, אבל יש להן ביטוי תחושתי פנימי בכל שיחה שיש לבני זוג, אפילו בגילאים המבוגרים שלהם ואפילו אם חייהם מתנהלים למישרין וחיי המשפחה תקינים.

 

 

אם כן, מהו הפתרון, איך מונעים את האכזבות וכל הכרוך בהן? הרי לא נוכל לבטל את הציפיות, בודאי לא את הדמיון שמריץ אותן. שניהם – הציפיות והדמיון – הם חלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו, של כולנו. אבל, כאמור, הם גורמים לנו נזקים קשים מאוד. איך נוכל להתמודד עם האכזבות הצפויות?

 

כאשר מדובר בקושי טכני, הפתרון כמעט תמיד הוא תיקון טכני. לעומת זאת, כאשר מדובר בקושי רגשי, במקרה זה דמיוני, הפתרון אמור להיות מחשבתי-תודעתי. בעלי המוסר והחסידות דיבור רבות על הצורך של האדם להתמודד עם הדמיון שלו עצמו ולא להיכנע לו, אלא לחיות את המציאות כפי שהיא.

 

כאשר אדם משתמש בריאליה המחשבתית, ובין השאר מבין – כאשר הוא חושב – כי התשבחות ששמע הן מנת חלקו של כל חתן וכל כלה, הוא כבר עשה צעד חשוב כדי למזער את נזקי הדמיון הלא מבוסס. בעצם הדבר, שאדם קרב את עצמו אל המציאות, הוא כבר עשה צעד גדול מאוד כדי לנטרל את הנזקים ואת תופעות הלוואי שמנפיקות הציפיות. אם לא נצפה, כי בן הזוג שלנו יהיה כליל השלמות, הרי לא כל מגרעת שנגלה בהתנהגותו או באישיותו – תפיל אותנו או תביא עלינו תחושות אכזבה קשות. (תהיו סמוכים ובטוחים: יש אינספור מגרעות במעשים ובאישיות של כל אחד מאתנו, אם לא כן היינו מלאכים ולא בני אדם).

 

יחד עם זאת, היכולת להתמודד עם האכזבות קשורה, קודם כל, בתהליך מחשבתי, בהבנה של האדם שגם מוכחת בחיים, כי כל מה שקורה הוא מאת בורא העולם ומיועד בעבורו בדיוק, בודאי ובודאי שהנישואין שלנו אינם מקריים. הנישואין הם דבר שנקבע עוד לפני שירדנו לעולם הזה, וכבר ארבעים יום לפני יצירת הוולד, נקבע עם מי יקים בבוא היום את משפחתו.

 

 

אם אדם יפנים עובדת חיים זו לתודעתו, הדבר יקל מאוד על חייו. וכשם שלא כל מגרעת בבן משפחה ביולוגי – אבא, אמא, אח, אחות, בן בת, מפילה אותנו, כך גם מגרעות בבן משפחה "נרכש" לא תפיל אותנו מהכסא…ונבין שהחיים זורמים גם אחרי שגילינו את המגרעת. והמגרעת גם לא הפכה בן זוג משמים למשהו שבכל רגע ורגע יש להרהר בו מחדש (מתאים או לא מתאים?)

 

 

כלי נוסף להתמודד עם האכזבות: אם אדם ישנן את מה שהוא בעצם יודע, כי מה שקורה אצלו קורה אצל כולם, ואם כי הנתונים שונים – הרי עוצמת הקושי וכן האכזבות זהה. גם זה יכול להקל עליו שלא לרדת נמוך מדי בגלל שבירת הציפיות. אבל בעיקר מה שיכול לעזור לו זה ההתמקדות שלו בדברים החיוביים שיש בבן הזוג. מה שייתן לנו את "הנשק", יאזן את תחושות האכזבה שיש לכל אחד מאתנו – והדגש על "כל אחד מאתנו" – מבן הזוג שלו. חלק גדול מאכזבותיו של אדם בחיי המשפחה, נובעים מכך שהוא מתמקד בלא משים בצד השלילי של בן הזוג, והדבר כמובן מעוות את שדה הראיה שלו. אם נשפר את היכולת שלנו להתמקד בטוב של בן הזוג, ראשית, נעשה חסד לעצמנו ונקל על חיינו, כי הסובל העיקרי מתחושות האכזבה מבן הזוג, הוא בעיקר המאוכזב עצמו.

 

בכל מקרה, אם לא נהיה מודעים לבעיה ולא נתמודד איתה, אנחנו עלולים לגלות כי משבר האכזבה הראשונה מלווה אותנו כל החיים, וללא כל הצדקה מעכיר את האווירה במהלך עשרות שנים, עד שנחתן את צאצאינו וגם אחר כך.

 

 

(מתוך "שעה טובה")