מעומק הלב, זה המפתח

 

 

"גברת, אל תשימי את התיק", הוא מבקש.

 

קשה לגברת לשאת את התיק על כתפה, גם כך ידיה עמוסות בסלים, והתיק מתעקש איכשהו להישמט אל עבר מרפקה ולרבוץ שם, אורח בלתי קרוא ומכביד ביותר. טבעי שבשעת ההמתנה ימצא התיק את דרכו אל פאתי הדוכן וישכון שם, אך עינו החדה של המוכר צדה אותו, וכבר הוא מבקש שנית:

 

"גברת, אל תשימי, בבקשה, את התיק על הדוכן".

 

ולא שצר עין הוא, חלילה, או אדם שאינו רואה בטובתן של הבריות. להיפך, הוא תמיד מנסה לעזור.

 

פעמים רבות הוא משמש שמרטף של סלים עמוסים פירות וירקות, מיני מאפה, ביצים ואפילו נעליים, מכל מה שהשוק יכול להציע, עבור אותם אנשים שמוצאים את עצמם עמוסים מיד כבר בתחילת הסיבוב שלהם ואינם מסוגלים להשלים אותו כשהם סוחבים סלים כבדים כל כך. הוא נאות לשמור על הסלים בחפץ לב, מכניס אותם מתחת לדוכן ומשחרר את הקונה להמשך דרכו. כשהלה יסיים את קניותיו הוא יחזור אליו, יצרף את המשא הישן למשא החדש שהעלה בחכת הקניות שלו ויצא עם כל השלל הבית.

 

הדוכן שלו הוא מן הדוכנים המגוונים ביותר בשוק. בדרך כלל עורם המוכר שלושה או ארבעה סוגים של תוצרת  חקלאית על דוכנו: אפשר למצוא דוכן של עגבניות אדומות לחיים לצד מלפפונים ירוקים, פלפלים ירקרקים וקשים וערמת בצל חום מתקלף.

 

לעיתים, כשהדוכן גדול יותר, מצרף המוכר מינים נוספים, ואז חוגגים הצבעים אל מול עיניו של הקונה: אשכוליות צהובות מחווירות ליד אדמימותם של תפוחים, אגסים מוריקים לצד בננות בשלות, ואבוקדו בקליפה ירוקה מוסיף לניגוד.

 

יש מוכרים שמסדרים את דוכנם בקומות, יש שמארגנים אותו בפירמידות. גדול כפי שיהיה המגוון, בשום מקום בשוק לא תוכלו למצוא למעלה מעשרים סוגים של סחורה בכפיפה אחת מחוץ לדוכן שלו.

 

הדוכן מחולק למרובעים הגדורים כולם בעץ. כל ריבוע הוא למעשה קערה עמוקה מלאה: אחת בגרעינים לבנים, השנייה בגרעיני חמניות שחורים. את השקדים הקלויים הוא נוהג לשים במרכז בגלל צבעם החם, ליד גרעיני האבטיח ואגוזי הקשיו הבהירים.

 

"כך גם הצבעים מעניינים", הוא מצטדק.

 

לא הצבעים הם הפרסומת החזקה שלו אלא הריח. ערימות הסחורה כולן עדיין לא הספיקו להתקרר מאז שנקלו בתוך התנור הגדול, וריחן, ניחוח הפיצוחים הקלוי, ממלא את האוויר ומזמין אנשים, רעבים וגם שאינם רעבים, להצטרף אל התור הגדול שליד הדוכן.

 

התנור הגדול נמצא בפנים ולידו השקים. על כל שק רשומה התכולה, אותה, מעביר הפועל שלו אל נפה גדולת ממדים לבירור יסודי, ומשם אל קערה ענקית שבתוכה הוא מתבל אותה לפני הקלייה. אחר כך נשאר לשטוח את הגרעינים או האגוזים הרטובים על גבי המשטח הענק של התבנית, להכניס אותם לתנור ולהפוך אותם בכף עץ גדולה מידי פעם עד לקלייה מוחלטת.

 

המלאכה נשמעת פשוטה וקלה אך היא דורשת מיומנות רבה. הוא הקדיח את תבשילו, מן הסתם, לא פעם ולא פעמיים בעבר הרחוק, וכיום הוא כבר משקיף על טעויות אלה בסלחנות, כציוני דרך בלימוד משלח היד שבחר לעצמו.

