בגינה – החיים בעברו השני של השער

 

 

היא היתה קמה בבוקר עם השמש.

 

"הפרחים שלי מחכים לי", היא היתה תמיד משוכנעת. "כל הניצנים החדשים שיצאו, כל הפרחים שנפתחו, עדיין לא ראיתי אותם. והאחרים? לא נפגשנו מאז השקיעה של אתמול".

 

כי גם אתמול היא היתה שם בין הערביים, אחרי השקיעה.

 

"זה הזמן הטוב ביותר להשקיה", היתה מספרת. "השמש אינה זורחת ומייבשת את המים, אין חושך שגורם לי לשפוך מים היישר אל תוך הגביעים העדינים, אל בין עלי הכותרת, היישר אל תוך האבקנים. כך יש עדיין אור, אני רואה בדיוק מה שאני עושה וגם את הפרחים בעצמם".

 

היא היתה יוצאת אל הגינה בצעד קל, כאילו כל שנותיה פרחו להן לאי שם על היום החולף, מתכופפת אל הצינור ומושכת אותו בעדינות החוצה אל מעבר לגדר. הגינה חכתה לה שם, חולמנית וקסומה, מתחת שמים מוורידים והולכים. הריח היה מתוק, ריח של אדמה תחוחה ושל בושם.

 

"בושם!" פניה מתחייכות. "היסמין שלי מריח חזק במיוחד לקראת ערב. זו השעה היפה ביותר שלו".

 

על עץ הלימון ישבו ציפורים ושרו, מנעימות לה את הזמן הנפלא הזה. מעבר לגדר רצו אנשים להכא ולהתם, חוזרים מן העבודה, מן הלימודים, לחוצים, מרוצים, כואבים, כועסים או מודאגים, מכוניות צפרו, אוטובוסים חלפו בכביש עמוסי נוסעים. היו כותרות צעקניות של עיתונים, קולות ורעש והמון תכונה.

 

הכל קרה מעבר לשער.

 

חוטי התיל הדקיקים שהקיפו את גן העדן הפרטי שלה לא נתנו כהוא זה להיכנס פנימה. בפנים נותר הכל נקי, שליו ורענן: הציפורים עם הדמדומים וריחם החזק של הפרחים.

 

קול פכפוך המים הפך להיות בשבילה חלק מן השקיעה, מסוף היום.

 

היא היתה פוסעת בלי למהר מפרח לפרח, מערוגה לערוגה, מתבוננת ומשקה, תולשת ענפים יבשים ומדברת.

 

מה דיברה אל הפרחים שלה? לעולם לא נדע. היא היתה מדברת ולא היססה לשוחח על כך, למרות היותר אישה פרקטית ומעשית בהחלט.

 

"יש השפעה לדיבור", היתה משוכנעת. "הוא משפיע על הפרחים".

 

"איך?" שאלתי אותה, מסוקרנת.

 

"בשתי דרכים", היא הזקפה ומנתה אותם.

 

"האחת, כשאת מדברת אל הפרחים את עומדת מולם, מתבוננת בהם ומתעניינת בהם. זה הזמן שבו את יכולה לראות מזיקים שתקפו אותם או מחלה שהתחילה להתפשט. כך את תופסת דברים בשלב ההתחלתי שלהם, בזמן שעדיין אפשר לטפל. כך לא תמצאי את עצמך מול צמח נגוע כולו ותצטערי שלא ידעת על כך קודם".

 

זה היה הגיוני בהחלט.

 

"והשנייה?" התעקשתי לשאול.

 

"השנייה?" היא הרימה עיניים אל מקום בלתי מוגדר, אי שם, בחלל שבינינו ובין כיפת התכלת היפהפיה של השמים. "יש דברים שאיננו יודעים, חמודה’לה. אין בוטניקאי שיספר לך מה בדיוק עושות המילים הטובות לפרח, אבל הן עושות, וזה מוכח".

 

היא האמינה בכך באמת, וכך עשו גם הפרחים שלה.

 

"תדברי אליהם", הפצירה, כשנתנה לי ייחורים של זן גרניום נדיר. "אלה הלבנים, הם מפונקים במיוחד אבל יפהפיים במיוחד גם כן. אם תהיי נחמדה אליהם הם יהיו בסדר".

 

היו לה זנים נדירים של גרניום, כאלה שפרחו במגוון מדהים של צבעים ושל צורות, החל מתפרחת צפופה אופיינית ועד למבנה שושני שבקושי זוהה עם הצמח המוכר הזה.

 

"אבל זה גרניום", היא התעקשה.

 

בחורף מילאו הרקפות את הגינה. היו גם אירוסים ונרקיסים וכלניות. באביב פרחו הנוריות והטרופאולום בכל גווני האדום, הארגמן והזהב. בקיץ היא שתלה בסבלנות אין קץ שתילים רעננים, צבעוניים והמשיכה לטפח את הוורדים, שיחי העדעד והקקטוסים שלה.

 

הקקטוסים היו סיפור בפני עצמו. בקיץ היא היתה מתעכבת ליד שיחים בשרניים, משונני עלים ובוחנת אותם בתשומת לב. היא היתה מחשבת ימים ושעות, ובבוקר אחד נראתה חגיגית במיוחד: זה עומד לקרות הלילה, מלכת הלילה שלה עומדת לפרוח.

 

"כמו כלה צחורה, של פעם אחת בחיים", היתה לואטת, מתרגשת. "עם ניחוח עז של ווניל".

 

וכך היה: עם ערב אחרי השקיעה היה הפרח הלבן בוקע את המסכים הירוקים, הדקיקים, שהגנו עליו ופורץ החוצה במלוא תפארתו. היא היתה עומדת לידו, מוקסמת, שואפת את הניחוח ומקשיבה לזמזומי המעופפים שהתקבצו סביבו.

 

אחרי ההתרגשות הראשונית היתה נזכרת שלא רק לה ליהנות מן היופי החד פעמי הזה, יופי של פעם בשנה, והיא היתה מתקרבת אל הגדר וקוראת לעוברים ושבים שהכירה: "עלו, רק לשתי דקות, כדאי לכם".

 

והם היו עולים, לחוצים בדרך כלל, קצת רוטנים בתוכם פנימה על העיכוב הבלתי צפוי, ושוכחים לאחר רגע עולם ומלואו, נמשכים בחבלי הקסם שלה אל יפי הבריאה.

 

כי היה לה כוח התבוננות מיוחד בעולם, התפעלות טהורה, כזו שנדיר למצוא אצל מי שהשאירו את ילדותם מאחוריהם, והיתה לה אהבה אמיתית לבורא ולעולמו. האנשים הרגישו בזאת, והפרחים חשו בזה גם כן.

 

היום היא מטיילת בגנים רחוקים רחוקים, והגינה שלה עומדת לפני הריסה: הווילה המתפוררת, הישנה, תפנה את מקומה בקרוב לבניין מגורים חדשני. על הפקעות ייערמו בטון וברזל, והשיחים ייעקרו כולם.

 

אך משהו יישאר באוויר.

 

אני משוכנעת.

 

משהו דק מן הדק של התפעלות, של קסם, של אהבה.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")