 

הוא מביט בלקוחות שמחכים בחוץ לתורם, וממהר אל הדוכן. ידיים עובדות אף פעם אינן מיותרות שם. הוא מחפש בעיניו את הבא בתור, שואל אותו למבוקשו ותוחב את הכף הגדולה אל תוך הערימה המבוקשת. ידו השנייה ממוללת באותו הזמן שקית קטנה עד לפתיחה, וכשהעלה בכף את מה שהעלה – השקית כבר מוכנה ומזומנה לקבל אל תוכה את התכולה החמימה.

 

הוא מניח את השקית, פתוחה עדיין, על המשקל ובודק. לרוב אין עליו להוסיף או לגרוע, ידיו כבר מיומנות דיין כדי להכניס מאתיים גרם שקדים קלויים או רבע קילו בוטנים בלי להיעזר בספרות האלקטרוניות כדי לבדוק את המשקל, אך הוא תמיד בודק, ליתר ביטחון, ומכריע את הכף בכמה גרמים לטובת הקונה.

 

אצבעותיו הזריזות קושרות במהירות מעוררת השתאות את קצות השקיות, קשר אמיץ דיו כדי שלא יפרם בדרך, ונוח דיו כדי שיוכל להיפתח בבית מבלי לקרוע את השקית לגזרים. הוא עורם את השקיות המוכנות לפניו, וכשהקונה מסיים את הזמנתו הוא עורך את החשבון בזריזות דייקנית.

 

הוא מחבב במיוחד את ערבי החמישי בשבוע, לילות שישי, כפי שמכנים אותם לקוחותיו. אז משתרכת שיירה ארוכה של קונים שמכבדים את השבת גם מן המין הזה.

 

הוא מומחה לחישוב כמויות נצרכות ומינים פופולאריים במיוחד על הקהל הנצפה, הביטחון שבו הוא מחשב את המספרים מקנה ללקוחות הרגשה נעימה, והם מבטיחים לחזור ולהודיע לו כיצד עלו הדברים בסופו של דבר.

 

הוא מחייך, עד עכשיו תמיד צדק.

 

ילדון חמוד מתווכח על משהו עם אחד העובדים. הוא מסיים בזריזות לערוך את חשבונה של לקוחה ונפנה לברר מה קרה: הילד לא ביקש כמות של גרעיני חמניות אלא נופף במטבע של שקל והזמין כמות שהסכום שבידו יספיק לה. העובד הלחוץ לא מצא די זמן לברר אם הוא מתלוצץ או לא, ובלחץ הקונים לא העלה בדעתו איך לערוך חשבון מוזר כזה, וניסה לפטור את הילד בלי כלום. הלקוח הצעיר ראה את עצמו ראוי לשרות כמו כל אחד ואחד, וסרב לוותר על זכויותיו, וכך פרץ לו ויכוח קטן.

 

הוא מחייך, שולף שקית וממלא אותה בחופן נדיב של גרעינים. עיניו של הילד אורות, הוא יודע שקיבל הרבה מעבר למה שציפה. הוא מטיל בחדווה את המטבע לתוך כף ידו ומתרחק בדילוגים, כשהשקית מתנודדת בידו הקמוצה.

 

מישהו קורא לו. זהו אותו יהודי עבדקן שמגיע אל השוק כדי לערוך קניה שבועית וכיסו ריק. הוא מכיר אותו כבר זמן רב, ונוהג להגיש לו שקית עמוסה. הוא ממלא אותה שכבות שכבות של מיני גרעינים ואגוזים, ממש כמו ילד שממלא בקבוק זכוכית בשכבות של חול צבעוני. גם כאן אורות העיניים: בני המשפחה יזכו גם השבת הזו לקנח את סעודתם כיאה לבני מלכים, בלי להיזכר במצבם הכלכלי הקשה.

 

הוא מוחה את זיעתו ומחייך שוב, בסיפוק. בפנים התנור לוהט ומפיץ חום רב. גם מערמות הפיצוחים שעל הדוכן עולים אדי חום, "אך עיקר החום", הוא אומר, "בא לי מבפנים – מעומקו של הלב".